יעל גרינברג, קורבן האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת שאירע לפני 35 שנה, הלכה לעולמה בגיל 49 ונטמנה היום (ראשון) בצהריים. גרינברג, נאנסה בברוטליות על ידי חבורת נערים כשהייתה בת 14 בלבד, ועברה מסכת התעללות פיזית ונפשית במשך ימים ארוכים. מאז היא נאבקה לקיים שגרת חיים נורמטיבית, אך ללא הצלחה. גרינברג הותירה אחריה חמש בנות.
תחילה, הפרקליטות החליטה לסגור את התיק נגד שבעת החשודים באונס, ורק לאחר מאבק ציבורי ארוך ועיקש - כתב אישום הוגש נגדם. ביוני 1991, כמעט שלוש שנים לאחר המאורעות בקיבוץ, החל המשפט.
בבית המשפט המחוזי בחיפה, הם זוכו מחמת הספק. המדינה הגישה ערעור, ובדצמבר 1993 בית המשפט העליון הרשיע ארבעה מהם: נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון - ובית המשפט המחוזי גזר עליהם מאסר בפועל של עד שנה וחצי.
אירועי האונס
קורבן האונס יעל גרינברג, שנחשפה לציבור רק בשנת 2001, הצטרפה לקיבוץ יחד עם הוריה כשהייתה בת חמש. אביה נפטר כשנה וחצי לאחר מכן, ואמה נישאה בשנית.
מעשי האונס הנורא אירעו בין התאריכים 11 ל-14 באוגוסט של שנת 1988 - במהלך החופש הגדול. בליל 11 באוגוסט, גרינברג בת ה-14, בן הקיבוץ אופיר בארי וחבריו מנהריה נדב ואלי ביטון, נסעו לשדות הקיבוץ, שם אירע מקרה האונס הראשון. גרינברג, שהצטרפה לנסיעה לאחר שהייתה נתונה למסע שכנועים מצדו של בארי, סירבה לבקשתו הדומה בלילה שלאחר מכן, עד שזה איים עליה שיספר לכולם על מה שקרה בלילה הקודם.
חסרת אונים, גרינברג נאלצה להצטרף לבארי ולבן קיבוץ נוסף, ויחד הם נסעו לשדות. לאחר שסירבה לבקשותיהם החוזרות ונשנות לשכב עמם - היא שבה לחדר שלה בקיבוץ, שם פגשה בשותפו של בארי, בן הקיבוץ הנוסף, שהבטיח לה שיגן עלייה.
לאחר ששכב איתה, בהסכמתה, הוא סיפר לחבריו וכך למעשה - עודד את חבריו להמשיך במעשי האונס. אותו נער כך יצוין, לא הואשם בבית המשפט, שכן, השניים קיימו יחסים בהסכמה. בלילות שלאחר מכן, מעשי האונס נמשכו, בחדרה של הנערה, במושב בוסתן הגליל, בחוף הים בעכו ובמפעל הרהיטים שבשטח הקיבוץ.
למרות שהנערים איימו עלייה בכמה הזדמנויות שונות וניסו להניא אותה מלהגיש תלונה, גרינברג התלוננה בפני אחות הקיבוץ על שקרה. האחות בחרה שלא לדווח ולמסור את המידע הלאה לרשויות ולגופים הרלוונטיים. חמישה ימים לאחר מקרה האונס האחרון, גרינברג הגישה תלונה במשטרה, וזאת לאחר שאמה שכנעה אותה לעשות כך.
בעת אירועי האונס, שבעת הנערים היו בטווח הגילים 16 וחצי עד 18 וחצי. שניים מהם התגוררו בקיבוץ, שניים אחרים בנהריה, נער נוסף התגורר בקיבוץ סמוך, ועוד שני נערים מראשון לציון ויבנה, שהתארחו באותה תקופה בשמרת.
לאחר שנחשפה הפרשה, בני הקיבוץ המעורבים הורחקו ממנו לחצי שנה בלבד, ולאחר מכן שבו אליו, כאילו לא קרה דבר. נוכחותם וקרבתם אליה, לא הותירו לה ברירה, וגרינברג יחד עם משפחתה - עזבו את הקיבוץ. את הוצאותיהם המשפטיות של המואשמים משמרת - הקיבוץ בחר לממן.
הזיכוי בביהמ"ש המחוזי וההרשעה בעליון
קצת יותר משלוש שנים חלפו, ובחודש נובמבר 1991, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה מיכה לינדנשטראוס, זיכה את הנאשמים מחמת הספק, בטענה שגרסתה של גרינברג לא אמינה. שבעת הנערים, ששכרו עורכי דין מהשורה הראשונה, טענו לאורך המשפט כי כל מה שקרה - נעשה בהסכמה.
