"איש רעים משובב נפשות": סיפורו של יענקל'ה, אחיה של נעמי שמר שהלך לעולמו השבוע

"אומרים שהוא חי רחוק
השאלה ממה
רואים שהוא די קרוב
אל האדמה עליה הוא גר
איש הכפר"

כך שר השבוע הזמר אריאל הורוביץ בהלוויה של דודו, יעקב - יענקל'ה ספיר. את השיר "איש הכפר", שהורביץ שר בתקליט הראשון שהוציא, הוא הקדיש לדוד שאהב, אחיה הצעיר של אמו, נעמי שמר. ספיר נקבר בבית הקברת של כנרת ליד הוריו - רבקה ומאיר ספיר, ואחותו המשוררת הנודעת. מאות ליוו אותו למנוחות: משפחה, חברים, חקלאים, רעים לנשק וחברים לערבים של ניגונים ושירה.

יעקב נולד בשנת 1938, בן זקונים לרבקה ומאיר ספיר, אחיהן של נעמי ורותי. האב, מאיר, הצטרף לקבוצת כנרת עם חברי "הקבוצה הוילנאית" בשנת 1923. האם, רבקה לבית שפרירי, הגיעה גם היא מוילנה והצטרפה לכנרת שנתיים אחר כך.

כשיעקב היה בן 9, גוייס אביו לתפקיד במוסד לעליה ב'. המגייס היה חברו מכנרת, שאול אביגור (מאירוב), שהיה דמות מרכזית במערכות הביטחון בתקופת המדינה שבדרך. אחת הפעולות הראשונות שהטיל על ספיר הייתה, מימון "מבצע מייקלברג" להברחת עולים מעיראק, בשני מטוסים שנחתו בשדות יבנאל. על המבצע פיקד שלמה הלל.

את המטוסים הטיסו שני אמריקנים הרפתקנים, יש שאמרו שהיו שיכורים. ספיר המתין להם במנחת המאולתר עם מזוודה מלאה מטבעות זהב. דקות ספורות אחרי שהעביר אותה לידי הטייסים, הם כבר טסו מהמקום. לימים סיפר הלל שספיר, שהיה ישר ומסודר, היה מוטרד מדרך העברת התשלום.

בהמשך ביקש ממנו אביגור לצאת לאירופה ולעמוד בראש מפעל "הבריחה", במסגרתו הוברחו 300 אלף פליטי שואה ממזרח אירופה לנמלי הים התיכון, בדרכם לארץ ישראל. ספיר ניהל את המבצע בשנים 1947-1948. במהלך עבודתו, נאלץ באחד הימים להגיע לז'נבה שבשוויץ, שם שהה אז אביגור במשימת רכישת נשק עבור היישוב. על ספיר הוטלה המטלה הנוראית לבשר לחברו כי בנו האהוב, גור, נהרג בקרב בסג'רה.

כמו שאר ילדי כנרת, חווה יענקל'ה באותה תקופה את מלחמת העצמאות. כנרת הופגזה והצבא הסורי כבר כבש את צמח, ועמד בשערי הקיבוץ השכן דגניה.

הוא למד ב"בית החינוך" שבדגניה, וכמו חבריו לכנרת היה עושה מדי יום את הדרך מכנרת לדגניה וחזרה, כולל ההליכה לאורך חורשת האקליפטוס וחציית הגשר שמעל הירדן.

בספר "על הדבש ועל העוקץ" שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר, הוא מתאר את הדרך המיוחדת שבה הקפידו רבקה ומאיר ספיר לציין את ימי ההולדת של ילדיהם: רבקה היתה מכינה שולחן עם מתנות ליד המיטה. "תמיד היו שם אותה מפית ואותה צנצנת עם פרחי העונה, ולידם סל פירות ועוגה מקושטת בקצף ביצים, ושם הילד היה מצויר עליה ותמיד היה שם ספר", ציטט זעירא את נעמי שמר. הפרחים והפירות שלהם זכה יעקב בימי ההולדת שלו היו ורדים ותמרים.

אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים בבית ספר בית-ירח, התגייס יענקל'ה לצה"ל והתנדב לשרת בסיירת גולני. במהלך השנים שרת כלוחם, כחייל מילואים והשתתף בקרבות במלחמת ששת הימים. אחרי שהשתחרר משירות צבאי שב לכנרת והשתלב בענף הרפת שבו עבד גם לפני הגיוס. ברפת הוא עבד במשך 53 שנים, למעט שנתיים שבהן נבחר להיות מזכיר הקיבוץ. כל השנים עבד עם חברו דודו בוברוב, ולשניים הוענק פרס המועצה האזורית עמק הירדן, נוכח הצטיינותם וההישגים אליהם הגיעה רפת כנרת.

