אין שום אפשרות לשפוט בדיעבד את הלוחמים שירו בשלושת החטופים בשכונת שג'אעיה בסוף השבוע. אין שום אפשרות לנסות להיכנס בדיעבד לנעליהם. כל מה שצריך לעשות זה תחקיר מקיף וממצה, לנסח מסקנות ברורות, להטמיע אותן בקרב הכוחות ובעיקר להתפלל. כי עד שאתה לא נמצא שם, אתה לא מסוגל להבין מה מרגיש לוחם אחרי שבועות בתוך עזה, כשמכּל פיר קופץ עליו מחבל, מכל מבנה עלולה להיפתח עליו הרעה, כל אבן יכולה להיות מטען וכל פינה מלכודת. וזה לא תיאורטי.
זה קורה סביבו כל הזמן. זה גובה את חיי חבריו, זו שגרת חייו וזה יכול להתפוצץ עליו בכל רגע. כל מי שהיה במלחמה יודע שאתה יורה בכל מה שזז, ולפעמים גם במה שלא זז. בהתמודדות עם חמאס, שלא בוחל באמצעים, תרגילים מטונפים ומלכודות פתאים, אין לך פריבילגיה לטעות. אם אתה יורה מוקדם מדי במטרה מוטעית, זה נורא. אם אתה יורה מאוחר מדי, זה נורא.
ועדיין, אחרי שאמרנו את כל זה, אסור לשכוח שיש סוג של קשר בין פרשת אלאור אזריה, הוצאתו להורג של יובל קסטלמן והאירוע הנורא בעזה. בשנים האחרונות הפכה ידנו קלה מאוד על ההדק. המאורעות האחרונים הקלילו אותה עוד יותר. בשנה האחרונה, מאז עליית הבנגביריזם לשלטון, זה הפך כבר לאידיאולוגיה. בעזה אין בלתי מעורבים, שרים ורוקדים החיילים בכל מיני קליפים שמפיץ הימין הקיצוני.
ובכן, מתברר שיש בעזה בלתי מעורבים, ושלושה מהם נהרגו בסוף השבוע מאש כוחותינו. שלושה צעירים ששרדו 70 יום בתופת על־אנושית הצליחו להימלט, נקטו אמצעי זהירות, הורידו חולצות, הניפו דגל לבן ומצאו את מותם מידי מי שאמורים היו להצילם. לא, אין לי בדל של טענה ללוחמים. אנחנו שלחנו אותם לשם, ואנחנו לא יכולים לשפוט אותם.
היו להם נסיבות מקילות רבות ומכריעות, יחסית לאירוע בירושלים או לאירוע אלאור אזריה. אני מניח שהם מרגישים עכשיו נורא. צריך לחבק אותם, ובאותה נשימה להוריד מיד את מפלס הזחיחות, לצנזר את הצהרות הרהב, לקנות לעצמנו מעט צניעות וכפי שנאמר כבר למעלה - גם להתפלל.
מסיבת העיתונאים של שלושת הטנורים אתמול באה לעולם כהצהרה של ראש הממשלה בלבד. אלא שאז התברר שבני גנץ נעתר לבקשת משפחות החטופים, וקבע איתן פגישה שנועדה להתקיים ממש על הצהרת נתניהו. גנץ הזמין את גלנט ונתניהו להצטרף. גלנט נעתר. נתניהו הבין שייתפס במערומיו.
בעוד עמיתיו מביטים בעיניהם של המשפחות, הוא עושה פוליטיקה. אז נתניהו הזמין את גנץ וגלנט להצטרף להצהרתו, והפך אותה למסיבת עיתונאים. הם נעתרו. מה שיצא זה שנתניהו המתין לסוף המפגש בין גלנט וגנץ למשפחות, ומסיבת העיתונאים נדחתה בכשעה.
חייבים להגיד את זה בקול רם: נתניהו ממשיך לנהל קמפיין פוליטי תוך כדי מלחמה, גלנט מנסה לנהל את המלחמה וגנץ מנסה לנהל את העוינות בין שניהם. הנאום של נתניהו היה מופת של חרפה וחוסר בושה. זה היה כל כך מקומם, עד כי גנץ החליט לא לשאת את נאומו המתוכנן, ונתן במקומו הצהרה קצרה, הדוקה וזועמת. כך גם ענה לשאלות. גלנט נכנס לנעליו של יצחק רבין (לאחר כישלון הפעולה לשחרור נחשון וקסמן), ולקח אחריות על מה שקרה בעזה. אבל אף אחד מהם לא התקרב לנתניהו.
