בחצי השנה האחרונה התרגלנו אמנם לחיות בתוך בועה של שקר ושל תעמולה, אבל גם בהינתן הנורמות הללו נראה שהשבוע נחצו כל הקווים האדומים. אוסף ענקי של דוברים - מהם אנשים רציניים, לפחות לפי תוארם ולפי הרזומה שלהם - הצליחו לקחת הצעת חוק חסרת חשיבות מעשית, למכור אותה כמבוא לחורבן הבית וכפתח לדיקטטורה, לשרוף בעקבותיה את הרחובות, ולשכנע את העולם כולו, מנתיבי איילון ועד וושינגטון, שלא רחוק היום שבו עוברים ושבים באבן גבירול יחויבו להניח תפילין, שבו חולי סרטן יהודים יקבל עדיפות על חולים ערבים, ושבו נשים תושלכנה אל אחורי האוטובוס, והומואים ייתלו ברחובות.
מחוזות הטרלול שאליהם הגיע השיח מקשים לזהות מי מהדוברים משקר ביודעין, ומי קורבן של השקרים הללו בעצמו. מיליון מרואיינים שמעתי השבוע, משלל ארגוני המחאה, ולא הצלחתי לקבל מאף אחד מהם דוגמה להחלטה אחת שבוטלה בעבר על ידי בג"צ בהישען על עילת הסבירות, ושהחל ממחר בבוקר - אם לא יוכלו להתקבל עוד כמותה - הדבר יקרב אותנו לאזור חיוג דיקטטורה.
תרחיש חורבן אחד תפס את מקומו של תרחיש חורבן אחר, כשכלי התקשורת מאפשרים בחדווה ובכוונת מכוון את ניהולו של דיון היסטרי נטול עובדות ונטול ראיות. שמעתי השבוע מרואיינת אחת שניסתה להסביר מה מביא אותה לרדת מהארץ, והבנתי שאם מישהו לא יעצור את הטירוף התעמולתי הזה, לא ירחק היום שבו ינסו אזרחים ישראלים להסתנן לסודן או לאריתריאה כדי להציל את נפשם. לא שמעתי בשבוע התבהלה הזה מרואיין אחד שיסביר האם הוא חושב ברצינות שבטרם הורחב השימוש בעילת הסבירות, הייתה כאן דיקטטורה.
דיברנו על אהרן ברק? דיברנו על תעמולה של שקר? ובכן, השבוע פרסם נשיא בית המשפט העליון לשעבר הבהרה חשובה: "לאחרונה נוהגים גורמים פוליטיים מסוימים, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו, להסתמך עליי, כאילו אני מסכים או משלים עם הצעת החוק לביטול או צמצום עילת הסבירות... אני רואה לנכון להעמיד דברים על דיוקם, וזאת עמדתי: אני מתנגד להצעת החוק לביטול או צמצום עילת הסבירות בכל תוקף, ומשוכנע כי ההצעה, אם תאושר על ידי הכנסת, תפגע באופן קשה בערכי היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא מאיימת לערער את שלטון החוק, המינהל התקין, טוהר המידות בשלטון, וזכויות היסוד של כל אדם בישראל".
לפני שלוש שנים וחצי ניהל אהרן ברק שיחה ארוכה ומעניינת עם ד"ר יהודה יפרח בוועידת "מקור ראשון", ואמר בה דברים מפורשים. "גם אני לא חסיד של הסבירות", פתח. "אתה מוכן לבטל את עילת הסבירות המיתולוגית?", שאל יפרח בתדהמה.
"כן", השיב ברק, "אני מוכן לבטל את עילת הסבירות. היא מילאה תפקיד חשוב, אבל יכול להיות שהגיע זמנה וצריך להחליף אותה, על פי השופט גרוניס, בעילת המידתיות".
