רילוקיישן לעזה: חשבון הנפש המטלטל של השמאל בישראל

בתוך הטלטלה שגרמו החודשיים האחרונים לכל ישראלי, יש "רעשי משנה". הם סקטוריאליים, אולי פחות בולטים לעין, בוודאי שלא מקבלים עדיין ביטוי חדשותי הולם, אבל כמו שיודע כל מי שחווה פעם רעידת אדמה: רעשי המשנה, הפחותים לכאורה בעוצמתם, הם אלה שגורמים את מרב ההרס למבנה - והמבנה של החברה הישראלית אולי לא יקרוס, אבל ישתנה מאוד.

חישוב של מסלול מחדש מתרחש עתה גם ברחוב הערבי (שמבין שהחל משש אחרי המלחמה לא יהיה אפשר עוד להיות גם אזרח ישראלי נאמן וגם לצדד במאבק הפלסטיני) וגם ברחוב החרדי (אם כי לא בקרב מנהיגיו שנאבקים כדי לשמר את הגדר שטרחו להקים סביב קהלם).

יחד עם זאת, בין כל רעשי המשנה, זה שמתחולל בקרב מה שכונה עד לפני חודשיים "שמאל", הוא המעניין ביותר.

עוד לפני כן, השמאל הזה הוא לא היה שמאל מדיני, אלא על דרך השלילה: מאז כישלון אוסלו האמינו מעטים בלבד שהשלום ייכון בדורנו. לכן הם היו "שמאל" בעיקר בהתנגדות להתנחלויות ולכל מה שייצגו עבורם. הסחף לכיוון הגזעני בין המאמינים במה שכונה פעם "ארץ ישראל השלמה", הקל עליהם את המלאכה: כשאתה מתקשה להחליט מה אתה כן, קל יותר להגיד מה אתה לא.

המהפכה המשפטית, שהביאה לשיא את הקיטוב בעם, הגדילה את מספרם, אבל צמצמה עוד יותר את הבסיס האידיאולוגי שלהם, שהפך לא רק מאמירה ברורה על מה שטוב לישראל, אלא אפילו משלילת מה שרע בה - לשלילת מי שרע בה:

"רק לא ביבי" היה הדבק שאיחד את המחנה הזה עוד לפני הקמת הממשלה הנוכחית, שהעובדה שאיתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ובמיוחד יריב לוין, הפכו לנערי הפוסטר שלה, רק הקלה עליהם את המלאכה.

מה הם כן רצו? רילוקיישן. אם לא במובן הפיזי, אזי לפחות במובן הרגשי. על רקע המחלוקות הפנימיות היה נוח יותר להרגיש קרוב למי שחולק עמך את אותו הטעם בלבוש, מוזיקה וטלוויזיה.

קבוצת ההתייחסות של השמאל הישראלי הייתה המחנה הליברלי של אירופה והמחנה הדמוקרטי בארה"ב. קו ישיר נמתח בין תומכי טראמפ למשל, ל"ביביסטים" בישראל.

כהמשך ישיר לכך הרגישו רבים בשמאל הישראלי קרובים יותר למי שחולקים עמם תפיסת עולם, מאשר למי שחולקים עמם היסטוריה לאומית משותפת, אבל רוצים לקיים, למשל, תפילה בנפרד בכיכר דיזנגוף.

הנה משהו בנימה אישית: אני לא מתפלל ובטח שלא מצדד בקיום טקס דתי בהפרדה מגדרית בכיכר העיר, אבל כן מאמין שמי שסרב לפגוש את אחיו בכיכר העיר (או בכלל - להודות שהאיש המוזר עם הכיפה הוא אחיו), גזר על עצמו לפגוש אותו בטנק.

הקלישאה הצה"לית שמשמיע כל מ"כ לפקודיו ביום הראשון של הטירונות, לפיה אם לא נדע להיות תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה, לא יכלה לקבל ביטוי כואב ומוחשי יותר.

בין לבין ניסה השמאלני, שקם בבוקר ה-7 באוקטובר על צד ימין, להסביר את עצמו לקבוצת ההתייחסות שלו במערב.

בהתחלה היה נדמה שאפשר לתלות את בגידת האינטלקטואלים בגורמים נסיבתיים: הם לא מבינים אותנו, הם לא נמצאים כאן ולא יודעים שמה שעובד נהדר באקדמיה, לא עובד במזרח התיכון - וכך הלאה.

אחר כך עברנו לתת להם את הנחת הפחד: הם אולי מרגישים שאנחנו צודקים, אבל מפחדים להודות בכך כי אותה בעיה בדיוק מתעצמת מיום ליום בחצר האחורית שלהם, בעיקר במדינות מרכז ומערב אירופה.

האמת היא שהיו לאינטלקטואלים לא מעט סיבות שלא להבין אותנו: כשאמרנו שחמאס הוא דאע"ש ורמזנו לכך שמדובר בבני אדם עם מערכת הפעלה שונה, הם טענו שזה בדיוק מה שאמרו פעם לבנים על שחורים בארה"ב (ממילא לא מעט אמריקאים ממוצא אפריקאי מתחו קו ישר בין מאבקם לשוויון זכויות בארצם, לבין המאבק הפלסטיני).

