תגידו, איך אתם חוגגים את יום ירושלים? לא חוגגים? למה, בעצם? לא מתחברים לירושלים? למה, בעצם? אתם ציונים, נכון? (מתנצל בפני קוראי הערבים, זה עניין פנימי כרגע, תודה). אתם יודעים שאחד משמותיה של ירושלים הוא ציון, נכון? שאלתם את עצמכם מדוע נתנו ראשי הציונות, שהיו כמעט כולם חילונים גמורים, את השם הזה לתנועת התחייה הלאומית שלנו? למה קראו לה על שם העיר על ההר?
אם אתם בגילי או יותר, אתם זוכרים את הדמעות שחנקו לכולנו את הגרון לשמע תקיעת השופר ההיא ו"הר הבית בידנו". אתם לא תשכחו בחיים את "סע בנצור, סע" של מוטה גור לנהג הזחל"ם שלו, משה בנצור, בפריצה לשער האריות.
אם תרצו או לא, נשמתכם צרובה בתמונה ההיא של שלושת הצנחנים בכותל. ובכלל, הרי מה שבנה את ההילה של הצנחנים, שמחזיקה עד היום, זו הפריצה ההיא להר הבית. שנים לא יכולתם להפסיק לזמזם את "ירושלים של זהב" ולא יכולתם לעצור את הדמעות למשמע השיר הזה. וגם את "מעל פיסגת הר הצופים". ועוד כמה עשרות שירי ירושלים שנצרבו לכולנו בגנטיקה הלאומית שעדיין משותפת לרובנו.
גם אם אתם צעירים יותר, אין לכם תחליף לירושלים ואתם יודעים שבמשך למעלה מאלפיים שנה התפללו אליה כל היהודים, גם אלה שלא מתפללים. בני עמנו נשאו לעיר הזו את עיניהם ונפשם מכל מקום על פני כדור הארץ, ומחוצה לו. אילן רמון לקח איתו לחלל מטבע של שמינית השקל מהמרד הגדול, שהתחולל בירושלים.
יש כאן מישהו שלא יודע להשלים את המשפט "אם אשכחך ירושלים"? גם אם לא טרח להתחתן. ואל תקחו ברצינות את "תשכח ימיני". זה נכון גם לגבי שמאלנים. ירושלים היא המילה הנרדפת האולטימטיבית לכולנו, באשר נלך, נהיה, נאמין, נחשוב ונשאף. גם מי שחושב שהרחבת השטח המוניציפלי שלה למימדים מפלצתיים היתה טעות, כמוני, רואה בירושלים את ערש הולדתו.
זו העיר, זה המקום וזה הרעיון (כדבריו בזמנו של יאיר לפיד) שמסמל את הריבונות היהודית בארץ ישראל ואת עם ישראל. אז כן, חלק מאיתנו, כמוני, חושבים שמחנה הפליטים שועפט והכפר עקב לא באמת צריכים להיכלל בבירת ישראל, וחלק מאיתנו סבורים שתשלום קיצבאות והענקת אזרחות חלקית למאות אלפי ערבים שוללי ציון אינה מסייעת לציונות אלא מזיקה לה, אבל זה לא קשור לירושלים. זה כבר פוליטיקה. ירושלים היא של כולנו, מעל כולנו, תמיד היתה ותמיד תהיה.
אז איך הנחנו לשוליים הסהרוריים של הציונות הדתית להשתלט לנו גם על הנכס הלאומי הזה? זה שווה ועדת חקירה, אבל זו עובדה. בעיני חלק ניכר מהמחנה הליברל-דמוקרטי העצום והרב שאוהב את המקום הזה אהבת נפש, יום ירושלים הוא מילה נרדפת לקיצוניות לאומית-משיחית, לריקוד דגלים חרד"לי, להילולת עליה להר הבית של ח"כים מחרחרי מדון ולהתראות בטחוניות.
