יותר משכיפת ברזל מגינה עלינו, היא שומרת על חייהם של תושבי הרצועה - וזו אשמתנו

"מגן וחץ" היה מבצע מוצלח שהשיג את מטרותיו. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבטחון יואב גלנט ניהלו אותו בתבונה ובשיקול דעת. השב"כ הביא מידע מדוייק להפליא. צה"ל חיסל 6 בכירים בג'יהאד האיסלמי ופגע במאות מטרות נוספות. "כיפת ברזל" הצליחה להגן עלינו במידה רבה, כשהיא מאפשרת לטרור לפגוע בנו פגיעה מינימלית, חרף 1,139 הרקטות שהצליח לירות לשטחנו. לכאורה, הכל טוב. אז זהו שלא. ממש לא. נהפוך הוא. משהו כאן דפוק מהיסוד.

אנחנו ניצבים מול בעיה תודעתית קשה שמלווה אותנו יותר מדי שנים ויותר מדי ממשלות. משהו באינסטינקטים הבריאים שלנו נדפק. התרגלנו. התרגלנו שפעם בכמה זמן יורים עלינו. התרגלנו שפעם בכמה זמן נגזר עלינו לרוץ לממ"דים. התרגלנו שכל עוד אנחנו מצליחים ליירט כמעט כל מה שהטרוריסטים מעזה יורים עלינו, אפשר לשבת באולפנים ולהסביר שהאויב קיבל מכה קשה.

"כיפת ברזל" - אותו פיתוח מרשים ומעורר השראה שמעניק פתרון לא רע מול האויב שקם לנו מדרום, ומול היכולות שלו לפגוע בחלקים גדלים והולכים של מדינת ישראל - מתבררת ברבות השנים כבעיה תודעתית אסטרטגית מהמעלה הראשונה. "כיפת ברזל" מאפשרת לנו להיות המדינה היחידה בעולם שחיה בשלום עם ארגוני טרור, שאחת לכמה חודשים יורים מאות או אלפי טילים אל מרכזי הערים שלה - ולא להרגיש שמשהו כאן לא תקין.

קחו את השבוע שעבר, כדוגמא. לפי נתוני צה"ל 1,469 רקטות ופצמ"רים נורו לכיווננו מהרצועה, 1,139 מהם חצו לשטח ישראל והתעופפו מעל ראשינו, ואיכשהו, שום דבר מזה לא הפריע לנו להרגיש מבסוטים. מנהיגי המדינה פרסמו הודעות ניצחון, צה"ל הביע שביעות רצון ופירסם סטטיסטיקות נפלאות של יירוט, ממשלת ישראל הודיעה: "שינינו את המשוואה". אם נלך אל עולמות הכדורגל, אפשר לומר שמדינת ישראל הפסיקה זה מכבר לרוץ להתקפה בניסיון להבקיע. במקום זה, היא משחקת "משולשים" בהגנה, בתקווה להעביר את הזמן ולסיים בתיקו מכובד.

ואתה צריך להיות חד ומרוכז וערני עד מאוד, כדי להזכיר לעצמך שבעולם תקין זה לא יכול לקרות. שמדינה נורמלית לא מוכנה לקבל ירי מסיבי כזה על מרכזי הערים שלה, גם אם יש לה כלי שיודע ללכוד את הטילים בעודם באוויר. כתבתי כאן כבר בעבר שהפכנו לנרקומנים של מערכת "כיפת ברזל" וככל שעוברות השנים מסתבר שההתמכרות שלנו הולכת ומחריפה. אין לנו עוד צורך להכריע את האויב. די לנו בכך שהוא יורה עלינו ולא מצליח לפגוע, כדי לספר לעצמנו שהבסנו אותו.

בואו נעצום לרגע את העיניים וננסה לדמיין מה היה קורה פה אלמלא הייתה לנו מערכת ההגנה הזו. מה היה מתרחש כאן ביום שבו חמאס או הג'יהאד או מי שאנחנו מכנים בשובבות "ארגון סורר" היה יורה לעברנו - לא 1,469 רקטות אלא רק 30, ומחציתן בלבד היו פוגעות. רקטה אחת הייתה נוחתת על מסלול נחיתה בנתב"ג, שתיים היו נופלות בתוך בתים ברחובות, עוד 5 היו פוגעות פגיעה ישירה בבנייני מגורים ברובע ט"ו באשדוד ועוד 7 בשכונת אגמים באשקלון. הטיסות לישראל וממנה היו נפסקות למשך יומיים. 23 אזרחים ישראלים היו מובאים למנוחות. ומה היה קורה 5 דקות אחר כך? נדמה לי שזה די ברור.