"עבדכם הנאמן אמר כבר כמה פעמים", המשיך ופירט, "שמי שלא רוצה סבירות, שיציע משהו יותר טוב. ואני מציע משהו יותר טוב, והמשהו היותר טוב הזה הוא המידתיות, שהיא הרבה יותר מובנית ויש בה קריטריונים...". זהו אותו אהרן ברק שפעילי "אחים לנשק", אלה שמבעירים עכשיו את המדינה על רקע ביטולה של אותה עילת סבירות, עמדו אך לפני שלושה חודשים מול ביתו ובקריאות קצובות קיבלו אותו ב"תודה, תודה, תודה".
לא ניכנס כאן לניואנסים ולדקדוקים המשפטיים שעלו באירוע ההוא של "מקור ראשון", ולצורך הדיון מותר גם להטיל ספק בשאלה אם אהרון ברק של אז היה חותם על אותו נוסח במדויק שעבר השבוע, אבל ברור לגמרי שאם מישהו היה מספר לו אז שבעוד שלוש שנים המדינה תעלה באש על רקע הקרב על אותה "עילת סבירות" שהוא עצמו אמר שאין בעיה לקבל את התוצרת שלה דרך עילות אחרות, הוא היה מגדיר אותו כאדם לא סביר.
נשק יום הדין
אפשר להתווכח על החוק שתוקן השבוע, אבל אני לא מכיר אדם הגון שמבין משהו ויכול לסנגר על עוצמת התגובות לתיקון הדרדל'ה הזה. פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, דיבר על "חורבנה של המדינה שהכרנו". לא פחות; דוברות המחאה, המכנה את עצמה "כוח קפלן", בישרה על "ריסוק מדינת ישראל"; יזהר שי, פעם שר בממשלה והיום יו"ר תנועת "דרכנו", הודיע ששמותיהם של חברי הכנסת שהצביעו בעד השינוי "ייזכרו לדיראון עולם".
ראש אמ"ן לשעבר, האלוף עמוס מלכא, סיפר שהוא לא בכה כשהורים שלו נפטרו אבל הוא בוכה עכשיו, בעקבות צמצום עילת הסבירות. ראשי האוניברסיטאות בישראל דיווחו ש"זהו יום קשה ועצוב לכולנו"; האלוף במילואים מתן וילנאי, איש מתון בהליכותיו על פי רוב, איבד את זה לגמרי כשכינה את ראש הממשלה "מפלצת", והוסיף: "הופתעתי שהושתל לנתניהו קוצב לב, כי זה אומר שיש לו לב. חבל שאין גם קוצב מוח".
שיחות רציניות עם אנשים רציניים, כאלה שברור להם שהחקיקה השבוע לא תשנה כמעט כלום, הבהירו שזו לא הסבירות אלא החשש שזו ההתחלה, שאחריה ייפתחו שערי הגהינום. זה פחות או יותר מה שאמר גם שופט בית המשפט העליון לשעבר, יורם דנציגר, באולפן חדשות 12. וזהו כל הסיפור. לא משום שאסור לאופוזיציה לחשוש. משום שרק אנשים חסרי אחריות שורפים את המדינה בעקבות צעד אחד קטן וחסר משמעות של חקיקה, מתוך חשש שבעוד עשרה צעדים נגיע למקום רע, לשיטתם.
את נשק יום הדין מפעילים, אם בכלל, ביום הדין. לא רגע אחד לפני זה. וזה בדיוק מה שעשו אנשי המחאה. ביודעין. במכוון. בכסף רב. תוך נכונות לגרום לנו נזק גדול ככל האפשר בעולם. אני רואה את השמחה שלהם כשהבורסה יורדת, כשהדולר עולה, כשביידן נוזף וכשמודי'ס מעירה הערות, ואני מבין שיש לנו בעיה עם אירוע אוטואימוני שבו חלקים בגוף תוקפים אותו.