בדברי ההספד אמרו חמשת בניו ובנותיו על אביהם שהוא "היה רפתן חרוץ מאין כמוהו, מכוון שני שעונים לשעה 4:40 במדויק, שיהיה ליתר ביטחון. לא שוכח להכניס את הפנקס הקטן והעט לכיס שמאל של החולצה הכחולה. ואז עולה על הווספה ומדרדר אותה עד לרפת מבלי להניעה, חלילה לא להפריע למנוחת השכנים, ומי מאיתנו שניסה להסיטך לרגע ממסלול העבודה, נוכח שזו משימה חסרת סיכוי".

העקשנות, הסגפנות והעבודה הקשה הם מהמאפיינים הבולטים של בני הדורות הראשון והשני של כנרת, עליהם נמנו יענקל'ה והוריו. אבל לצד אותה עקשנות כנרתית היה בו צד נוסף. "בערב", סיפרו ילדיו, "אחרי שריח הזבל וניחוח החציר נשטפו, בקעה מנפשך רוח שכולה שמחה, צחוק, אהבה ושירה. איש רעים משמח ומשובב נפשות שכמוך".

ליענקל'ה היה כישרון מוזיקלי, קול בס עמוק והוא היה נגן אקורדיון מוכשר. הוא היה מוביל את השירה במסיבות, חגים וערבי שירה בכנרת, במסיבות חברים ברחבי הארץ ובמועדון הזמר של שרהל'ה שרון. השניים אף נמנו על משלחת שנסעה למוסקבה בראשית שנות השמונים, טרם נפילת מסך הברזל. הם שרו שם בפני יהודים ואף העבירו חומרי הסברה שניתנו להם בישראל. הדבר נעשה בניגוד לחוק במדינה המארחת. הוזמנו לנגן ולשיר בעת שנערכה קבלת פנים לאידה נודל, אסירת ציון, עם בואה לישראל. אחד השירים שאהב לשיר באותם ערבי זמר היה שירה של אחותו, נעמי שמר - "החגיגה נגמרת".

"הוא הוביל במשך שנים רבות את השירה בכנרת, כאשר האקורדיון בידו וקולו מרעים ומרעיד לבבות. יעקב היה פס הקול בכנרת ובעמק הירדן, ואף יצא לאירועים ומשלחות של התנועה הקיבוצית. "בשבילנו, במקום השורה 'איך אהרונצ'יק הבריון היה לוחץ אקורדיון', היינו שרים 'ואיך יעקב הבריון היה לוחץ אקורדיון'", אמר עליו נטע מור, מנהל הקהילה בכנרת.

מוסיקה, ניגונים ושירה היו נוכחים תמיד בבית אביו ואמו. האם רבקה ניגנה על מפוחית והאב מאיר היה נוהג לפזם, בעיקר פיוטים וזמירות. את החינוך המוסיקלי הקשוח הקפידה רבקה להנחיל לבתה הבכורה, נעמי, אבל המשיכה למוסיקה עברה גם לאחיה. "איש רעים משמח ומשובב נפשות שכמוך. בשירת הרבים הכריזמטית שהובלת, סחפת ונכנסת לכל הלבבות", אמרו עליו ילדיו. "אתה 'המבין ומאזין ומקבל ברחמים' שלנו", ציטטו הילדים בהספד מתוך פיוט עתיק לראש השנה שנהג לשיר הסבא מאיר, ואחריו המשיך יענקל'ה לפזם את הפיוט, כמו פיוטים וזמירות רבים נוספים.

בתחילת שנות השישים פגש בזהבה ויחד הקימו משפחה. לזוג נולדו חמישה ילדים: יעל, מאירק'ה, נירה, יוני ואיתי. אחרי שעות העבודה אהב לשחק עם הנכדים שחמט, משחק שבו אהב לעסוק ושליווה אותו מילדותו.

בשנתיים האחרונות התגורר ב"בית הדר" שבקיבוצו, בית דיור מוגן לוותיקי המקום. מנהלת הבית, יעל צור, סיפרה כי גם שם שימח יענקל'ה את הדיירים בשירתו: "רוב שעות היום העסקת את עצמך בקריאה או האזנה לרדיו ולטלוויזיה בחרש, בלי לבקש כמעט דבר".

"כשהתכנסנו לשיר בקע מגרונך כמו רעם הקול שלך, ושל חיינו כאן בכנרת. שרת ברגש את שירי אבא, מאיר ספיר, אחותך נעמי שמר, שירי כנרת ושירי הארץ אותם הכרת, אהבת וזכרת במדוייק. הובלת את שירת הרבים, וסחפת את כולנו לשיאי רגש שמחה ויופי", אמרה.

בדברי הפרידה שלהם מאביהם ציטטו ילדיו מילות שיר בן שמונים שנים, אותו נהגו לשיר לאורך עשרות שנים סבא מאיר ואחריו יענקל'ה: "השמיימה בעוד רגע ימריא מטוסנו, הנזכה עוד לשוב, הנזכה עוד לחזור הנזכה עוד לראות בעינינו את אשר כה אהבנו איש איש בלבבו".