לפני שנתיים נורו, לראשונה בהסטוריה, רקטות לעבר בירת ישראל בעקבות מצעד הדגלים שלא צעד ביום ירושלים. כבר שנים ארוכות אופפות את היום הזה צווחות מכל עבר, איומי טרור, היערכויות חסרות תקדים של כוחות הבטחון ובעיקר צרות. משכנו את ידנו מיום ירושלים. ויתרנו על היום הזה ללא קרב, וחבל.
אולי כי התרגלנו. המחנה שלנו, הישראלים הפטריוטים, ציונים, דמוקרטים, ליברלים (אפשר להיות גם דתי וליברל, אגב), יצרנים ומשרתים, רגיל לוותר. לאורך השנים ויתרנו כמעט על הכל, בתנאי שיניחו לנו. שלא יבלבלו לנו את המוח יותר מדי. רוב הויתורים נעשו לטובת הממסד החרדי-אורתודוכסי. הנחנו להם להשתלט לנו על היהדות, על האמונה, על הכותל, על הגיור, על הנישואים, על הגירושים, על החיים ועל המוות. בכל פעם אמרנו לעצמנו שזה לא שווה את המריבה. שזה לא שווה את הקריעה. שככה זה עם אחינו החרדים, צריך לוותר להם. מה שהתחיל עם האישור ההוא של דוד בן-גוריון לכמה מאות תלמידי חכמים, הפך לתעשיית ענק משגשגת אפילו יותר מההייטק שלנו. ויתרנו.
עכשיו מתברר שוויתרנו לגם לסקטור השני, של הציונות הדתית. כאלה אנחנו, ותרנים בני ותרנים. הענקנו להם את יום ירושלים על מגש של כסף, תרתי משמע. אתם רוצים לרקוד ולתקוע לערבים אצבע בעין? תפדלו. רק תעזבו אותנו במנוחה. אנחנו נשתה את המקיאטו שלנו בתל-אביב ונאחל לכולם בהצלחה.
אז זהו, שהפיסקה הזו לא ממש מדוייקת. ואסור לתת לה לקרות. היא לא מדוייקת, כי רוב המשתתפים במצעד או ריקוד הדגלים לא באים לשם כדי לתקוע לערבים אצבע בעין. המנהג הזה החל ב-1968, אחרי שחרור ירושלים, בישיבת מרכז הרב. התלמידים, יחד עם מנהיגם הרב קוק, היו צועדים מהישיבה ברחוב יפו לכותל באישון לילה, לאחר סיום עצרת החג בהיכל הישיבה. עם השנים זה הלך והתעצם, הלך ותפח, הפך לצרמוניה של ממש והחל לגרור אחריו ספיחים מיותרים וגידולי פרא קיצוניים.
כן, יש באירוע הזה לא מעט גילויי שנאה. מהצד שלנו. הרשת מלאה בסרטוני "מוחמד מת" ו"איטבח אל ערב" שנשמעים ברמה ע"י חלק (לא גדול) מהצועדים, בסמטאות עמוסות אוכלוסייה ערבית. הם מקלקלים לרוב המוחלט שבא לחגוג, בלי להתריס. אבל זה עניינם. למה שאנחנו לא נחגוג את החג הזה בנפרד, בצורה אחרת, ונוכיח שיש דרך אחרת? לא הגיע הזמן לכבוש את ירושלים מחדש?
אני מאמין שזה אפשרי, מסיבה פשוטה: בחודשים האחרונים קרה כאן משהו. גילינו מחדש את עצמנו. חזרנו בכל הכוח לכמה דברים שהיו מובנים מאליהם, אבל הורחקו מאיתנו. חזרנו למגילת העצמאות. אנו נושאים אותה על ראש שמחתנו. וחזרנו אל הדגל. כן, הדגל שלנו. הכחול-לבן. במשך עשורים גם הוא הופקע מאיתנו. השתלטו עליו מכל עבר. תשדירי קמפיין פוליטיים, תועמלנים לאומנים למיניהם, כולם נופפו בדגל לעייפה והאחיזה שלנו בו הלכה והתרופפה.
המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא מהפכת הדגל שלנו. הנפנו אותו מחדש, ובעוצמה אדירה. זה מחמם לב ומוכיח שהיה קצת מוקדם להספיד אותנו. היה קצת מוקדם להפרד מהציונות המקורית שהוציאה את היהודים מהגטאות במזרח אירופה, לימדה אותם להילחם, לימדה אותם לכבוש את השממה ולעבוד, שיגרה אותם לייבש ביצות בארץ כנען ולהקים מדינה מכלום ושום דבר, מתוך האפר. אנחנו כאן, אנחנו והדגל ההוא, וההמנון ההוא, והמגילה ההיא, כדי להשאר. הגיע הזמן שנפסיק לוותר על מה ששייך גם לנו.
התקשרתי אתמול ליוסי לנגוצקי. אל"מ במילואים, ממקימי מערך המ"מ (מבצעים מיוחדים), גיאולוג בעל שם, בעל פרסי בטחון ישראל למכביר אבל לענייננו, אחד ממשחררי ירושלים. במלחמת ששת הימים היה לנגוצקי מפקד הסיירת של החטיבה הירושלמית והוביל אותה בכיבוש מתחם ארמון הנציב, מוצבי "הנקניק" ו"הפעמון". על תפקודו בקרבות קיבל את אות המופת. לנגוצקי פרסם לאחרונה, יחד עם נחמיה זרחוביץ, ספר בשם "מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים".
שאלתי אותו איך הוא חוגג את יום ירושלים. כדרכו, ענה אמת. הוא כבר לא חוגג. מי שמכיר את לנגוצקי, בשנה הבאה בן 90, יודע שהוא לא התעייף. הוא אוהב לחגוג. "אבל המדינה השתנתה", אמר לי, "ירושלים השתנתה, הכל השתנה. הטקסים בגבעת התחמושת הפכו פוליטיים. תאמין לי שהלוחמים כבר לא באים לשם. הלוחמים באים לאנדרטאות הפרטיות של היחידות שלהם, בגבעה ובמקומות אחרים, כמה שעות לפני ומציינים את זכר חבריהם שנפלו. לטקס הם לא הולכים. זה הפך לאירוע וולגרי שמנוצל כולו לכיבודים וקשקושים. כבר אין לנו עניין בו".
דעה דומה שמעתי אתמול מלוחמים ותיקים נוספים שנטלו חלק במערכה על ירושלים. אני מתאר לעצמי שיש גם לוחמים שחושבים אחרת. בסוף, הרי לנגוצקי עצמו עוסק בשנים האחרונות בחקר המערכה על ירושלים בששת הימים והקים על גבעת התחמושת מודל תלת-מימדי שכולל חזיון אורקולי של המערכה. הוא גם מרבה להרצות בנושא בכל רחבי הארץ. הוא לא ויתר על ירושלים, הוא לא ויתר על גבעת התחמושת, הוא רק משך את ידו מ"יום ירושלים".
אז צריך לתקן את זה. את ירושלים כבש צה"ל של 1967. ראש הממשלה היה יהודי אפרפר, חיוור ולא כריזמטי בשם לוי אשכול. היום הוא לא היה עובר פריימריס אפילו במפלגת העבודה. שר הבטחון היה משה דיין, לימים מי שנטש את מחנהו הפוליטי, עבר לצד השני וסייע למנחם בגין לחתום על שלום היסטורי עם מצרים ולהחזיר את סיני עד הגרגר האחרון. הרמטכ"ל היה אחד, יצחק רבין. לרוע מזלו, קרוב לשלושה עשורים אחר-כך הפך לבוגד ונרצח בידי מתנקש יהודי (לקוראים נטולי ההומור: סאטירה). מח"ט הצנחנים היה מוטה גור. שמות נוספים שחתומים על הנצחון ההוא הם חיים ברלב, עזר ויצמן, עוזי נרקיס, ישעיהו גביש כמו עוד אלפי לוחמים עזי נפש מכל שכבות הציבור.