לא צריך להיות גאון בכלכלה כדי להבין שגופים כלכליים בעולם שרואים מדינה שחייליה מודיעים שיפסיקו להתייצב לשירות, שרחובותיה חסומים אחת לכמה ימים, שרופאיה מחליטים לשבות מטיפול בחולים, ושבכיריה מדברים על קיצה הקרב, לא ימליצו על השקעה במדינה הזו גם אם אין להם מושג אילו החלטות נפסלו עד היום בבג"צ תוך שימוש בעילת הסבירות.
תראו את ההסתדרות הרפואית, שהחליטה השבוע שראוי לפגוע בחולים בישראל בגלל צמצום עילת הסבירות, וכמה ימים קודם לכן פרסמה את אחד המסמכים ההזויים והמופרכים שהסתובבו פה. הר"י הסבירה שאחרי צמצום עילת הסבירות יהודים יקבלו טיפול דחוף לפני ערבים, גברים לפני נשים, שוטרים לפני מפגינים, וסטרייטים לפני להט"בים; שביטול עילת הסבירות יוביל לחשיפת מידע אישי על הריונות, נטיות מיניות ובעיות נפשיות של מטופלים, ושניתן יהיה לאשפז בכפייה מתנגדי שלטון. ערימה של שקרים חסרי בסיס, כאילו שאנחנו חיים במדינה שאין בה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואין בה את חוק זכויות החולה ואין בה שלל כלים ועילות שלא יאפשרו כלום מכל הרשימה הזו.
לפני כמה ימים שמעתי אצל "פתחי וזמרי" ב"גלי ישראל" נווטת קרב בחיל האוויר שהסבירה שעכשיו הקואליציה תוכל להחליט שהיא מבטלת את הבחירות, או למצער שהיא לא מציבה קלפיות בכל הארץ ומסתפקת בקלפי אחת בלבד שתהיה נוחה לה. "אני קוראת מומחים ופרשנים וזה הכיוון", הסבירה.
שאלתי השבוע אלוף מוכר במילואים, איש טוב שחתם על עצומה שתומכת במי שיבחרו שלא להתייצב למילואים אחרי חקיקת החוק, האם הוא יכול לתת לי דוגמה לפסיקה חשובה בסוגיית הסבירות, כזו שאם לא תוכל להיפסק מהיום והלאה, תהיה שווה את אי ההתייצבות למילואים. "אני לא משפטן", השיב לי.
החיזבאללה על הגדרות, אמרתי לו, אנחנו במצב ביטחוני רגיש מאין כמותו, אתה ממליץ לאנשים לא להתגייס למילואים ואתה לא יודע להסביר למה? ומה יקרה אם מחר חייליו של נסראללה יכבשו את קיבוץ מלכיה או את מושב אביבים? תגיד שאתה מצטער אבל צמצום עילת הסבירות לא מאפשרת לך ללכת להציל אותם?
קורבנות התבהלה
כמה חברים שאלו אותי השבוע האם אני, כמי שכאב את כאב ההחלטה על העקירה מגוש קטיף, לא יכול להתחבר עכשיו לכאב שלהם. בטח שאני יכול, עניתי להם. רע לי לראות ישראלים בכלל, וחברים קרובים בפרט, עם תחושת האסון הזו על הפנים שלהם. אבל רע לי לא פחות לדעת שלתחושה הזו אין בסיס אמיתי. שמישהו מכר להם תבהלה, והם, למרבה הכאב, נפלו קורבן לה. הרי אם אני הייתי בא אליהם ערב ההתנתקות ומספר להם כמה נורא זה שעוקרים מבתיהם 200 אלף אנשים ומוציאים להורג את ילדיהם, הם היו כואבים את הכאב שלי, אבל במקביל לוקחים אותי הצידה ומסבירים לי שמישהו לא תיווך לי נכון את התוכנית. ובכן, זה בערך המצב. אי אפשר לטעון מצד אחד שהשימוש שעשה בג"צ בעילת הסבירות היה כל כך מדוד שבקושי הרגשנו אותו, ומהצד השני להציג את הביטול של העילה הזו כמהלך שישנה את כל פני המשטר שלנו. תחליטו, חברים. או זה או זה.
