שנה חלפה מאז שיואב גלנט נכנס לקומה ה-14 בבניין משרד הביטחון עם ההילה של לוחם שייטת 13, אלוף פיקוד דרום בעבר שרצה להיות רמטכ"ל, בניגוד לציפיותיו נגדע התהליך בשיאו בניגוד לרצונו, וב-29 בדצמבר 2022 הוא קיבל הזדמנות ענקית לתקן. כולם יזכרו לו את הרגע ששבר את ה"הגה" והחליט באותו יום במרץ 2023 לטרוף את הקלפים מחדש ולהעניק רוח וגיבוי למחאה החברתית נגד המהפכה המשפטית שהתפוגגה כלא הייתה מאז, אבל שרטה לכולם מכל הצדדים הפוליטיים את הנשמה והרחיבה את השסע בעם.
מצד אחד, גלנט צבר נקודות זמניות כיאה לפוליטיקה הישראלית, אך מנגד הפך להיות שר ביטחון עם כוכבית. כוכבית כל כך גדולה שהיו רבים שהחלו למדוד את הזמן מרגע הנאום המפורסם והדרמטי עד הרגע שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להדיח אותו מתפקידו באמצעות המכתב שנכתב ולא נשלח. לחצים הופעלו מכל מיני כיוונים, אני מניח שהסקרים הצביעו על מגמות ברורות מה יקרה אם יפוטר, ואיכשהו נתניהו גם מצא לנכון לא רק להשאיר אותו בתפקיד עם כוכבית אלא גם ללחוץ את ידו עם הזמן ולשדר כאילו "עסקים כרגיל".
למרות זאת, העננה עדיין רבצה מעל לראשו של גלנט. בהתחלה התייחסו אליו כאל "ברווז צולע" שימיו ספורים בתפקיד. ביטוי לכך ניתן בהגבלות שהונחו לפתחו באי יצירת קשר עם ממשל ארה"ב ומקביליו על רקע המתיחות בין ביידן לנתניהו בדגש על ביקור ראש הממשלה בארה"ב. עד לפרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר.
יואב גלנט התעורר באותה "שבת שחורה" כשאר ראשי מערכת הביטחון והבין כי חמאס יצא למלחמה כשהיא תופסת אותו ואת שאר ראשי המודיעין והביטחון מופתעים לחלוטין. אחר כך הוא יגלה, אפרופו ברווז צולע, שהתקיימו שיחות בין רמטכ"ל לראש שב"כ ובתוך המטה הכללי של צה"ל בלילה שבין שישי לשבת שהוא כלל לא ידע עליהן.
סוגיה זו מעלה שאלות קשות רבות לא רק למה לא עודכן ולא היה בתמונה הכללית של המתרחש לגבי תוכנית הפשיטה של חמאס על העורף של מדינת ישראל. תוכנית מבצעית שהייתה ידועה לכל הצמרת הביטחונית. חובתו של כל בעל סמכות ואחריות כשלו כשר הייתה לשאול את השאלות הקשות והמאתגרות את קהילת המודיעין על המתרחש בהנהגת חמאס וכוונותיה. העובדה שגלנט חשב שחמאס הפך לגוף חלבי שחולם על הסדרה עם יותר פועלים ומסחר עם ישראל הבהיר שמשהו בו נסדק. זה לא הגלנט הלוחמני הקלאסי שחיפש בצעירותו רק אויב להכות בו. הוא היה לראשון כמפקד פיקוד דרום שאישר ירי על גורמים עוינים בגבול מצרים עוד בטרם הקמת הגדר, זה שדחף להרחבת הפרמטר הביטחוני באוגדת עזה ומי שהתעקש במבצע עופרת יצוקה בשנת 2008 להגיע עם התמרון הקרקעי עד העיר עזה כשהרמטכ"ל הנוכחי היה מח"ט צנחנים, ולעשות סיבוב עם טנקים בכיכר השוהדא בעזה, עד שנבלם על ידי המטכ"ל דאז והממשלה.
בבואי לנתח את חלקו במלחמה, יש לו אחריות מלאה. מקצה לקצה. הוא שר הביטחון. כמו ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש שב"כ, ראש אמ"ן, ראש אגף המבצעים ואלופים נוספים ואחרים. בין אם ידע גלנט על תוכנית הפשיטה והכוונות הלא ברורות של חמאס או לא ידע. כאן נדרשת העמקה בנפרד כדי לבודד את רעשי הרקע ולחלק את גודל האחריות. אחרי שהתבהרה התמונה המודיעינית והמבצעית המחרידה והמטלטלת בשטח, יאמר לזכותו שהתגלה קור רוחו של גלנט. זה לא פשוט כלל וכלל במיוחד שציר הרשע בראשות איראן שקלו לנצל את המצב להתקפה רחבה הרבה יותר על ישראל.
