יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, בנה דרמה. הוא הודיע יממה לפני שלמחרת בשעה 18:00 יישא נאום חשוב. מה הוא יגיד? שאלנו את עצמנו, עצרנו נשימתנו. האם יאיים על בג"ץ שלא יקיים את פסיקתו? מה? זה כבר היה? נכון, זה כבר קרה מזמן, בריאיון שהעניק יום לאחר כניסתו לתפקיד מ"מ שר המשפטים לפני יותר מארבע שנים. אז אמר במפורש שלא כל פסיקה של בג"ץ צריך ליישם.
ובכל זאת, אתמול אוחנה שיגר גרסה מעודכנת שלו, כשעטה על גופו את חליפת האיומים. בשונה מויקטור חסון מגבעת חלפון, הוא ביקש להעביר מסר שהוא רציני. התחביב של יו"ר הכנסת הוא כלי נשק. הוא חובב אקדחים, מקלעים וירי. אתמול הוא נעמד על גבעת הכנסת עם מקלע כבד, בראונינג M2 מטאפורי, שמכוון לעבר הגבעה הסמוכה, גבעת האויב שלו, עם צלב על אולם ג' בבית המשפט העליון. במבט מסוקס הישיר אוחנה מבט לעבר השופטים והודיע להם שהוא מוכן עלי קרב, הודיע שאם השופטים רק יעזו לגעת בחוק יסוד, הוא, האקדוחן המטורף, אוחנה והג'ננה, לא ייצא פראייר: "הכנסת לא תקבל בהכנעה את רמיסתה", אמר עם מבט מאיים. בהמשך, בפלפול לא ממש חכם, גם הסביר שאם יבוטל חוק היסוד, כל ההחלטות שהתקבלו בכנסת שהתבססו על חוקי יסוד יהיו בטלות ומבוטלות. מעייף ומיותר להתמודד כרגע עם הקשקוש הזה, וכל עיסוק כזה גם יחטיא את העניין החשוב שעומד מולנו: איום מפורש במלחמה של ראש הרשות המחוקקת נגד בית המשפט העליון, שמשמעותו עשויה להיות הפסוק האחרון בספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". הרמטכ"ל ממש בקרוב יצטרך להחליט אם להקשיב לבג"ץ או לכנסת, וכך גם המפכ"ל, וכל פקיד ציבורי בכיר או זוטר.
בעוד אוחנה, ממש כמו שמתמודדים עם האיום האיראני, מציג את האופציה הצבאית - אופציית המלחמה; נתניהו מציע-לא מציע את האופציה הדיפלומטית שקיומה לוט בערפל. העיתונאים מדברים עליה; הוגיה, פרופ' ידידיה שטרן ועו"ד רז נזרי, מפרטים אותה; בית הנשיא מאשר שהיא קיימת אך לא נכנס לפרטים; ונתניהו, אמנם לא מתייחס אליה, אבל במין תחכום תקשורתי רוצה שנתייחס אליו כאל מי שהציע אותה. מצד אחד, שר המשפטים מצהיר על התנגדותו למהלך, כך גם מצהירה הודעה רשמית של מפלגת הליכוד. מצד שני, חברי הכנסת מהליכוד שמתראיינים רומזים שנתניהו כן עומד מאחוריה. כך, למשל, ח"כ אביחי בוארון נזף אתמול בגל"צ במראיינים שהם לא מבינים בין השורות שזאת באמת עמדת נתניהו; כאילו אנחנו עוסקים כאן בחידון, או תשבץ.
רמז לכך שנתניהו אולי באמת תומך בפשרה המדוברת, שכאמור עד עכשיו לא התייחס אליה, קיבלנו מהשופרות, יעקב ברדוגו, ינון מגל ושרון גל. אם הם יורטו לטוויטר עם תמיכה במתווה, אז יש מצב שזאת באמת עמדת נתניהו, או לפחות מה שנתניהו רוצה שהעולם יחשוב בזמן שהוא מנסה להרוויח זמן כשהוא מנסה לקדם את הפגישה עם ביידן ואת המהלך הסעודי.
ומה באשר לפרטי המתווה שפורסמו? במהלך השבוע האחרון דובר רבות על המתווה הספק מציאותי. כבר הבעתי דעתי שלו היה נכון במלואו, בשינויים קלים וכמה הבהרות, הוא היה יכול להוות ניצחון אדיר למחאה. מאידך, כבר אמרנו שגם אם נתניהו היה רוצה באמת במתווה, אין לו שותפים שיילכו אתו. כל תוצאה אחרת תפתיע אותנו, ולכן בשלב זה חשוב יותר לשים לב ללוח הזמנים. מה אמור לקרות בזמן שהמק"כ של המצביא אוחנה מכוון להיכל הצדק.