במסגרת עולם השקר הזה, הופיע בהפגנת מתנגדי הרפורמה גם הנשיא לשעבר ראובן ריבלין, וקרא "להציל את המדינה הנפלאה שלנו". זו לא הפעם הראשונה בחצי השנה האחרונה שריבלין מתבטא נגד הרפורמה המשפטית, וזה יכול לקרות רק בעולם הפוך שבו אין מי שיציב מול הנשיא לשעבר מראה. כי אם לחברי הקואליציה היה מעט חוש הומור, הם היו מביאים בדברי ההסבר לחקיקה המשפטית את האוסף השלם של כל אמירות העבר של ריבלין נגד הפרקליטות, נגד בית המשפט העליון, ונגד כל מי שעוסק פה באכיפת חוק וסדר.
אין עוד פוליטיקאי בישראל שנימק טוב יותר מריבלין את הצורך לתקן את המערכת הזו, ואין עוד פוליטיקאי בישראל שמנה טוב כמוהו את פגמיה. לפני שני עשורים נשא ריבלין דברים בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כשבקהל מאזין לו הנשיא דאז אהרן ברק. "למה לנו חוקים בכלל? לשם מה כל הטורח שבחקיקה?", שאל ריבלין, "הבה נמנה לנו שופטים, שיישבו בשער העיר, וידונו דין צדק - איש איש לפי מיטב הבנתו; לפי ערכי היסוד המקובלים עליו; לפי חינוכו. לפי מזגו. לפי אמונותיו האישיות. האם, אדוני הנשיא, לא ברור גודל האבסורד? התיתכן כך ודאות משפטית כלשהי? היכול אדם לכלכל את מעשיו, בכל תחום, כשאיננו יכול להסתמך עוד אף על דבר חקיקה מפורש?.
"בפועל התחוללה כאן מהפיכה, המגיעה כדי הפיכה של ממש, אשר שוללת מן הריבון את סמכותו הדמוקרטית; מקעקעת את הפרדת הרשויות; ומותירה, בסופו של דבר, את האזרח, חסר משענת משפטית כלשהי: ללא ודאות משפטית; ללא היררכיה נורמטיבית; ובמציאות חברתית, שהחיץ היחידי שנותר בינה ובין אנרכיה, הוא חוכמתו האישית של שופט שלום פלוני (הנאום נישא אחרי ששופט שלום פסל חוק של הכנסת - ק"ל).
"עצם קיומה של ביקורת שיפוטית על תוכנה של חקיקה - הוא בעייתי ביותר... בעת חקיקת חוקי היסוד הללו, שבחקיקתם הייתי מעורב אישית, כח"כ, לא העלה המחוקק על דעתו מצב, שבו בית המשפט העליון יחולל מהפיכה, אשר תכבול בסופו של דבר את ידי המחוקק עצמו. המחוקק לא העלה על דעתו, והדעת אינה סובלת, מצב שבו בית המשפט העליון, וקל וחומר - כל בית משפט שלום, מנסה לקבוע... מה הם ערכיה של מדינת ישראל...
"ברטרוספקטיבה, מתברר כי אסור היה לנו, כמחוקקים, כנציגי העם, כמייצגיו היחידים של הריבון - לסמוך על מידת האיפוק והריסון של בית המשפט העליון... מתחנך דור חדש של סטודנטים למשפטים, וגדל דור חדש של שופטים, המתחנך על ברכי תפיסה, שאינני יכול לכנותה אלא "פוסט-דמוקרטית", ולפיה לא המחוקק הוא שניצב בראש הפירמידה הנורמטיבית, כמו בכל דמוקרטיה אחרת, אלא השופט... אני זועק כאן על קריסת השיטה הדמוקרטית. על הפיכת הפירמידה המשפטית על-פיה... לנוכח המציאות הבוקעת ועולה מהכיוון אליו חותר בית המשפט העליון (ועמו, כפי שאנו רואים היום, נסחפת מערכת המשפט כולה), לא תהיה ברירה: יהיה עלינו לגדור את בית המשפט בסייגים ברורים, אשר יגבילו את סמכויותיו, ויקצצו בכנפיו", אמר ריבלין.
