חודשיים וחצי חלפו מאז טבח ה-7 באוקטובר, והמערכת הפוליטית ממתינה דרוכה להנעת הגלגלים. מכל הסקרים המהימנים עולה אמת אחת ברורה: רוב גורף בציבור לא רוצה שנתניהו ינהיג אותו ביום שאחרי המלחמה. רק שתחת ערפל הקרב, הדרך לשם עוד רחוקה מלהיות סלולה, ונתניהו, כמו נתניהו, כבר שולף טריקים ושטיקים בניסיון לברוח מבשורה. אבל החול בשעון המדיני של המלחמה בעזה, שמכתיב גם את השעון הצבאי וגם את השעון הפוליטי, הולך ואוזל אט אט, ומקרב גם את הרגע שבו בני גנץ יפרוש מהממשלה, והמערכת כולה תיכנס למרקחה.
בעוד נתניהו וגנץ מחשבים את קצם לאחור בקבינט המלחמה, שלל שחקנים, מימין ומשמאל, מתחממים על הקוים ונערכים להיכנס - או לשוב - לזירה: ראש ממשלה לשעבר, ראש מוסד לשעבר, סגן רמטכ"ל לשעבר, גנרלים במילואים, אחים לנשק ומובילי מחאה. רובם ככולם מגויסים כעת למאמץ המלחמתי הלאומי, חורשים את הארץ והעולם, מבקרים חיילים בשטחי הכינוס, מסייעים לפליטים ומפונים, מנחמים אבלים ומחזקים פצועים בבתי החולים, מנהלים חמ"לים ומתנדבים בחקלאות. ובמקביל, יושבים ביציע הפוליטי ומתכוננים לאפשרות ש2024 תהיה שנת בחירות.
"עם של אריות" היא הססמה שמקבלת את פני העוקבים של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ברשתות החברתיות, שחזרו באחרונה לפעילות מוגברת עם עדכונים יומיומיים על מעשיו ופועלו בסיורים בקטח ובתקשורת הבינלאומית העוינת, במה שכבר הפך לשגרת מלחמה/קמפיין. לבנט יש קילומטרז מכובד במקסום הזדמנויות נמשברים ומלחמות, מאיום המנהרות של צוק איתן עד קבינט החירום בקורונה והספר הבלתי נשכח "איך לנצח מגפה". עכשיו, בחסות המלחמה, שנה וחצי אחרי שהממשלה והמפלגה שלו התפרקו לחתיכות, הוא בונה את הקאמבק. הסקרים חוזים לו כעת בין 13-19 מנדטים, הרבה יותר ממה שקיבל בכל תקופת כהונתו.
בין המסרים הפטריוטיים על אריות ולביאות, בנט חזר לעמדת הצייצן האסטרטגי משם הוא משגר עצות וביקורות עוקצניות על נתניהו וקבינט המלחמה. בסוף אוקטובר, הוא תקף בחריפות את התיווך הקטארי במו"מ על החטופים כ"שגיאה מוסרית ומעשית חמורה". ערב היציאה למבצע הקרקעי, הוא צייץ את "תוכנית המצור" עם הצעות אופרטיביות איך צה"ל צריך להכניע את חמאס, ואת כל ההחלטות על הסיוע ההומניטרי הוא מבקר כ"זריקת אנרגיה" לאויבנו. בנט מנסה לבדל את עצמו מנתניהו והמדיניות בעזה, על אף שהקונספציה לגבי חמאס שלטה גם בשבתו בלשכת ראש הממשלה, אבל על מצע הזיכרון הציבורי הקצר הוא מכוון לסנטימנט הימני.
במערכת הפוליטית מלחשים שבנט החל לאייש יועצים לכוורת, ונערך להקמת מפלגת ימין-מרכז חדשה, שתפנה למאוכזבי נתניהו בימין וזוכרי החסד של ממשלת השינוי ממרכז. החזרה שלו לזירה, כך לפי הסקרים, תשפיע קודם כל על בני גנץ, שיורד משיאי ה37 מנדטים ל22-23. בין אם זה בנט או ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, חלק מהמנדטים של גנץ רק מחכים לנדוד למפלגת ימין חדשה שתקום בינו ובין הליכוד. ולנוכח הקרע בינו ובין גדעון סער, הוא עשוי להישאר ללא דופן ימנית הגנתית משמעותית.