מנחם בגין לא נשאר בצד. הוא הצטרף לממשלה ערב המלחמה, כשעם ישראל כולו המתין ברעדה להשלכתינו לים ומונה לשר בלי תיק. מה היה בגין אומר לו היה רואה היום מה קרה ליום ירושלים? מה קרה לליכוד? מה עלול לקרות למערכות המשפט והשלטון ולממלכתיות הישראלית? שכל אחד יחשוב על זה בעצמו. דבר אחד בטוח: סמוטריץ' ובן-גביר לא היו שם. הם צצו עכשיו והם משתלטים גם על המציאות וגם על ההסטוריה. אסור לוותר להם. לא על המציאות ולא על ההסטוריה.
חבל שראשי המחאה לא הלכו על חגיגת ענק ליום ירושלים. אולי אפילו במקום המצעד לבני-ברק. אתמול דווקא התארגן אירוע כזה, צעדה שקטה לכבוד יום ירושלים לבית הנשיא. כבוד. צריך להגדיל את זה. זה צריך להיות אירוע מרכזי ומכונן, בכל שנה, ביום ירושלים. אם הדרך בה נחגג יום ירושלים היום אינה לרוחנו, בואו נמצא דרך אחרת, ראויה יותר. דרך ציונית, פטריוטית, יצירתית, שאין בה קיצוניות, התרסה, משיחיות או נסיון להדלקת הזירה כולה. עשינו כבר דברים יותר מסובכים מזה. לשנה הבאה ביום ירושלים.
המחאה נגד ההפיכה המשטרית הצילה את ישראל, לפחות לעת עתה. ראשיה הם גיבורים לא פחות מהצנחנים בכותל, הטייסים בכור הסורי והעירקי, קהלני ביום כיפור וכל השאר. יחד איתם, ההמונים שהפגינו את אהבתם למקום הזה ומחוייבותם לערכיו ודמותו. כל מי שירד לקפלן, או עלה לצומת גומא, או קפץ לרחובות או הפגין בנתניה או חירף את נפשו באור עקיבא או עלה להפגנה המדהימה והקבועה מול בית הנשיא בירושלים, ובעוד 150 מקומות לפחות, יודע שתופעה כזו לא היתה כאן.
אם נתעלם לרגע ממוטי אשכנזי, שהחל במהלך שהביא להפלת ממשלת גולדה מאיר (אחרי שזו זכתה בבחירות וגרפה 51 מנדטים!), זו גם המחאה האזרחית המוצלחת בתולדות ישראל. והיפהפיה ביותר.
השאלה היא, מה עושים עכשיו. יסלחו לי חברי הגיבורים (באמת) בקבוצות המחאה השונות, אבל אני לא שותף להתנפלות הפראית על אנשיהם של גנץ ולפיד בבית הנשיא. וגם לא על הנשיא עצמו. ואני גם לא בטוח שצריך היה לסמן את החרדים כאחת ממטרות המחאה. אסור להוריד את העיניים מהכדור. לא, הכדור הוא לא הכספים הקואליציוניים, גם לא הביזה, גם לא הלאומנות וגם לא הרצון של חלק מאיתנו להחליף את הממשלה האולטרא-לאומנית, חרדית, משיחית ואסונית שקמה כאן. אופוזיציה צריכה תמיד לשאוף להפיל את הממשלה. אופוזיציה פועלת בשדה הפוליטי. המחאה נגד ההפיכה המשטרית לא היתה פוליטית. היא גם לא אופוזיציה. היא קואליציה. היא הרוב הדומם של הישראלים. בואו לא נתבלבל.
