הוויכוח המתנהל בימים אלה על עילת הסבירות דן למעשה בשאלה אם דרושים חישוקים נוספים לשלטון החוק. לכאורה, אין חולק על עצם חיוניותם של החוק והציות לו ועל חלותו על כולנו. האומנם? בבדיקה לא במיוחד מעמיקה של התנהלות רשויות החקירה והאכיפה עולות דוגמאות לא מעטות לכך שעל חלק מאיתנו חלה חובה לציית לחוק, ועל החלקים המועדפים בינינו - אלה החרדים לדמוקרטיה - לא. בלשון אחרת: אכיפה בררנית.
השופט יצחק זמיר הגדיר אכיפה כזו כ"אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא". אלא שלא זה בלבד, אכיפה בררנית בראש וראשונה היא הפרה של החוק החל על רשויות התביעה והאכיפה. החוק מחייב אותן, כשנודע להן על חשד לביצוע עבירה, לפתוח בחקירה, ואם יש די ראיות, למעט במקרים חריגים ומנומקים - להעמיד לדין את החשודים בביצועה. רשויות התביעה והאכיפה כפופות לכללי המשפט המנהלי, ומכאן שלא נתון להן שיקול דעת בלתי מוגבל במילוי חובותיהן. אסור להן לשקול שיקולים זרים (כן, שיקולים פוליטיים הם שיקולים זרים), וודאי אסור להן שלא למלא את תפקידיהן על פי חוק.
אך הפטור מן החוק שנטלו להן רשויות אכיפת החוק אינו נעצר כאן. משפט נתניהו חשף לציבור שהפטור מאחריות פלילית הוא גם על עבירות פליליות אקטיביות שלכאורה בוצעו על ידיהן - מהדלפות חומרי חקירה, הסתרת ראיות מן ההגנה, שיבוש הליכי משפט, עינוי עדים, האזנות סתר אסורות תוך פגיעה מזעזעת בזכויות האדם והתנהגות בריונית, משפילה והרסנית כלפי אנשים שרשויות החקירה והתביעה מעוניינות שיזמרו לפי המנגינה שהן "הלחינו". ועל "שלטון החוק" הזה מגינים רוב כלי התקשורת בציפוף שורות אחיד. בכך הללו לא רק מעודדים את "החרדים לדמוקרטיה", אלא גם מונעים חקירה נאותה של החשדות לביצוע לכאורה של העבירות והעמדת מבצעיהן לדין.
הגנה זו גורמת לכך שהאחראים למעשים הללו לא רק יסתובבו בינינו בלי להיחקר ואולי לתת את הדין על מעשיהם (חלקם אף נושאים משרות מכובדות במערכת או מחוצה לה), אלא גם יישארו בעמדות כוח ברשויות האכיפה, באופן שבו הם עלולים להמשיך בהתנהלותם הבעייתית, בלשון המעטה, גם נגד אנשים נוספים בלתי "חרדים". הוויכוח הוא אפוא הרבה מעבר לאופן השמירה על החוק, עם חישוק של "סבירות" מצד הרשות השופטת או בלעדיו. מדובר על הגנה על החלוקה המעמדית שמחנה ה"חרדים" יצר אצלנו - מעמד החסינים מפני החוק הפלילי, לעומת מעמד הנרדפים על ידי החוק הפלילי, כשהרודפים הם מבכיריהן של רשויות אכיפת החוק, בגיבוי שומרי סף נוספים כמו שהם אוהבים לכנות את עצמם.
הבעיה שנוצרה כאן היא חמורה: מי ישמור על השומרים? כששתיקת הכבשים רועמת באוזנינו יותר ויותר ככל שנחשפות כמות העבירות, חומרתן והיקפיהן, כשאין אף איש משטרה בכיר, אף פרקליט בכיר ואף שופט בכיר שקורא לחקור את המעשים (שלא לדבר על העמדה לדין), שקורא לביטול החסינות הגורפת מפני החוק שהעניקו לעצמם "שומרי הסף" ושהם מעניקים לאלה שהם חפצים ביקרם. וכך, כשהם מפעילים את החוק הפלילי כנשק בידי מי שאינו משתייך ל"חרדים לדמוקרטיה", ועושים יד אחת למניעת אכיפת החוק שתביא לניקוי האורוות, עלינו להתחיל לחשוב על פתרון למצב.
החוקה האמריקאית אימצה את הפתרון האנגלי, והסמיכה את הסנאט האמריקאי להדיח את נשיא הרפובליקה, את סגנו וכל נושא משרה ציבורית כשהם נחשדים בביצוע עבירות חמורות. במסגרת ההליך הופך הסנאט לבית משפט, ואם בסיומו הוא גוזר גזר דין של הדחה, יכול הוא לקבוע שאין להסתפק בה - וגם יש להעמיד את המודח לדין.
אלא שהאבות המייסדים של אמריקה לא העלו בדעתם מצב שבו כל הצמרת של רשויות אכיפת החוק תצופף שורות ותגן על אנשיה, שלגביהם יש חשד שביצעו עבירות חמורות בשם החרדה לכאורה לדמוקרטיה, ואף תאפשר את המשכה של הפעילות הבעייתית. לפיכך, עלינו לשקול את הקמתו של בית דין מיוחד שייתן מענה לסיטואציה כזו ודומותיה, שיועד לעקוף את המסלולים הקיימים והבלתי מיושמים של אכיפת החוק הפלילי. עלינו לדון בסמכויותיו, בהרכבו ובשאר הנושאים הכרוכים בתפקודו. אם תיכון חוקה בישראל ואם לאו, הקמתו של בית דין כזה חיונית נוכח המציאות שנוצרה כאן.
דפנה נתניהו היא משפטנית ופובליציסטית