אחת המשימות המורכבות של גלנט הייתה להחדיר מוטיבציה בצמרת המטכ"ל, שפניה נפלו בלשון המעטה. הייתה זו אווירת נכאים בתגובה להפתעה המודיעינית החמורה ביותר מאז קום המדינה, פי כמה בסדרי גודל ממלחמת יום הכיפורים ושתלווה את החברה הישראלית לעד כצלקת שתסרב להגליד. בשלבים הבאים של המלחמה היה צריך לייצר סדר והיגיון בפעולה הצבאית. על פי מה שפורסם, שתי המלצות העלה יואב גלנט לקבינט: החלטה בהינתן מצב שחיזבאללה יצטרף למערכה להתחיל איתו במתקפת מנע, ורק לאחר מכן לתמרן לעומק שטח רצועת עזה. ראש הממשלה נתניהו דחה את המלצתו בכוח. אחר כך יספרו האמריקנים לכלי תקשורת בארה"ב כי היה זה הבית הלבן, שגדע את הרעיון באיבו.
והיו גם הישגים
גלנט דחף לתמרון יבשתי רחב היקף ברצועת עזה, חרף החששות של חברי הקבינט מאלפי הרוגים אחרי שהתגלו ממדי ההרג, הטבח, ההרס, האונס והביזה בדרום הארץ. לזכותו ייאמר שהוא הצליח לייצב את המאמץ המלחמתי במשרד הביטחון עם תרומה גדולה של המנכ"ל, האלוף במיל' אייל זמיר, ובצה"ל עם הרמטכ"ל הרצי הלוי והאלופים, כולל סוויץ' מאוד ברור שעשה ראש השב"כ רונן בר בין מה שקרה לפני המלחמה ודקה אחרי שנפלו הרקטות בעורף.
צריך להגיד את זה בצורה ברורה: מעמדו של גלנט נשחק בציבוריות הישראלית עם כניסתם לקבינט המלחמה של הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט, שחולקים עמו את הילת ההצלחות ותהליך קבלת ההחלטות על רקע ניסיונם, ואם זה לא היה ברור, אז גנץ דאג להבהיר את התרומה בנאומיו הרבים. יש להדגיש כי גנץ ואיזנקוט ראו עין בעין את הגישה ההתקפית של גלנט.
ייאמר לזכותו שמרגע כניסתו לתפקיד, הוא דחף להכרעה וסיכום על תקציב רב שנתי לתקציב מערכת הביטחון. 68 מיליארד בממוצע לחמש השנים הקרובות ובהם עשרות מיליארדים להתמודדות עם מעגל שלישי. הסכם הסמכויות המוזר והבעייתי במשרד הביטחון עם סמוטריץ', הפך את איו"ש לשדה מוקשים פוליטי שבמסגרתו נאלץ הרמטכ"ל מעת לעת, ואף גלנט בעצמו, להעניק גיבוי למפקדי צה"ל כשבחוץ השתוללה ביקורת פוליטית מצד חברי הקואליציה. גלנט לא הצליח לטפל בתופעת המתקפות האישיות על צה"ל לעיתים חסרות פרופורציה, כנראה בשל מצבו הפוליטי במפלגה ובקואליציה.
מנגד, תקופתו תיזכר כנקודת מפנה בלוחמה בטרור כשהוחלט על שימוש בכלי טיס לחיסול מחבלים באיו"ש. נכי צה"ל זכו להכרה בדמות העברת התיקון לחוק נכי צה"ל בפרקי הדיור, הרכב והתגמולים. מימוש של במועדון "הצדעה" קיבל סכום מכובד מאוד של 200 מיליון שקלים עבור משרתי המילואים.
בזמן כתיבת שורות אלו, צה"ל ממשיך להילחם ברצועת עזה נגד אויב מורכב מאוד שמתפרק מנכסיו בשלבים אך לא בלי מחיר כבד שישראל משלמת עליו בחיי אדם. אזרחים בראש ובראשונה ולאחר מכן חיילים. במקביל ללחימה שגורפת הישגים משמעותיים, שבאים לידי ביטוי בפגיעה בקשה בארגון חמאס מעל הקרקע, עסוק הצבא בלאתר את מערכי חמאס החפורים בתת קרקע, באיתור חטופים, והשמדת היכולות הצבאיות והאזרחיות של חמאס למשול בשטחי רצועת עזה.
לגלנט חלק משמעותי בנוסחה לשחרור החטופים בשלב "הפעימות", ביכולת לשלוט במטה הכללי בתקופה מורכבת מאוד, להרגיע את האווירה הכללית בצבא, במערכת הביטחון, לנטוע ביטחון בראשי יישובים גם כשרקטות נופלות מעל לראשם, ולשרטט קווים לתוכנית הרב שנתית "מעלות", הגם שמהצד נראית גרנדיוזית יתר על המידה. כך נראית למעשה השנה הראשונה שלו בתפקיד שר הביטחון ה-22 של ישראל כשהאתגרים הגדולים עוד לפניו: להשיב חטופים, לייצב את רצועת עזה עם טרור בגובה נסבל ובאופן שבו צה"ל יודע לטפל בו ללא ארבע אוגדות בו זמנית, ולהחזיר את השקט לצפון תוך מוכנות להידרדרות עם חיזבאללה עד כדי מלחמה ולנצח בה באופן שהארגון השיעי יוכרע לתמיד.
חלקו באחריות יכריע את עתידו ההיסטורי והוא כרגע נאבק למזער את הצד השלילי באמצעות הישגים צבאיים במלחמה שעליה במשך עשרות שנים קדימה יכתבו ספרים, יציגו סרטים ויכינו מחקרים אקדמיים כדי להבין את גודל העיוורון שקדם לה וההשפלה שחווה צה"ל מהאויב הקטן ביותר שלה.