המחאה הפכה למה שהפכה בזכות העובדה שסביב מטרתה יש קונצנזוס רחב יחסית ששותפים לו גם ציבורים שלא שייכים למצביעי המרכז-שמאל.
מאות אלפים, שמייצגים מיליונים, עזבו הכל וירדו לרחובות (ליל פיטוריו של גלנט היה לא פחות מאחד הלילות ההיסטוריים בתולדותינו) כדי למנוע את הפיכתה של ישראל לדיקטטורה. לרצון הזה למנוע את הפגיעה בדמוקרטיה שותפים גם אנשי ימין, דתיים לייט, דתיים הארד-קור (אני מכיר רבים מהם), חובשי כיפה סרוגה, אפילו מתנחלים. ברגע שאנחנו מתחילים להתפזר, גם המחאה תתפזר. אם היא תתפזר, הצד השני יריח את זה תוך שניות ויפזר את הדמוקרטיה. אנחנו נאבד את המומנטום, את המסה הקריטית, ונפסיד. אין לנו את הפריבילגיה להפסיד. אגב, זה היתרון שלנו.
החוקים פשוטים: ככל שתרחיבו את מוטת המטרות, כך תצמצמו את היריעה עצמה. ואני לא נבהל מהמו"מ אצל בית הנשיא. להיפך. מהיכרות ארוכה עם נתניהו, הסיכוי שהוא יכריז על מות ההפיכה המשטרית שואף לאפס. הסיכוי שהוא ימסמס את זה כפי שרק הוא יודע, גבוה מאוד. מהפכות מהסוג הזה לא מתות בקול תרועה רמה אלא גוססות גסיסה מכוערת בקול ענות יבבה. ולכן, צריך לעזור לאירוע הזה להתמוסס, לא לדחוק בו. רוצים לדבר? שידברו. רוצים לחוקק? שיחוקקו. נראה אותם. נתניהו יודע שבג"ץ יפסול את החקיקה אם תצא לפועל ואנחנו, בהמונינו, נגן על בג"ץ. ולכן אנחנו צריכים להישאר ממוקדים עם העיניים על הכדור, לשמור על עירנות ולהמשיך את המאבק בחוכמה.
בואו נדבר על החרדים, כי זו דוגמה מצויינת. אני לא בטוח שהמצעד לבני ברק השבוע היה רעיון טוב. מצד שני, זה גם לא היה אסון. אבל מי שחושב שבדרך הזו נגייס ציבורים חדשים למאבק, טועה. מי שחושב שבדרך הזו נעזור להמוני חרדים שיודעים את המצב וחוששים לצאת מהארון ולדרוש ממנהיגיהם לשנות את המצב, טועה.
זה לא שהחרדים לא הרוויחו את הביקורת עליהם. התשובה שלהם היא התשובה הקבועה: זעקות גוועלד וטענות על גזענות ואנטישמיות. ובכן, מי שמאשים את טועני הטענות נגד החרדים בגזענות או אנטישמיות הוא בור, אידיוט, רשע, או הכל גם יחד (סביר להניח שמדובר באופציה השלישית).
גִּזְעָנוּת היא עמדה שלפיה יש קשר הדוק בין המוצא לבין תכונות אופי מסוימות, או לעיתים גם כישורים שכליים וכו', כך שהיחיד אינו נשפט בעיקר על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכותו לקבוצה. לא רבותי, אף אחד לא חושב שיש לחרדים תכונות אופי מסויימות בגלל שהם יהודים. אגב, גם אנחנו יהודים, לא פחות טובים. מה שכן, יש לנו טענות לתופעה לה שותפים החרדים, שמתחוללת עכשיו לנגד עינינו. תופעה בה המחצית הלא יצרנית ולא משרתת בחברה הישראלית קמה על המחצית השניה ומכייסת אותה בלי בושה. גם רוכבים על הפרה החולבת וגם שוחטים אותה. גם יושבים על החמור וגם בועטים בו. אז לחמור נמאס.