כמה שנים אחר כך, אחרי סיום כהונתו של אהרן ברק, ותחת הכותרת "חסידות ושמה שלטון החוק", כתב ריבלין מאמר ובו קבע כי "הפנאטיות שבה מתנהל 'שלטון החוק', שבה הוא נלחם בחירוף נפש בכל ניסיון להגדיר (אפילו לא להגביל) את סמכויותיו, את מקורן ואת היקפן מזכירה חצר חסידית קנאית. חייליה הפוליטיים של 'מפלגת שלטון החוק' מזכירים בהתנהגותם, בתגובותיהם האוטומטיות, חסידים קנאים. ובחצר חסידית כמו בחצר חסידית שוברת הקנאות שיאים של קיצוניות דווקא אחרי הסתלקותו של האדמו"ר הנערץ, המותיר ליורשיו נעליים מתסכלות בגודלן העצום, וחסידים מבולבלים שקנאותם מסמאת את עיניהם".
אם דוד אמסלם היה עומד היום על דוכן הכנסת ומדקלם טקסטים כאלה, הוא היה מוצג כאויב שלטון החוק. כמי שרוצה חורבן. כמי שמבקש דיקטטורה. אבל זה היה רובי ריבלין הישן. לפני שהחל לקבל מחיאות כפיים מהצד המואר. לפני שניצל את חלון ההעברות כדי לעבור קבוצה בדרכו אל במת מתנגדי הרפורמה.
רק לא ביבי
צריך להודות, וטוב יעשו אנשי המחאה אם יודו בכך, שהסיפור איננו הרפורמה המשפטית והוא לא היה כזה ולו לרגע אחד. יש להם בעיה עם תוצאות הבחירות. יש להם בעיה עם הרכב הקואליציה. יש להם בעיה עם נתניהו. וזה בסדר גמור למחות נגד כל אלה. ואני יכול להבין איש שמאל חילוני שמוטרד וחושש. אבל אם זה העניין, אז בואו תגידו את האמת ונדבר על זה, לפני שאתם מפרקים את צה"ל, לפני שאתם מוציאים מכאן השקעות, לפני שאתם ממררים את חייהם של אזרחי ישראל בכבישים, לפני שאתם מספרים לעולם כולו שהמדינה שלנו על סף התפרקות ואחר כך מתפלאים למה כך בדיוק מסתכלים עלינו במדינות זרות או בחברות דירוג האשראי.
וכדי להבין למה זה לא קשור לרפורמה המשפטית, בואו נלך רגע אל סוג של מפלגה פוליטית, מטורף ככל שזה יישמע, שהוקמה לפני כשלוש שנים תחת כנפי הטיס של חיל האוויר. לקבוצה הזו קוראים 555. היא מאגדת מאות טייסים ואנשי צוות אוויר בדימוס, והיא השמיעה קול לראשונה ב-2020 כששלחה לנשיא המדינה מכתב שעליו חתמו מאות חבריה, בדרישה שלא יטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו.
זה היה שימוש ציני בחיל האוויר. זה היה ניסיון של אנשים חסרי אחריות לגרור את צה"ל אל המחלוקת הפוליטית. אף אחד מהם לא חשב שלשאלה מי ירכיב את הממשלה יש קשר לשירות הצבאי שלו או למטוסי F16. אלא מה? גיא פורן וחבריו סברו, ובצדק, שהתארגנות פוליטית רגילה לא תצליח למשוך תשומת לב, ולפיכך בחרו להטביע את חיל האוויר בשלולית הפוליטית.
