לתוכנית ההישרדות של נתניהו יש בעיה מרכזית אחת: היא נטולת חיישני ציבור

בתוך העשן הכבד שאופף את המדינה מאז ה-7 באוקטובר, המציאות הפוליטית התייצבה על סתירה עמוקה: מצד אחד, ראש ממשלה שנהנה מבערך 20% תמיכה בציבור וקואליציה שאיבדה כשליש מכוחה, ומצד שני, ממשלה יציבה שלא נשקף עדיין שום איום ממשי על המשך שלטונה, ועוד נהנית ממעטפת הגנה.

התקציב השערורייתי שאושר השבוע בקריאה ראשונה סיפק לכל מי שהיה צריך הוכחה שהקואליציה של נתניהו, סמוטריץ, בן גביר, דרעי וגפני עודנה חזקה ואיתנה ושהשמועות על מרידות וחריקות עוד מוקדמות, לפחות בשלב זה של המערכה. כל חברי הקואליציה הרימו את ידם בעד התקציב הסקטוריאלי המנופח והמושחת, מלבד שניים: שר הכלכלה ניר ברקת, שמחמם חרבות לקרב הירושה, ושר הביטחון גלנט, שקוזז עם אליבי ביטחוני. גם יו"ר ועדת חוץ וביטחון יולי אדלשטיין שוקל לשבור שורות בחלק מההצבעות בקריאה שניה ושלישית.

גם הקולות שיצאו מסיעת הליכוד בתחילת השבוע, בישיבתה הראשונה מאז תחילת המלחמה, חשפו ששום דבר מהותי במפלגת השלטון לא השתנה: דודי אמסלם הלין על סכנת השמאל הבולשביקי וטלי גוטליב התגוללה על דובר צה"ל, לנסים ואטורי היו בדיחות סרות טעם, וגלית דיסטל אטבריאן, שכבר הבטיחה ש"תפתח הכל" על נתניהו, הצדיעה למנהיג על יכולותיו והתפקוד שלו. ציטוטים מביכים ועצובים שייכנסו לספרי ההיסטוריה ויספרו בדיוק במה התעסקה המפלגה שניהלה את המדינה בשעת האסון הלאומי הכי גדול שלה.

לבינתיים, אפשר לפחות להוריד את המסכה מעל הקלישאה השחוקה ש"לא עושים פוליטיקה" בזמן מלחמה. השופרות של נתניהו השתוללו השבוע על בני גנץ, שהפר את הממלכתיות המנומסת שלו במארב בשידור חי על הכספים הקואליציוניים, והאשימו אותו בפוליטיקה קטנה, בבחינת הגמל שאינו רואה את דבשתו. נתניהו, יותר מכולם, מקדיש חלק לא מבוטל מיומו לפוליטיקה קטנה וגם גדולה, ובעיקר לכזו שתבטיח שהוא יישאר כמה שיותר זמן על כסאו.

לצד תחזוק מתמיד של כל צרכי ומאווייי קואליציית ה64, כפי שמתבטא בתקציב, החשש המיידי של נתניהו הוא מרגע הפרישה של גנץ והמחנה הממלכתי, שיתן את האות לשלל תרחישים פוליטיים מסוכנים ומאיימים, וגם יהיה רגע הפרוץ למפגינים לחזור לקפלן ולתבוע את הדחתו. כל עוד הלחימה בעזה נמשכת במלוא עוזה, כ-138 חטופים עדיין שבויים בידי חמאס, ועשרות אלפי תושבי הצפון מפונים מבתיהם, לגנץ וגדי איזנקוט אין שום כוונה לעזוב את קבינט המלחמה. אבל נתניהו מעונין לדחות את הרגע הזה ככל האפשר, ולנצל את הזמן כדי להיערך ולהתגונן ולעצב מחדש את המציאות הפוליטית ביום שאחרי.

לכן, בין השאר, הוא מטפח קשר רציף עם גדעון סער, ומחמם איתו את היחסים הצוננים, בתקווה להפוך את המחלוקת, שלא לומר קרע, בצמרת המחנה הממלכתי, לעוד מהלך של הפרד ומשול. סער, שעוד לפני המלחמה החל להתנתק מגנץ ובחסותו של נתניהו זוכה לגל של תמיכה ולגיטימציה מחודשת בקהלים הליכודיים, אכן משמיע קולות אחרים לגבי לוחות הזמנים; המלחמה יכולה לקחת חודשים רבים, שנה ואף יותר, ח"כ זאב אלקין אומר בראיונות בחודש האחרון, טיים ליין הרבה יותר נדיב ממה שבמפלגה של גנץ מסוגלים לדמיין.

במקביל, הפלרטוטים עם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, בהובלת השושבין אריה דרעי ובא הכוח יריב לוין, חודשו השבוע. המטרה המידית - לקבל גל של לגיטימציה מחודשת שיספק לממשלה עוד אוויר לנשימה, ויסנדל את גנץ עוד קצת בתוכה, ויפתח אפשרויות חדשות ליום שאחרי המלחמה. יודעי דבר מספרים שדרעי שיכנע את נתניהו להסיר את הוטו המשפחתי שהוטל על צירופו של ליברמן לקבינט המצומצם, שהוביל לפיצוץ המו"מ ביניהם בתחילת המלחמה. אבל נתניהו רצה יותר מזה - שליברמן יצטרף כחבר מלא בממשלה והוא אף מציע פיתויים בדמות תיקים ביטחוניים בכירים (את סער מפתים עם תיק החוץ או המשפטים).