ראש הממשלה ושר הבטחון היו מנחים את הרמטכ"ל להעלות את חיל האוויר בהרכב מלא לשמיים, ולפגוע בעזה באופן שהעזתים לא ישכחו גם בעוד 50 שנה. לא כי הם היו רוצים לעשות את זה, כי פשוט לא הייתה להם אפשרות אחרת. המציאות, בלית ברירה, הייתה כופה עליהם להכות את הטרור מכה ניצחת. לתת לאויב להבין שאין כאן משחק של שתי קבוצות שוות עם אותו ריטואל מוכר שבו הוא יורה, אנחנו מגיבים, ואז נציגי שני הצדדים ממהרים לטלפן למתווך המצרי ולהציע "שולם".

בהיעדר יכולת התגוננות ראויה, היינו מסבירים אז לאמריקאים, רגע אחרי שאלה היו שולחים את דובר מחלקת המדינה להעיר לנו הערות, שמה שהיה מותר לברק אובמה לעשות הרחק מביתו, מותר לנו כשמדובר בלב מדינתנו. על הדרך היינו גם מציעים להם למצוא דרך להבהיר לחמאס ולג'יהאד ולסוררים ולכל מי שאחראי על הברקים, הרעמים והתקלות הטכניות למיניהן, שאין לנו שום כוונה להעמיד את האזרחים שלנו בסכנה, ושהתגובה שלנו לכל טיל תהיה קטלנית והרסנית.

לא דיונות, לא מגדלי שמירה ריקים, לא "תשתיות" שאין בהם איש. ואם על הדרך ייפגעו אזרחים, אז כן, גם זה יקרה. לא כי זה משמח אותנו, אלא כי אין לנו דרך אחרת. כי כשיש לנו התלבטות בין חייו של ילד יהודי משדרות, לחייו של הילד של מפקד החמאס בחאן יונס שנמצא ליד אבא שלו כשאנחנו יורים עליו, אז אין לנו התלבטות. במציאות כזו, כשאנחנו מבינים שכל רגע יכול ליפול טיל על אזרחים ישראלים ואין מערכת שתגן עליהם, היינו מסתערים על האויב בלי חוות דעת מלומדות של יועצים משפטיים שיושבים בחדרים ממוזגים הרחק מטווח הרקטות, וגם בלי "הקש בגג".

למה כלום מכל זה לא קורה היום? כי התרגלנו שאפשר לספוג אש ולהמשיך. יורקים עלינו ואנחנו מתחבאים מתחת למטריה. המדינה עם אחד הצבאות החזקים בעולם מתנהגת כמו ארגון חלש וחסר יכולת. לכו אל מאה ההפצצות האחרונות שלנו בעזה ותבדקו כמה מהם גבו מחיר אמיתי מהאויב. בכמה מהם הרגנו מחבלים. כמעט כלום.

אנחנו מחזיקים את הטכנולוגיה ההתקפית המתקדמת בעולם, וחוששים להשתמש בה. במקום להודיע לצד השני מראש מהו תג המחיר שייאלץ לשלם על כל טיל שיירה עלינו, אנחנו מאפשרים לו לרסס אותנו בלי להגיב ברצינות. שהרי אם איש לא נפגע, למה להטריד את עצמנו? וכשאנחנו לא תוקפים בעוצמה רק בגלל שיש לנו בהגנה את "כיפת ברזל", ברור מאליו שיותר משהכיפה הזו מגינה עלינו, היא שומרת על חייהם של תושבי הרצועה.