עברו כמה חודשים ולקראת בחירות 2021 ארגן פורום הטייסים הזה פאנל כדי לשמוע ממובילי מחאת בלפור מה עושים כדי לנצח במאבק נגד נתניהו. חלק נכבד מהפרצופים שנטלו חלק בפאנל ההוא, שהתכנס למעלה משנתיים לפני שמישהו הניח איזושהי רפורמה משפטית על השולחן, מככבים היום על במת ההפגנות בקפלן. כך שקמה ברסלר מ"הדגלים השחורים"; כך קוסטה בלאק מ"קומי ישראל"; כך אורלי ברלב; כך אחרים. לא הרפורמה הוציאה את שקמה ברסלר מהבית. נתניהו הוציא אותה.
קבוצת הטייסים הזו אוהבת לספר שהיא מגוונת, ושיש בה דתיים וחילוניים וימנים ושמאלנים, אבל חודש לפני בחירות 21', כשהם אירחו את יאיר לפיד למפגש זום, סיפר מנהל הקבוצה על תוצאות סקר בחירות שנערך בין כל הטייסים שבחבורה שלו. 216 איש השתתפו בסקר הזה. יש עתיד קיבלה בו 43% מהקולות. מרצ 21%. העבודה 16%. ישראל ביתנו 7%. כחול לבן 6%. תקווה חדשה 3%. אפילו הרשימה המשותפת זכתה אצל הטייסים לאחוז אחד.
הליכוד, אם מעניין אתכם לדעת, יצא מהסקר הזה בלי קול אחד. גם "ימינה" של נפתלי בנט. אחרי הבחירות האחרונות, ועוד בטרם הציג יריב לוין את הרפורמה שלו, כבר פנו 1,197 לוחמי צוות אוויר ומפקדים ששירתו בחיל האוויר אל היועצת המשפטית לממשלה ואל נשיאת בית המשפט העליון בקריאת "הצילו", מפניה של הממשלה המתרקמת.
אותו פורום טייסים עומד גם עכשיו מאחורי מודעות שפורסמו בשמם של "כ-1,700 לוחמי ולוחמות צוות אוויר במילואים", הקוראים לטייסי המילואים הפעילים: "אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית ההתנדבות לאלתר".
כפי שניתן לראות, לא עילת הסבירות מפריעה לתא הפוליטי הזה שהוקם בחיל האוויר והחל לפעול כבר לפני שלוש שנים. ולמי שהיה צריך עוד הסבר קטן כדי להבין את כל זה, הוא קיבל אותו לפני כמה ימים כשמשתמש טוויטר המכונה "ארבלאו" חשף ברשת כמה סרטונים מדהימים מתוך דיונים שנערכו בפורום הטייסים הזה, במהלכה של שנת 2020. באחד מהם נראה אהוד ברק, עוד אחד מנביאיה של המחאה הנוכחית, כשהוא מייעץ לחברי פורום הטייסים. ברק מדבר כבר אז על "הפיכה שלטונית" ועל "מרי אזרחי", אותם ביטויים שמשויכים עכשיו למאבק נגד הרפורמה, וממליץ למארגנים להציב אישה בראש המאבק, ולדבר על "דמוקרטיה" במקום על "שמאל". נשמע לכם מוכר?
הבן של הג'ינג'י
במשך שבועות אנחנו שומעים כאן תרחישי תרחישים על מה שיעוללו הפוליטיקאים ביום שלא תהיה פה עילת סבירות. ומה יקרה אם שר התיירות יחליט שרק ג'ינג'ים יכולים לשמש כמנהלים במשרדו והוא ימנה את בנו בן ה-16, הג'ינג'י כמובן, למנכ"ל המשרד? מי יגן עלינו אז?