בואו נחזור לישיבת הממשלה השבוע. השר מאיר פרוש אמר שם לראש הממשלה את המשפט המדהים הבא: "ראש הממשלה, אתה הבטחת לי 250 מיליון שקל. זה כסף שלי. אף פקיד לא יגיד לי מה לעשות איתו". המשפט היחיד שיכול להיות מדהים יותר ממה שפרוש אמר, הייתה תשובתו של שר האוצר סמוטריץ': "בגלל שזה כסף קואליציוני יש מגבלות לגביו. יש כאן שחקני וטו בגלל שלא עברה הרפורמה המשפטית".
חילופי הדברים האלה (שפורסמו בערוץ 12) הם הסיפור כולו, בקליפת אגוז. סמוטריץ' מאשר בקולו ששומרי הסף הם היחידים שמסוגלים עוד, איכשהו, לגונן על מסע הביזה המטורלל שמתרחש לנגד עינינו בשבועות האחרונים. אם ההפיכה הייתה עוברת, ביבי היה יכול לחלק את כל הכסף שבעולם לכל הפרושים בגלקסיה וזה אכן היה "כסף שלי". הבעיה היא, שזה הכסף שלנו. וכרגע לפחות, המבצר עוד לא נפל.
השבוע גם נהנינו לכעוס על גולדקנופף וחבריו, שדרשו לקבל עוד 600 מיליון שקל, אחרי שהסתיימה הביזה הגדולה (13.5 מיליארד לכל הסקטורים, לא רק לחרדים). הם רוצים את זה רטרואקטיבית. הכעס שלנו מוצדק, כמובן, אבל גולדקנופף הפעם לא אשם. לא עכברא גנב, חורא גנב. מי שאשם הוא, תחזיקו חזק, נתניהו.
מכל החטאים שהאיש הזה חוטא לשליחותו כאיש ציבור, הסיפור עם מתווה בעלז לפני הבחירות הוא המחריד ביותר. תזכורת: בתקופת הממשלה הקודמת הוצע לחרדים דיל הוגן והגיוני: הגדלת הקצבאות למוסדות שאינם מלמדים ליבה תמורת הכנסת ליבה אמיתית, מפוקחת, לחינוך החרדי. חסידות בעלז הגדולה הסכימה. האדמו"ר מבעלז תמך ברעיון תמיכה נלהבת. אחרי בעלז, אמורים היו להצטרף אדמו"רים וחסידויות נוספות. זו היתה פריצת דרך היסטורית. תשאלו את פרופ' דן בן-דוד. על הדרך, תקראו את מחקריו ואת הנתונים המדעיים על האסון הממתין לנו אם זה לא יקרה.
אבל אז הגיע נתניהו. הוא הבין שהמתווה עלול לפלג את החרדים לשתי מפלגות. אחת מהן מסוגלת, אבוי, לא לעבור בבחירות. אז הוא זימן את הבעלזים ואת כל השאר ואמר להם לנטוש את המתווה. אם הוא יקים ממשלה, הם יקבלו את כל הכסף רטרואקטיבית, בלי ליבה. אין לי מספיק מילים לתאר את גודל הנזק, האסון, הפשע נגד המשק, הכלכלה, הסיכוי לשלב אי פעם את החרדים בפריחה הישראלית ולהציל את עתידנו המשותף.
נתניהו עשה את זה בלי למצמץ. הוא מכיר טוב מכולנו את המשמעות של זה. הרי הוא זה שדיבר על תרבות הקצבאות, הוא זה שחתך, הוא זה שדיבר על "השמן והרזה". הוא פעל נגד ערכיו. הוא פעל למען צרכיו. ועכשיו החרדים דורשים לפרוע את הצ'ק. אשם, מי שכתב להם אותו.