עדיין לא סוף פסוק
שתי תקופות המתנה עומדות בפתחנו, הקצרה עד 12 לחודש, יום שלישי הקרוב, והארוכה, זאת שעד 16 בינואר. ביום שלישי הקרוב צפוי להתקיים הדיון הדרמטי בבג"ץ בדבר ביטול עילת הסבירות. לראשונה בהיסטוריה הישראלית יישב הרכב מלא של 15 שופטים לדון בעתירה. נכון, בעבר כבר דן בג"ץ באפשרות של ביטול חוק יסוד (דן ודחה את העתירה הספציפית). זה היה בעניין חוק הלאום. גם נכון שכבר אז קבע עקרונית שבג"ץ יכול לבטל חוק יסוד, אבל כעת, בפעם הראשונה, הדיון יתקיים לאחר שפרשנית החוק הבכירה ביותר של מדינת ישראל, היועצת המשפטית לממשלה, מצטרפת לעותרים ואומרת בעצמה שהשופטים חייבים לבטל את חוק היסוד, משום שהוא פוגע בעקרונותיה הבסיסיים של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. בחוות דעת היסטורית בת 148 עמודים הסבירה השבוע בהרב-מיארה מדוע ביטול עילת הסבירות פוגע בזכויות אזרח, פוגע בדמוקרטיה עד כדי סיכון ממשי לטוהר הבחירות, וכלל פוגע אנושות בעצמאות רשות השופטת, שעה שבאופן תקדימי מגביל את בית המשפט וקובע במה אסור לו לגעת.
עד לדיון ביום שלישי, ספק אם למראית עין, ספק אם באמת, ייעשו מאמצים לממש את האופציה הדיפלומטית החצי סודית, שכאמור נתניהו עד עכשיו לא באמת נעמד מאחוריה. שטרן ונזרי, מנסחי המתווה, סבורים שצריך לעשות הכול כדי למנוע את האפשרות שההכרעה תהיה משפטית. לדבריהם, הם חרדים מהמחזה שבו ה-15 יושבים ודנים בעתירות לביטול חוק יסוד. הם חוששים שמשם כבר אי אפשר יהיה להתאושש. נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שאימץ את מתווה נזרי-שטרן, עושה הכול כדי שהדיון יתייתר.
אם הנשיא לא יצליח לעמוד במשימתו השבוע, זה עדיין זה לא סוף פסוק. נכון שנשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, צפויה לפרוש ביום הולדתה השבעים ב-16 באוקטובר, וארבעה ימים לפניה צפויה לפרוש השופטת ענת ברון. עם זאת, החוק מאפשר להן שלושה חודשים שבהם הן יכולות לכתוב פסקי דין. אם כן, הדד ליין של פסיקת הסבירות הוא 12 בינואר, שלושה חודשים מיום פרישתה של ברון (שמבוגרת בארבעה ימים מחיות). כיוון שלבד ממצבה העגום והרע של החברה הישראלית, אין שעון מתקתק כלשהו מעל הראש של 15 שופטי בג"ץ, לא מן הנמנע שהם ייקחו את כל הזמן שניתן להם כדי לכתוב את הפסיקה הדרמטית והמורכבת בתולדות המדינה. הזמן הזה גם יאפשר לכאורה לניצים למצוא פתרון פוליטי ולאמץ מתווה כלשהו וכך לעצור בכל רגע נתון את עבודת הרכב השופטים. האם זה מה שיקרה? זה תלוי באין סוף פרמטרים, כך שקשה להעריך כרגע.
אם המתווה היה אמיתי והיה יכול להביא לפתרון פוליטי-חברתי למשבר, לא הייתי בין מתנגדיו. הייתי אומר שזהו ניצחון ענק למחאה. אלא שהוא ככל הנראה לא אמיתי, ומשכך הם פני הדברים, בשונה מנזרי ושטרן, אני ממש לא מבועת מהדיון בבג"ץ. אם הגענו לרגע הזה בתולדות המדינה, צריך לחבק אותו, לא לברוח ממנו. תראו מה קורה מסביבכם: מעבר לנאום האיומים של יו"ר הרשות המחוקקת, יש גם איום ישיר מצד שר התקשורת על העיתונות החופשית, מכונות רעל והסתה בהובלת שרים וחברי כנסת לא מפסיקות להסית נגד קציני צה"ל ואנשי השב"כ, ויש איום ממשי על ערכים ליברלים בסיסיים, כמו זכויות נשים ולהט"בים.
אנחנו חוזים במכירת חיסול של ערכיה הבסיסיים של ישראל. במציאות הזאת, אמירה ברורה וחדה של רוב שופטי בית המשפט העליון, יהיה קולם אשר יהיה, היא בלתי נמנעת. האם הפסיקה יכולה לייצר כאוס? בהחלט כן, אבל מה עדיף? כניעה למהלכים שיובילו את ישראל למודל אוטוקרטי? אם אוחנה רציני כמו המבט המאיים שלו, אז ממילא אסור להיכנע לטרור שלו ושל לוין ורוטמן, ואם אינו רציני אז ממילא אין ממה לחשוש. נזרי ושטרן צודקים שהם מנסים למצוא מתווה הסכמה, אבל הם טועים במה שהם מזהים כשיא השפל. שיא השפל הוא לא ההתנגשות בין הרשויות, אלא הרמת דגל לבן מול אלה שבאו להחריב כאן את הדמוקרטיה.