"זאת לא פוליטיקה", הכריז ראש הממשלה לפני שהגיע לחלק הפוליטי של נאומו, "זו מדיניות. זאת המדיניות שלי". רוצה לומר, רק שלי. אני הוא היחיד שיכול למנוע את האסון הבא הוא אמר, והבושה התאבדה.
הנה דבריו: "היום אני יכול לומר, זה הרצון של רוב בעם. לא אתן שנחליף את חמאסטן בפת"חסטן, שנחליף את ח'אן יונס בג'נין. לא אתן למדינת ישראל לחזור על הטעות הגורלית של אוסלו, שהביאה ללב ארצנו ולעזה את הגורמים הקיצוניים ביותר בעולם הערבי, שמחויבים לחיסולה של מדינת ישראל ושמחנכים את ילדיהם למטרה זו. הוויכוח בין חמאס לפת"ח זה לא אם לחסל את מדינת ישראל, אלא איך לעשות זאת... אז הם ישלטו בעזה ביום שאחרי? לא למדנו כלום? כראש ממשלת ישראל, אני לא אתן לדבר לקרות".
קמפיין פוליטי מלא־מלא בפריים טיים, באחד הימים הקשים ביותר של אחת המלחמות הקשות ביותר בתולדות ישראל. ועכשיו, ננתח את דבריו: רבין ופרס הביאו את אוסלו, שהביאה לכאן את אבו מאזן. נתניהו הביא לכאן את חמאס, שחרר מהכלא את אחמד יאסין ואחר כך את יחיא סנוואר, ויחד איתו קרוב ל־1,100 רוצחים שמרכיבים היום את עמוד השדרה של הנוח'בה והזרוע הצבאית של חמאס. איך הוא מעז לחזור לאוסלו, הסכם שנחתם לפני 30 שנה, כשעל האסון של חמאס הוא חתום באופן אישי ובלעדי?
זאת ועוד: בעודו מדבר, התפרסם ב"ניו יורק טיימס" תחקיר מטלטל, ובו פרטים על חצי מיליארד דולר של חמאס שעליהם עלה המוסד באמצע העשור הקודם. קרנות השקעה, חברות בינלאומיות, נתיב של כסף שניהל חמאס ומימן את מכונת המלחמה והרצח שבנה כאן נגדנו. כשהמוסד הביא את המידע הזה לנתניהו והציע "לחנוק" את הכסף החמאסי, נתניהו נפנף אותם והתעלם. כן, זה האיש שהבטיח אתמול למנוע את חזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה.
האמת פשוטה: מי שהיה פעם הקוסם הגדול של הפוליטיקה הישראלית התרוקן מקסמיו. הוא תמיד זקוק לאויב חיצוני, לדמון שממנו אפשר להפחיד את הציבור ולהבטיח ישועה. איראן כבר סף גרעינית (בעיקר בזכותו), חמאס הוא פרויקט ביביסטי על מלא. מי נשאר? אבו מאזן האומלל, הלא־רלוונטי, הנצור ברמאללה.
ואף אחד לא שאל אתמול את נתניהו שאלה פשוטה: אם שליטת הרשות הפלסטינית בעזה זה רעיון נורא כל כך, מסוכן כל כך, אסוני כל כך, למה ישראל מסכימה שהרשות תשלוט ברמאללה ובכל שאר שטחי A? אם הפת"ח הוא חמאס, למה לא מכריזים מלחמה גם על מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית? ולמה ממשלת נתניהו עצמה קיבלה לאחרונה כמה החלטות שמטרתן לסייע לרשות הפלסטינית לשרוד?
התשובה פשוטה: האיש בקמפיין פוליטי. הוא חייב לבדל את עצמו ולהכין טיעונים שיאפשרו לו, גם אחרי שהמיט עלינו את הקשה באסונותינו, להמשיך הלאה. הוא מאמין שזה יצליח לו.