לו אני ראשי המחאה, אני מנסה לחפש נתיבות לליבם של החרדים בטוב, לא ברע. אין צורך להכריז על מצור או על "יום זעם". חלק גדול מהחרדים יודעים שהמחאה צודקת. חלק גדול מהם כלואים במצבם, במילכוד חסר מוצא. לא, זה לא אומר שהם רוצים לעזוב את הדת. זה לא העניין. איש באמונתו יחיה. אבל הם יודעים שהסידור הנוכחי לא יוכל להימשך עוד זמן רב.
הם שואפים לרכוש גם השכלה כללית ולפרנס את עצמם בכבוד. כל מי שמכיר את הביקוש העצום בקרב החרדים לשיעורי אנגלית, את הצמא האדיר למוסדות ממ"ח (ממלכתי-חרדי, עם ליבה מלאה), מכיר את המצב. ראשי העדה והפוליטיקאים לא מאפשרים להם. הם פשוט כלואים. טרגדיה.
אני הייתי לוקח את הציוץ המדהים של מייקל אייזנברג, מעלה אותו על כרוזים, פליירים, פשקווילים, עלוני בתי כנסת ושאר אמצעי תקשורת חרדיים ומפיץ את הציוץ הזה לכל חרדי בכל מקום. אייזנברג הוא יזם הייטק, משקיע הון סיכון, אחד המוצלחים שבהם. הוא גם חרדי בעצמו. הוא מעסיק חרדים. הוא אפילו מעביר שיעורים בגמרא פה ושם. הוא פנה לחרדים בשפתם, כי היא שפתו. הוא אחיהם.
הנה כמה קטעים מתוך הציוץ שלו: "משמעות ההסכמים הקואליציונים היא שהציבור החרדי יקבל כרגע כסף אבל זו תהיה עבורו בכיה לדורות. ההטבות הנוכחיות יעלו למדינת ישראל ביוקר ולציבור החרדי גם כן. כל הוצאה כספית שלא בונה תשתית צמיחה אלא צריכה גורמת לאינפלציה. כך היה כשחילקו כסף בקורונה, כך יקרה עם מיליארד השקלים של תלושי האוכל, וכך יהיה גם עם תוספת לאברכים. כסף לצריכה שוטפת שלא יוצר צמיחה עתידית הוא אינפלציוני. השוק איננו עיוור. כשהממשלה מוציאה יותר כסף ממה שהיא יוצרת צמיחה או מכניסה מגביית מיסים, השוק באופן אוטומאטי מגיב בעליות מחירים של מוצרים, שזה אינפלציה, שזה שחיקת ערך הכסף".
"מי שהכי סובל מאינפלציה הם אלו שמקבלים תשלומי העברה. היות שהחלק של תשלומי ההעברה תופס נתח ניכר מפרנסת משק בית החרדי, מי שייפגע הכי חזק מהמהלך הנוכחי זה אתם. בייחוד, שכיום יכולתם של משקי הבית במגזר החרדי לשפר את ההכנסות שלהם, נמוכה. המצב הוא שככלל, האוכלוסיה החרדית היא עם פחות אפיקי השתכרות וככל שמתקדמת הטכנולוגיה והמשק, אתם נשארים יותר מאחור".
"בלי השתדלות, גם סייעתא דשמיא או סייעתא של גולדקנופף וגפני, לא תעזור. מה עוד? הפוליטיקאים החרדים מבינים את מה שכתבתי (אני מקווה). מה שמעניין אותם זה לא האיש הקטן אלא התלות של אותו אחד בפטרונו הפוליטי. אני יודע שזה לא קל לקרוא את זה, אבל זאת המציאות שגם שליטי החצרות של רב גרשון והאדמו"רים יודעים. בתורה נאמר 'עֲבָדַי הֵם' והדרשה המפורסמת פירשה: 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'. אז הנה בשורה: האזרח החרדי הקטן הפך עבד לעסקנים פוליטיים ה'דואגים' לפרנסתו. מילא אם זה היה מדאיג 'רק' ברמה הכלכלית, זה מדאיג מאוד גם ברמה הרוחנית".