בשלב הראשון, לכל הפחות, הוא דרש שליברמן לא יציב תאריך יעד ליציאה מהממשלה בסוף המלחמה כמו גנץ, ושיתחייב להפסיק עם התקפות על אחריותו למחדל חמאס בעזה. ליברמן, בציוץ תגובה, הודיע שגם אם יצורף לקבינט המלחמה - הוא יפרוש מיד בסוף, שאין לו שום כוונה להיות חבר בממשלה, ושחייבים להחליף את כל ההנהגה הקיימת. משמע: כל הדרישות של נתניהו נענו בלא.

גם שיחות התחזוק עם הח"כים והשרים של הליכוד, כדי למנוע התפוררות פנימית בסיעה וללכד שורות מראש, נמשכו השבוע. המסר שחוזר על עצמו בכל הפגישות, שרק נתניהו יוכל למנוע הקמת מדינה פלסטינית בעזה ובכלל, הם חלק מניסיון להנדס את השיח ולעצב מחדש את המפה הפוליטית ביום שאחרי המלחמה. הפלרטוטים עם סער וליברמן גם הם חלק מאותו מאמץ - לשבור את שורות הכן או לא ביבי עם הקו הקלאסי שחוצץ בין ימין ושמאל, ולהסיט את הפוקוס משאלת האחריות לאסון שפקד את ישראל ב-7 באוקטובר.

הבעיה היחידה באסטרטגיית ההישרדות של נתניהו היא שהיא נטולת חיישני ציבור ולא מחוברת למציאות וגם לא להיסטוריה. כמו בכל השנה האחרונה, הוא לא מעריך נכונה את הכוחות שמתנגדים לו ולממשלתו. כשיתפזר עשן המלחמה, הסתירה העמוקה במציאות הפוליטית עשויה לקרוס ברחוב, כשלמפגינים של קפלן, אחים לנשק, מחאת ההייטק, הסטודנטים, הרופאים יצטרפו משפחות שכולות וניצולים מהטבח, מפונים מהעוטף והצפון, בעלי עסקים, ולבסוף - המילואימניקים שישובו הביתה אחרי שבועות בבוץ העזתי.

ההיסטוריה מלמדת שמחאות של מילואמניקים מפילות מנהיגים וממשלות. כך היה אחרי יום כיפור, התרגיל המסריח, ומלחמת לבנון השניה, שנתניהו מכיר היטב, כמי שהיה אחד ממהנדסיה. ככלל, אף אחד מראשי הממשלה הישראליים לדורותיהם לא שרד את היום שאחרי מלחמות, גם אם זה לקח זמן. קשה לראות דווקא את נתניהו קוטע את הרצף, גם אם הוא דוחה את הקץ בפוליטיקה קטנה.

כמה מלים לסיום, ובמעבר חד. קשה לכתוב טור פוליטי הבוקר מבלי להתייחס לנפילתו הכואבת בעזה של גל מאיר איזנקוט, בנו של הרמטכ"ל לשעבר והשר גדי איזנקוט, שיובא היום למנוחות. איזנקוט האב, חבר קבינט המלחמה, הוא ההפך המוחלט מכל האישים שהוזכרו כאן עד כה, אולי האיש הכי ישר וערכי במערכת היום, שמה שמניע אותו הוא רצון טוב, כן ואמיתי לטובת הכלל, או בקיצור: הכי לא פוליטיקאי בכלל.

כך הוא נלחם, מהרגע הראשון, ביחד עם גנץ להצטרף לממשלה של נתניהו ולקבל כסא בקבינט המלחמה המצומצם שמקבל את ההחלטות הגורליות. הפרוטוקולים עוד יספרו יום אחד עד כמה משמעותית היתה תרומתו לדיונים ולנקודות ההכרעה הרגישות. כל מי שניסה לחלץ ממנו מילה על פוליטיקה מאז נענה בסירוב מוחלט; כל כולו מגויס להשבת החטופים ולחילוצה של ישראל מהמשבר הביטחוני הכי קשה עמו התמודדה אי פעם.

בתחילת המלחמה, כך סיפר אתמול ראש אמ"ן לשעבר תמיר הימן, איזנקוט אמר לו שהוא עומד לנהל את המלחמה כאילו הבן שלו בחזית התמרון והבת שלו חטופה בעזה, ואז הוסיף: "אבל הבן שלי כן בחזית", במה שהתברר כנבואת זעם מצמררת. גם למשפחות החטופים עמם נפגש בחודשיים האחרונים איזנקוט שב ואמר שהוא מתייחס לכל אחד מהחטופים כמו הבן שלו, ושיעשה הכול כדי להחזיר אותם בשלום. הטרגדיה, הכאב והאובדן על כל חלל וחלל בלתי ניתנים להכלה ותיאור, וכך גם גל מאיר איזנקוט שובר היום את לבה של מפלגה, ממשלה ומדינה שלמה. כמו תמיד, המציאות האכזרית קוטפת את הטובים, היפים, המוצלחים, והערכיים שבין בנינו; כמו אביו, גם גל היה גיבור פטריוט עם לב גדול. על זיו העלומים וחמדת הגבורה, יהי זכרו וזכרם ברוך.