אתמול אחרי הצהריים, בעוד המדינה כולה עוצרת נשמתה בציפיה לבשורה על שחרור החטופים משבי החמאס בעזה, שר התקשורת שלמה קרעי שיגר לתקשורת הודעה על המהלך שהכי דחוף לו כרגע לקדם: החלטה בממשלה נגד עיתון "הארץ". בעיצומה של מלחמה קשה וארוכה, באחת השעות הטעונות והמורכבות בחיי האומה, קרעי השיק מתקפה פופוליסטית/מקארתיסטית/פוטיניסטית בדמות חרם מודעות ומנויים ממשלתי על "הארץ" - רק בשל העמדות שהוא מפרסם. בשעה שבה מדינת ישראל נזקקת לכל בדיל לגיטימציה, מבחוץ ולא פחות מכך מבפנים, שר התקשורת החליט שזה הזמן לפתוח חזית פנימית נגד העיתונות ונגד חופש הביטוי.
לתוכנית של קרעי אין בכלל היתכנות ממשית, בטח לא כל עוד המחנה הממלכתי יושבים בממשלה. אבל הכותרת המלבה והמשסה זיכתה אותו בתשואות הביביסטים ברשתות, אז מה אם היא גורמת בדרך נזק מדיני והסברתי. בעוד ישראל נאבקת על שימור התמיכה בעולם הדמוקרטי והמערבי, פס הייצור הממשלתי מתמחה בכותרות מיותרות ומזיקות: אחרי עמיחי אליהו ששקל לזרוק פצצת אטום על עזה, אבי דיכטר שהתגאה בנכבה 2023, גילה גמליאל, שבתוארה כשרת המודיעין מקדמת טרנספר מעזה, והח"כים של בן גביר וסמוטריץ' שמתכננים בקול חזרה לגוש קטיף - שר התקשורת יצא לקרב נגד "הארץ" - אולי המותג הישראלי החזק בקהלים ליברליים בינלאומיים. "ממשלת נתניהו פועלת להחליש את התקשורת החופשית", צייץ ג'ייק טאפר, המגיש הבכיר של CNN בתגובה לפרסומים.
הספין של קרעי הוא בסך הכל עוד סימפטום ותזכורת ששום דבר בממשלת הימין מלא-מלא לא השתנה. היא עדיין גרועה כמו לפני 7 באוקטובר. כמו בשגרה, כך גם במלחמה, היא מופעלת על ידי פופוליזם ושנאה, בזה למקצועיות ומקצוענות, ועסוקה רק בבייס ובפוליטיקה קטנה, ולא במה שטוב למדינה.
סימפטום נוסף הוא שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שמתכנן להביא ביום ראשון לממשלה את תקציב המלחמה המתוקן ל-2023, שלפי הדיווחים, כולל הרבה יותר כספים קואליציוניים מאלה שהבטיח לקצץ בהם. סמוטריץ' הפגין השבוע ממלכתיות ובגרות כשהצביע בממשלה בעד המתווה לשחרור החטופים, בניגוד לנטייתו הטבעית והפוליטית. אבל בכל הנוגע לברז התקציבי - הוא שומר נאמנה על הצרכים המגזריים של המתנחלים והחרדים ומתעלם מהמלצות גורמי המקצוע להפנות את כל המשאבים למימון הלחימה. התקציב החדש צפוי לעורר התנגדויות בכל קצוות הממשלה, מהמחנה הממלכתי עד עוצמה יהודית, אבל בעיצומה של הדרמה האנושית שתעסיק את המדינה עם שחרור הילדים והנשים לא יהיה קשב רב לפוליטיקה, מה שיקל על סמוטריץ' להמשיך לשמור ולהתקדם.
וגדול הסימפטומים הוא כמובן השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ששבר השבוע אפילו את השיאים של עצמו בציניות, חוסר אחריות ורוע לב. הההתעקשות של עוצמה יהודית לקיים דיון על חוק עונש מוות למחבלים, בעיצומם של המגעים הקדחתניים להסכם לשחרור החטופים, בעוד המשפחות מתחננות לחשוב על גורל יקיריהם, לא קידמה את המוות של אפילו מחבל אחד שהשתתף בטבח ב-7 באוקטובר. היא רק הוסיפה למשפחות עוד כאב ומצוקה. בן גביר וחבריו, כצפוי, הצביעו נגד המתווה לשחרור החטופים, ובידלו את עצמם כסמן הימני בממשלה, אבל המפגן האכזרי והמביש שהוא הפיק בכנסת ייזכאר לדיראון עולם והוכיח שוב עד כמה נמוך ירד בשביל פרובוקציה, פוליטיקה, ותשומת לב.
וכל הסימפטומים מכוונים בחזרה למקור האחד, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהקים את הממשלה הקיצונית הזו ושבזכותו הם יושבים בכסאותיהם. נתניהו ידע שבן גביר מתכנן את הדיון המיותר על עונש המוות ולא ניסה לעצור אותו, הוא יודע שסמוטריץ' מעכב כספים למפונים כבר שבעה שבועות כי הוא משחק עם הכספים הקואליציוניים ולא אמר מילה. הוא יודע שהממשלה שלו מנופחת וגדולה ועם שרים מיותרים ולא מפטר אף אחד מהם, גם כשהם גורמים נזק להסברה, לכלכלה או לביטחון המדינה. כי גם הוא, כמוהם, לא השתנה במאומה. הדבר העיקרי שמנחה אותו הוא ההישרדות הפוליטית האישית. כמו בשגרה, כך גם במלחמה.
בהחלטה על שחרור הנשים והילדים, נתניהו דווקא חרג ממנהגו והלך בניגוד לתחושות ולקולות בבייס העמוק שלו. אבל זה לקח לו זמן להגיע לשם, וזה לא היה קורה אם בני גנץ וגדי איזנקוט לא היו שם לצידו, גם בניווט ההחלטות בפנים בקבינט המלחמה וגם בלגיטימציה ציבורית החוצה שהוא לא נהנה ממנה כבר שנים, לפחות לתקופת המלחמה ובערבי ההצהרות המשולשות עם שר הביטחון גלנט. ככלל, במחנה הממלכתי משתדלים להתעסק רק בנושאים המלחמתיים, ולהתרחק ככל האפשר מהפוליטיקה הקטנה, האישית והמגזרית של נתניהו ושותפיו. אבל כל עוד הממשלה בשלה ולא משנה דבר בקוד ההפעלה שלה, חולייה הקיצוניים והכהניסטיים עשויים בסוף לדבוק גם בהם.