כאשר מחברים לכך את העובדה שאקטיביסטים, מטבע הדברים הם מתנגדים לממסד שתומך בישראל, מקבלים את הסיבה לכך שהפגנות אנטי ישראליות, שמשתתפיהם לא מבינים למה אומרים עליהם שהם גם אנטישמיים, שטפו את הקמפוסים ברחבי ארה"ב.

במשך שנים הכילו אינטלקטואלים במערב את הסתירה שבין היותם תוצר של מדינת רווחה, שהתעשרה בזכות מאות שנים של קולוניאליזם, לבין האידיאלים הנשגבים שבהם הם מאמינים, באמצעות תיקון של תמיכה בחלש.

זה היה יכול להיות בפעילות למען מהגרים מאפריקה או בהזדהות עם מאבק הטיבטים לעצמאות, אבל אימוץ הנרטיב הפלסטיני היה מתנה שלא הפסיקה לתת: סכסוך חי ובועט שבו מתקיים (לכאורה) קולוניאליזם בואך אפרטהייד? זה כבר היה ממתק אמיתי.

הוסיפו לכך יסודות הומניסטיים עמוקים עוד יותר, כמו אימוץ הביהביוריזם, שגורס שהכל נסיבתי ומאמין שמה שאנו מגדירים כרוע, אינו אלא תכונה נרכשת שנגזרת על אדם בשל נסיבות חייו בלבד (שהרי כל רמז שהציע אחרת נתפס מיד כגזענות חשוכה) והנה לנו מדוע כה מעט ליברלים במערב התייצבו לצד ישראל:

זה לא היה חשש מעימות עם הערבים וכספם (כמו למשל בארגוני הכדורגל של אירופה, מאופ"א ועד לפרמיירליג) אלא עימות עם קריסת תפיסת העולם שלהם עצמם.

לפחות בנקודה הזאת קצת קשה להאשים אותם: גם אנחנו לא נפרדנו מתפיסת העולם שלנו עד שלא נכפה עלינו לרגע אחד וברגע אחד, להפסיק לחשוב ולנתח - ולהכות בחזרה.

מה הבעיה עם חברי קבוצת ההתייחסות של השמאל הישראלי? שאפשר היה לתת להם את ההנחה הזאת, אלמלא בתחומים אחרים לא היו מקפידים על קלה כחמורה: מסירים פסלים של מי שהחזיקו פעם עבדים (גם אם לחמו לשחרורם!), מבטלים מחיצות בין שירותי נשים לגברים, נוזפים במי שקרא לקולגה "מיס" במקום "מיז" ועוד.

אלה אותם אנשים שרואים היום בפשעי מין מחרידים או בשריפת תינוקות סוג של "עשבים שוטים" בשוליו של מאבק שחרור לגיטימי של עם כבוש. עד כדי כך שאם עד אתמול רצינו לשכנע אותם, מתוך הבנת הקשיים האובייקטיביים שיש להם להשתכנע, עכשיו מתחשק פשוט להלום בפרצופה המדושן של נשיאת הרווארד שמשחקת "כן, לא, שחור, לבן" במקום שבו נדרשת אמירה ברורה ונחרצת.

בפרידה מהאזרחות הקוסמופוליטית הזאת, שנכפתה על השמאל הישראלי, יש יותר מאשר הפסקת החברות עם הקולגות בחו"ל. יש פה גם הבנה שמה שנתפס כסוג של פתרון אלטרנטיבי לצרות בישראל, אינו קיים עוד.

כך למשל חלף זמנם של הרהורים כגון - אם החקיקה המשפטית תעבור, ניקח את הדרכון הזר, נמכור את הדירה בתל אביב שתספיק לנכס חליפי (לרוב אף יותר) כמעט בכל מקום אחר בעולם - ונגדל את הילדים שלנו בסביבה נעימה יותר.

ובכן, על כל תל אביבי צעיר וחילוני שתכנן רילוקיישן אם וכאשר תעשה הדמוגרפיה החרדית-דתית-ימנית את שלה, יש עתה שניים שמבינים שלא ירחק היום ובו דין טריבקה יהיה כדין טרבלינקה.

בואו נשאל מהמחנה הזה, שמחשב עתה מסלול מחדש, עוד אמונה ניו-אייג'ית: "קארמה איז א-ביץ'".
נתניהו למשל, יכול להרהר בה בעצב. זו הייתה יכולה להיות שעתו היפה, עת רבים כל כך במחנה שעוין אותו, כמעט שחולפים על פניו בריצה ימינה.

אלא שבשנים האחרונות האיש הנבון הזה התבלבל כל כך בין טובתו האישית לטובת המדינה, עד שהם מסוגלים ליישם כמעט ברמה של אחד לאחד את חזונו המדיני (נניח שיש כזה, שאינו אלא תולדה של תועלת פרסונלית) ועדיין לא להאמין לאף מילה היוצאת מפיו.

ומאחר שיש רבים כאלה גם בין מי שנחשבו לנאמנים לו, אפשר בהחלט שהאיש שאהב להכריז על עצמו כעל ראש הממשלה של כולם, יהיה הכבש (רק כמטאפורה כמובן) בסולחה שתאחה את הקרע בעם, ששירת אותו היטב במשך יותר מדי שנים.

ברית אחים מחודשת שנכתבה בדם, תהיה קשה מאוד להפרה אפילו על ידי מי שהתמחה בכך. אלה החדשות הטובות למדינת ישראל והרעות כל כך עבור נתניהו.