בעוונותי, אני בקשר עם חרדים רבים. הם כותבים לי מנהמת ליבם, אחרי שהשביעו אותי לא להסגיר אותם. אחד מהם שלח לי השבוע צילום של דף גמרא ממסכת קידושין, וסימן באדום את דבריהם של רש"י ואחרים בגנות הבטלה, בזכות העבודה והתורה.
"אני בחור ישיבה", כתב, "אני מרגיש צורך שיידעו את זה, תילחם על זה, אל תוותר, אני בן 20, שובר את השיניים בחשאי ללמוד אנגלית ומתמטיקה ברמה של כיתה ח', בידיעה שאם תופסים אותי אני עף לצמיתות מהישיבה". אני מקבל הודעות רבות כאלה. לפעמים, הם פונים אלי ברחוב. "תמשיך, תמשיך", הם מפצירים, "אנחנו לא יכולים לעזור לעצמנו, תעזרו לנו". אז אני ממשיך. כמה חבל שבג"ץ דחה לפני כמה שנים עתירה של יוצאים בשאלה, שדרשו מהמדינה לפצות אותם על זה שלא חייבה את מוסדות החינוך שלהם להכין אותם לעולם המודרני. השבוע גם תרמתי ל"הלל", בדיוק מהסיבה הזו. לא כדי להוציא אנשים בשאלה. כדי לעזור לאלה שאף אחד אחר לא עוזר להם.
עוד בוואלה!
כמה מילים לסיום על בצלאל סמוטריץ'. איש מוכשר, רהוט, חרוץ ומסוכן. השבוע הוא התראיין אצלנו ברדיו 103. כבר במשפט הראשון הוא אמר משהו תמוה: "החרדים הם 20% מאוכלוסיית ישראל".
סמוטריץ' הוא שר אוצר. הנתון הזה צריך להיות שגור בפיו גם באמצע הלילה. אפילו באנגלית. לא, הם לא 20%. הם יהיו 20%, כרגע הם בסביבות 12%. זה הפרש עצום. אחר-כך, כשנשאל על הגדלת הקצבאות וכו', ענה את המשפט הזה: "כן, יש גם הגדלה של תקציב הישיבות. יכול להיות שזה פחות נכון כלכלית, אז מה? מדינה לא עושה רק מה שטוב לכלכלה. כשאתה מחייב מפעלים להתקין מסננים כדי לשמור על איכות הסביבה גם זה לא נכון כלכלית, אבל יש למדינה עוד ערכים שחשוב לה לקדם".
ובכן, גם זה לא נכון. אבל ממש לא נכון. יש מעט מאוד השקעות יותר כדאיות מהשקעות במסנני אוויר. הם מונעים תחלואה קשה שהרבה יותר יקר לטפל בה, מאשר להתקין את המסננים. כל כלכלן מתחיל יודע את זה. גם השקעה בתשתיות תחבורה היא השקעה כדאית בהקשר הזה: היא חוסכת זמן יקר והרוגים ופצועים בתאונות דרכים.
בקיצור, סמוטריץ' לא מחובר. הוא די מנותק. הוא חגג השבוע את המספרים המזעזעים של הכלכלה שלנו כאילו חזר הרגע ממעמד מתן תורה בהר סיני. אתמול התברר שהוא מתכנן להכפיל, לא פחות, את מספר המתנחלים ולשדרג בהרבה מיליארדים את התשתיות של ההתנחלויות. יכול להיות שתקציב המדינה נכתב בהשראת "אם בחוקותי תלכו"? אין לדעת. דבר אחד ברור: או שסמוטריץ' עלה על משהו שאף אחד מהכלכלנים הבכירים בישראל ובעולם לא מבין, או שבקרוב מאוד הוא יעלה על שרטון ויחד איתו נעלה לשם כולנו.