בעוד בנט מתעמת עם מראייני הביביסי, יוסי כהן מסתובב באולפנים הישראליים, פורש את מרכולתו האסטרטגית ומתמצב ככוכב תרחישים בסקרים. ראש המוסד לשעבר, איש סודו של נתניהו לשעבר, קיבל ממנו כתף קרה כשהציע בתחילת המלחמה את שירותיו, ומאז מלווה עצמאית את משפחות החטופים ובמגעים מול גורמים בינלאומיים ואושיות באזור. לכל מי ששואל על הפוליטיקה, כהן ממשיך להשיב שעוד לא קיבל החלטה. בסקרים, לכל הפחות, הוא כבר נמצא, עם 12 מנדטים כנקודת התחלה, שהופכת את זירת הימין-מרכז-ממלכתי-ביטחוני-שרוצה להחליף את נתניהו לעוד יותר צפופה.
בצד השני של המתרס, כוכב התרחישים יאיר גולן המציא את עצמו מחדש כגיבור לאומי ב-7 באוקטובר והפך בן לילה למועמד הפופולרי ביותר לראשות השמאל. סקר חדשות 12 השבוע חזה שבראש איחוד של העבודה ומרצ, הוא יקבל 9 מנדטים, אבל הוא מאמין שעם מיתוג נכון, התקרה שלו הרבה יותר גבוהה ויכולה לנגוס גם בגנץ ולפיד.
גולן, ששוריין פעמיים במרצ והפסיד בבחירות מול זהבה גלאון, לא רוצה שום קשר איתם עכשיו, ובשלב זה הוא גם לא נענה לחיזורים ולהצעות לקבל את העבודה בירושה ממרב מיכאלי. הוא נערך להקים מפלגה חדשה, ללא המשקל של המותג והמנגנון. עוד לפני המלחמה, גולן הקים תנועה אזרחית בשם "התאוררות", שעושה חוגי בית בכל הארץ, ויש לו גם מפלגת מדף מוכנה להתמודדות - שינוי ההיסטורית, אותה קיבל בברכת הדרך מח"כ לשעבר אברהם פורז. עם הילת הגבורה הוא מקבץ סביבו תומכים, תורמים ושותפים למסע, כמו האלוף במילואים נמרוד שפר, שנערך להיכנס איתו לזירה.
המסע העצמאי של גולן מותיר את העבודה ומרצ קצת מבולבלות בצדי הדרך, אבל מוקדם עוד לסתום עליהן את הגולל. רק השבוע מרצ סגרה עם הכנסת את הסדר החוב עם הכנסת שיאפשר לה להמשיך לשחק תפקיד בפוליטיקה של מחנה השמאל. עם או בלי גולן, הפרישה הקרבה של מיכאלי מראשות העבודה משיקה קרב ירושה והנהגה על הכיוון שאליו תלך המפלגה: בין גלעד קריב ונעמה לזימי, תומכי האיחוד הגדול בשמאל, לאפרת רייטן שקרובה יותר לאזורי החיוג של גנץ או יאיר לפיד, בין לשעברים כמו סתיו שפיר ועמר בר לב ששוקלים לחזור לכור מחצבתם לבין ביטחוניסטים חדשים כמו האלוף במיל נועם תיבון, עוד גיבור של ה7 באוקטובר שנחשב בעבודה לשם חם.
בינתיים, ללא הפסקת אש באופק, הסקרים והתרחישים הם שעשועים היפותטיים בלבד, שלא מהווים שום איום על נתניהו או שלטונו. כמנהגו בקודש, יש לו סקרים אלטרנטיביים להראות לתומכים שבעצם הכל סבבה וגם בבחירות הסיכויים לטובתו. אבל הצמיחה של הכוחות החדשים-ישנים, מימין ומשמאל, משקפת את האמת היציבה האחת במפה הפוליטית המשתנה, שעוד נכונו לה תהפוכות: את הכמיהה הציבורית העזה שביום שאחרי המלחמה תהיה הנהגה לאומית חדשה במקומו.