הנשק נגד הרוע - דובונים: "צעצוע יכול להציל חיים של ילד, אפילו יותר מאוכל"

ערימות אינסופיות של ארגזי משחקים מציפות את המרכז הקהילתי בשכונת בבלי בתל אביב. מונופול לגדולים, חוברות צביעה לקטנים, דמויות צעצוע מכל סדרות הטלוויזיה. בנסיבות אחרות, זה היה עשוי להיות גן עדן אוטופי לילדים. במציאות, "חמ"ל הצעצועים" שנפתח עם פרוץ המלחמה ופועל מכאן הוא נקודת אור בגיהינום שעברו המפונים.

לכל העדכונים על היום ה-31 של המלחמה

בין שלל הבובות יושבת טל שרייבר, ממציאת צעצועים בימים כתיקונם, במשרד מאולתר. מהשולחן העגול הקטן שמצאה במרכז והסבה לעמדת מחשב היא מנצחת על האופרציה המורכבת, שבמסגרתה נשלחו כבר יותר מ-30 אלף צעצועים למרכזי המפונים ברחבי הארץ. בשבילה, החמ"ל הוא לא רק משחק. "צעצועים יכולים להציל ילדים. לפעמים הם חשובים יותר מאוכל", היא מצהירה, ועומדת מאחורי כל מילה.

"מומחים שחקרו את הנושא גילו שצעצועים הם מקום לפריחה, דמיון. זאת השפה של הילדים. הם נותנים כוח", היא מסבירה את החשיבות. "אנחנו רואים עכשיו ילדים שמסתובבים במלונות עם שלושה צעצועים ביד. בובה פרוותית היא הדבר הכי מנחם בעולם. עד כדי כך, שלפעמים אנחנו מנסים לקנות להם צעצועים זהים לאלה שהיו בבתים שנהרסו".

ב-7 באוקטובר, כשישראלים אחרים תפסו נשק, נסעו ברכב וחילצו את נמלטי המסיבה או תיעדו במצלמה את הזוועות, לשרייבר היה ברור איזו משימה נדרשת ממנה לטובת המאמץ הלאומי. "עוד באותו יום ביקשתי מחברת פיתוח הצעצועים שאני עובדת בה סכום לארגון הפעילות. ישר התחלתי לנסוע בלי סדר לאשדוד ומקומות נוספים ולגייס מתנדבים", היא משחזרת, "אחרי שבוע קיבלנו מקום קבוע פה בצפון תל אביב, והכל נהיה יותר מסודר".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שעשתה זאת. שרייבר למודת ניסיון ממבצע צוק איתן, אז אספה חבילות מנתב"ג ונסעה לחלק אותן בדרום. "היתה פעם שפתחתי את הקופסאות וראיתי צעצוע של טילים. הבנתי שעדיף לא לחלק", היא צוחקת ביובש.

מאז השבת השחורה אספה סביבה צוות גדול של עשרות מתנדבים שפועל ללא הפסקה. חלקם הגדול בוגרי התוכנית להמצאת צעצועים בשנקר, שאותה היא כתבה והעבירה גם בטורונטו, יפן, לונדון, ובשנה האחרונה גם בהונג קונג. היוזמות שהחלו במלחמה נעשות בשיתוף התוכנית. "כולנו חולים על צעצועים. המקצועיות של הצוות מאפשרת להבין איזה צעצוע טוב ואיזה לא, מה מתאים למי. זה נותן שמחה גם לנו".

יחד, הם מתזזים באריזות, במיון ובשינוע, עד שהחבילות נמסרות למטפלים ולעובדות סוציאליות, ומהם - לילדים. הסטריליות נשמרת במכוון, כדי למקסם את המרחב המוגן למפונים. עד כה, המשחקים הועברו ל-25 יישובים מהתנועה הקיבוצית, שלוקחת חלק בפרויקט, לכ-4,000 ילדים מהמגזר הבדואי וכן לרבים מתושבי אופקים ונתיבות. והסחורה לא מפסיקה להגיע, בעזרת תרומות הציבור. ארבע מכולות נוספות נמצאות כעת בדרכן לישראל, ובחמ"ל מעריכים כי ישלחו לאורך המלחמה 100 אלף משחקים בסך הכל.

ברשימת התוכניות להמשך נמצאת יוזמה גדולה לחלוקה אישית של בובות פרווה לילדי העוטף. "יגיעו סוגים שונים של בובות, כדי שתהיה ייחודיות לכל ילד", מסבירה שרייבר. לאחר מכן מתוכנן מענה גם לאוכלוסייה המבוגרת. דובי צמרירי הם אמנם לא יקבלו, אך הם יוכלו ליהנות מהפוגה בשגרה הרפטטיבית במלונות. "אנחנו רוצים להביא גם להם משחקים ולארגן מתנדבים שישחקו איתם. זה יכול להיות שח, שש-בש, רמיקוב", מסבירה שרייבר.

ומה הדרישה שעולה מהשטח, מה הילדים באמת רוצים? "זה מתחלק לשניים", היא מפרטת, "בובות אנושיות שאפשר לשחק איתן במשחקי מציאות, כמו ברבי - וגיבורי על. כנראה הם נותנים להם כוח להילחם ברעים".