אין כאן טענה לפיה "כיפת ברזל" מיותרת. ממש לא. מדובר במערכת שמצילה חיים ושומרת על נפשותינו. מערכת שהייתה אמורה לספק לנו אפשרות לחשוב יומיים-שלושה לפני שאנחנו מגיבים. להסדיר נשימה, לתכנן, לא להיגרר למלחמה כשזה לא נוח לנו וכשאנחנו לא מוכנים לכך. אלא שעד כדי כך התמכרנו למשחק ההגנה הזה, שאם יבוא עכשיו ראש ממשלה, יהא שמו אשר יהא, ויודיע שעל כל טיל שנחטוף נפרק רבע רצועת עזה, אזרחי ישראל עצמם יסתכלו עליו כמו על משוגע. מה כבר קרה, נגיד לו, הרי אף אחד לא נהרג פה. אז מה אם ירו עלינו אלף רקטות בשלושה ימים? מה הבעיה עם זה?

יש כאן עניין בסיסי שכמעט נשכח. נכון שבזכות "כיפת ברזל" יש לנו מעט מאוד הרוגים, אבל המטרה של הטרור איננה להרוג אנשים. מטרתו לשבש את הסדר הטוב. וכשארגון טרור לא מאוד גדול כמו הג'יהאד האיסלמי עוצר לנו את החיים לכמה ימים, ומשפחות רצות אל הממ"דים, ואזרחים לא יוצאים לעבודה, וילדים לא הולכים ללימודים ותושבי העוטף נמלטים צפונה - הטרור מנצח גם אם הוא לא הרג אף אחד.

ומה שהכי גרוע זה שגידלנו פה דור שלא יודע שאפשר אחרת. שלא חייבים לחטוף אלפי טילים. שאפשר להשיב מלחמה. שמרדף אווירי אחרי כל עזתי שמתקרב למשגר רקטות, גם אם הוא מלווה בסרטון מדהים שמפיץ דובר צה"ל, כמוהו כניסיון לייבש את הים בכפית. האויב, החלש מאיתנו בהרבה, לא מפחד מאיתנו. חבורה של עזתים עם משגרים מסתכלת מלמטה על אחד מחילות האוויר המופלאים בעולם, ולא מתרשמת ממה שהיא רואה. אנחנו לא מזיזים להם. אנחנו לא מפחידים אותם. אנחנו לא מרתיעים אותם.

לא התחלנו להתנהג כך היום. זה סיפור ארוך. ארוך מדי. הגיעה הזמן שממשלת ישראל תודיע לעולם כולו שאם יש להנהגה העזתית רצון להניח את הנשק ולהפוך את הרצועה לגן פורח, אנחנו נשמח לסייע. אבל אם היא רוצה להמשיך להילחם - היא תקבל מלחמה. ובינתיים, אצלנו, צריך לייצר נוסחה חדשה. מתגוננים באמצעות "כיפת ברזל". תוקפים כאילו היא אינה קיימת.

מאוטהאוזן. הרבה שנים רציתי להגיע אל המקום הזה, שבו אמא השתחררה בסוף המלחמה במאי 1945, לפני 78 שנה. עכשיו החלטנו לעשות את זה. הכביש מתעקל בעלייה. מסביב הכל ירוק. למרגלות הגבעה זורמת הדנובה. נוף מדהים. טבע מושלם. הדבר הכי רחוק שאפשר לצייר מהכיעור האנושי שהיה כאן. בדרך למחנה חוצים את העיירה הקטנה מאוטהאוזן. כן, כן, יש עיירה בשם הזה.

גרים בה אנשים שכאשר שואלים אותם היכן הם חיים, הם משיבים: "במאוטהאוזן". לא רחוק מהכניסה למחנה נתקלנו בצימר מקומי. למעלה, ליד החנייה, מישהו עם בגדי ספורט עושה כושר. רץ מאיפה שהוא למאוטהאוזן ובחזרה. איכשהו, בלי תכנון מוקדם, יוצא לנו להגיע למקום בשבוע שבו מתלכדים להם יחד שני תאריכים - גם יום השנה לשחרור המחנה, גם יום השנה לפטירתה של אמא שלי.

סיפרתי כאן בעבר על אמא. היא גדלה בסלובקיה, באוקטובר 1944 נלקחה עם הוריה ואחותה הקטנה לבירקנאו, ושם, מול הרמפה של מנגלה - הופרדה מהם. הם עלו בעשן השמיימה. היא, שקיבלה עצה של מישהו לשקר ולהציג את עצמה כנערה מבוגרת ממה שהייתה באמת, נשלחה לעבוד עם עוד כמה מאות נשים במפעל לייצור מטוסים בגרמניה. כחצי שנה עבדה במשמרות של 12 שעות ביממה. בקור מקפיא. בשלג. עם אותם מכנסיים ואותה חולצה שלא הסירה מעצמה בכל התקופה.