ובכן, מעבר לתשובה הפשוטה שלפיה יהיו אלף דרכים לפסול מינוי כזה, אני רוצה לספר משהו שקצת נשכח פה בזמן האחרון. לממשלה יש המון כוח. לא רק כדי למנות את הבן הג'ינג'י של שר התיירות, אלא הרבה יותר מזה. ממשלה, בהחלטה קטנה אחת, יכולה לפתוח במלחמה ולהביא לאלפי הרוגים או חמור מכך, לגרום לאויב להפציץ אותנו באטום ולהשמיד אותנו. ואתם יודעים מה? את ההחלטה הזו היא יכולה לקבל בלי לעבור דרך אסתר חיות ודפנה ברק ארז. ממשלה יכולה לקבל פה החלטות שיחריבו את הכלכלה הישראלית בלי בג"צ ובלי בצלם. למה? כי היא ממשלה נבחרת. כי הציבור הישראלי סמך עליה ונתן בידה כוח לעשות את זה, בתקווה ובאמונה שהיא תפעיל את הכוח הזה בשיקול דעת.
מי שמבין את זה, מבין שהקשקושים שמנסים להעלות כאן כל הזמן עם תרחישים מגוחכים על מינוי של חבר מרכז כזה או של מקורבת כזו, מעבר לכך שיש עדיין אלף דרכים לפסול אותם, הם מטופשים ומעוטי חשיבות. אלא מה? שהמטרה של מי שמפיצים אותם איננה אלא להפחיד ולהבהיל את אזרחי ישראל, ולמרבה הצער הם מצליחים עד מאוד.
ומילה אחרונה על עוד שקר שהתקבע כאן, בחסות העיתונות שלנו, והוא קשור בביטוי "חקיקה חד צדדית" או בטענות לפיהן "יש החלטות שחשוב לקבל בהסכמה רחבה". אכן, טוב לקבל כמה שיותר החלטות בהסכמה. יתרה מכך, הלוואי שהיינו מצליחים לקבל כך את כל החלטות שלנו, כל יום, בכל עניין. אלא מה? שצריך להזכיר ששום החלטה לא התקבלה כאן מעולם בהסכמה. מיליון החלטות התקבלו כאן ב-75 שנותיה של המדינה ברוב מול מיעוט. קואליציות הוציאו אותנו למלחמות הרות גורל, בלי אישור של שום אופוזיציה.
כשאריאל שרון הבטיח בבחירות משהו אחד והחליט שהוא עושה משהו אחר, ועל הדרך השמיד חבל ארץ פורח והרס את בתיהם של 8,500 איש ועקר את מתיהם מקברותיהם, הוא לא הקדים לכך שום שיחות בבית הנשיא, כדי להגיע להחלטות מוסכמות.
כשיצחק רבין החליט להעלות ארצה ארגון טרור, להעניק לו סל קליטה ולחמש אותו בנשק - מהלך שהוביל לנהרות של דם יהודי - הוא עשה את זה בהליך שהיה קצר ב-90% מזה שהתרחש עכשיו בוועדת החוקה של רוטמן. לא בתהליך ארוך, לא לאט לאט, אפילו לא בשיטת הסלמי.
ובניגוד לאוסלו שאנחנו תקועים איתו עד היום, ובניגוד להתנתקות שאת מה שהרסה אין דרך להשיב, את ההחלטה על עילת הסבירות אפשר לתקן בשעה וחצי, במחי החלטה אחת אחרי הבחירות הבאות, אם כך ירצה הרוב בישראל. החלטה אחת קטנה של הכנסת וכל הדיקטטורה שתוארה כאן השבוע, כלא הייתה.
אתם מבינים כמה מטורפת התעמולה שמופצת פה? עם יד על הלב, ככה נראה חורבן? כך נראית דיקטטורה? ראיתי את פלפולי הפרשנים שהסבירו השבוע, רגע אחרי שנתניהו הודיע שהוא נותן עוד ארבעה חודשים להידברות, שהוא היה צריך לתת יותר, שזה מעט מדי, ושהוא נכנע ליריב לוין. הלו, מישהו מכם יכול לתת לי דוגמה לראש ממשלה מהעבר שהעניק ארבעה חודשי הידברות עם האופוזיציה לפני שהעביר משהו בכנסת? עד כמה נגזר עלינו להתנהל בתוך זרם התעמולה השקרי הזה?