"קיומו של גרעין אמת בעדותה של המתלוננת אינו מספיק דיו ואין בכוחו למחוק או לבטל את הסתירות, התהיות והתמיהות שציינתי. לא ניתן לקבוע במידת הודאות הדרושה במשפט הפלילי, כי הנאשמים אשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום", כתב לינדנשטראוס בפסק הדין.
מנגד, הוא הוסיף: "גם אם לא הוכחו בתיק זה מעל לכל ספק סביר חוסר ההסכמה למגעים מצד המתלוננת, וגם אם מדובר בנאשמים שרובם קטינים. לא התעורר אצלם ה'זיק האנושי' הדרוש כדי לסיים בשלב מוקדם מאוד מערכת יחסים זו. זו שאלה של יחס כבוד לזולת, לנערה אשר מבחינת הנאשמים הפכה להיות, ל'מכשיר' בלבד".
בעקבת הזיכוי, ובצל הסערה הציבורית שהתחוללה אז בארץ, הפרקליטות ערערה לבית המשפט העליון שהפך את ההחלטה והרשיע ארבעה מהנערים. ב-9 בדצמבר, שופטי העליון מאיר שמגר (שכיהן אז כנשיא), מישאל חשין ואליעזר גולדברג הרשיעו את נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון. גזר הדין שלהם ניתן בבית המשפט המחוזי.
בפסיקתו, הנשיא שמגר קבע כי גרסת הנאשמים מוטלת בספק: "האם קטינה - אשר בפחד או בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה - נחשבת כמסכימה לאקט כמתואר, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה מן השורה, ואף מבטאים זאת מילולית בפניות אליה?".
השופט חשין הוסיף וציטט את שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?", ותהה: "האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מכן'?". חשין הדגיש: "'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'". לאחר המשפט, אלמגור החליט לכתוב בית נוסף בהתייחסו לפסיקת השופט חשין.
על נדב ביטון, אריק חזון ואופיר בארי נגזרו 15 חודשי מאסר בפועל. על צפריר צביסון נגזר 12 חודשי מאסר. "חבורת נערים בני כ-17 שנה, ניצבו מול נערה בודדת בת 14 וחצי בלבד, והם מתעללים בה, מכים אותה ונוהגים בה כבובת מין חסרת כל צלם אנוש", נכתב בגזר הדין.
עוד בוואלה!
"הייתי גוש בשר ששוכב ולא עושה כלום"
לפני כשנה וחצי היא שוחחה עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM, ושיתפה בהתמודדות לאורך השנים. "למדנו לדבר על מקרי האונס וזה נורא נחמד, אבל מפה ולעשות משהו? לא", הסבירה. שום דבר לא השתנה. אני תמיד אמרתי שזה יקרה עוד הפעם, כי זה תמיד קורה. קרו עוד המון מקרים שלא דווחו".
גרינברג, שהייתה אם חד הורית לשלוש בנות, שיתפה כי כשבתה שיתפה אותה שהוטרדה מינית, היא המליצה לה שלא להגיש תלונה. "סיפרתי לה מה יקרה. 'הגשת תלונה, תצטרכי לזהות אותו, יעשו דיבור ביניכם ובסופו של דבר הוא יקבל ארבעה חודשי מאסר. את רוצה לעבור את זה?', ואז היא ירדה מזה", סיפרה.
"אין יום שאני הולכת לישון ואני לא נמצאת בקיבוץ בצורה כזו או אחרת", סיפרה בגילוי לב על הקשיים שהיא חווה מאז אותם אירועים קשים. "אני תמיד מגיעה לשם, ובדרך כלל אני עדיין אותה ילדה בת 14. כאילו קפאתי. אני לא עובדת כבר שנים. אני קמה בבוקר, מכינה נס קפה, מעשנת סיגריה ורואה טלוויזיה. איך שמגיע הבוקר, אני מחכה שכבר יגיע הערב, כדי שיעבור עוד יום. אני לא קוראת לזה חיים, אני פשוט פה".
לאורך השנים היא שהתה מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים ואף איימה להתאבד: "הבנות שלי ראו אותי במצבים מאוד קיצוניים, כשפשוט לא רציתי להמשיך לחיות. לא קמתי מהמיטה, הייתי גוש בשר ששוכב ולא עושה כלום. הייתי איתן אבל לא ממש, אני קוראת לזה - טייס אוטומטי. זה אותו הניתוק שהיה לי אז, כשקרה המקרה שלי", הסבירה. "הניתוק הזה קיים והוא לא עובר עם השנים. אני לא רוצה לבלבל את המוח ולהגיד שזה עובר, כי זה לא".