פעם בשלושה ימים הייתה מקבלת, כמו כולם, "חתיכת לחם, מרק זוועתי ונקניק מגעיל", כפי שתיארה באוזנינו. "היו לי פצעים איומים מחוסר תזונה", סיפרה. כשחזית הלחימה מול בנות הברית התקרבה, העלו הנאצים את כל הנשים במפעל על רכבות וניסו להבריח אותן. 17 יום נדדו בדרכים, עד שהגיעו למאוטהאוזן. "פה ושם", תיארה את הדרך, "היו אנשים טובים שזרקו לנו ככרות לחם, אבל היינו אולי 70 בקרון. זה לא הספיק".

אמא מיעטה לספר בכלל, ומיעטה לספר על מאוטהאוזן בפרט. "כשהגענו לשם, לא ידענו איפה אנחנו נמצאים. ודאי לא ידענו שאלה הימים האחרונים של המלחמה". "זוועה", היא הגדירה את המקום הזה. "אוכל כמעט ולא היה. הרגשנו רעב, המצב היה גרוע מאוד", פירטה והזכירה מרדף אחרי קליפות תפוחי אדמה. "המזל שלנו היה שזמן קצר אחרי שהגענו לשם המלחמה נגמרה, אחרת אני לא יודעת אם היינו מחזיקים שם מעמד", הסבירה.

למאוטהאוזן היו מחנות משנה רבים, אבל המחנה המרכזי שבהם מצומצם בגודלו. הכל קרוב להכל. פה הצריפים שבהם נדחסו האסירים, בחזיתם רחבת המסדרים שבה נפלו ומתו מי שלא החזיקו מעמד, והנה המקום שבו היו מגורי הנשים. אי אפשר שלא לעצום עיניים ולהרגיש את אמא, אז בת 14, מסתובבת פה, כמה עשרות מטרים מהקרמטוריום, ילדה בודדה בעולם.

"יום אחד", סיפרה לנו, "נכנסו טנקים אמריקאיים עם דגל, ואז ידענו שהם באו לשחרר אותנו. השמחה הייתה גדולה, וגם התוהו ובוהו היה גדול. החיילים האמריקאים היו המומים. הם לא ראו דבר כזה בחיים שלהם. אנשים שנראו כמונו, רזים, לבושים בסמרטוטים".

אחרי השחרור הסתובבה בכפרים שמסביב וחיפשה אוכל. "נכנסתי לעיירה ליד מאוטהאוזן עם עוד חברה ובקשנו אוכל. עכשיו הם כבר היו מוכנים לתת", העירה בציניות. "אני חושבת שאם היינו באים אליהם לפני זה, היו זורקים אותנו. נתנו לנו לחם וקצת תפוחי אדמה. הזהירו אותנו לא לאכול הרבה בבת אחת, מכיוון שהקיבה שלנו הייתה מצומקת. היו כאלה שהתנפלו על האוכל ומתו מזה".

אמא תיארה באוזנינו כיצד ישבה עם חייל אמריקאי ושיתפה אותו בקורותיה. "כבר דברתי אז קצת אנגלית, וסיפרתי לו מה עברתי. הוא היה המום". בסוף השיחה נתן החייל לאמא חפיסת שוקולד. "זה היה רכוש ענקי", הסבירה לנו בכל פעם מחדש, "אתם לעולם לא תבינו מה זאת קוביית שוקולד". ביום רביעי שעבר, בדרך למאוטהאוזן, הצטיידנו בחבילת שוקולד. כשסיימנו את הסיור הקשה במחנה, התיישבנו לאכול אותו. לסגור מעגל. להתחבר לאמא.

"אמא שלי, אביבה ליבסקינד, מגדה רקובסקי כשמה אז", כתבתי בספר האורחים במאוטהאוזן, "נולדה בברטיסלבה בשנת 1931. אחרי שמשפחתה נספתה בבירקנאו, והיא עצמה נלקחה משם לעבודה בפרייברג שבגרמניה, היא הובאה לכאן לקראת סוף המלחמה, וכאן שוחררה. השבוע, לפני 5 שנים, היא נפטרה כשהיא משאירה אחריה שבט יהודי שהקימה. עם ישראל חי".