לאחר שהמוני מפגינים הגיעו ביום חמישי האחרון להפגנת התמיכה במהפכה המשפטית בירושלים, כשעל פי הערכת המשטרה קרוב ל-200 אלף איש לקחו חלק בהפגנה, הגיעה בשבת האחרונה תשובת המתנגדים, כשבשבוע ה-17 ברציפות נערכו ההפגנות נגד המהפכה שמקדמת הממשלה בעשרות מוקדים ברחבי הארץ. ההפגנה המרכזית נערכה כמדי שבוע ברחוב קפלן בתל אביב בהשתתפות קרוב ל-150 אלף מוחים.
ללא ספק מדובר במספרים מכובדים של משתתפים שהצליחו שני המחנות להציג. מצד אחד, המתנגדים הצליחו להציג את אחת המחאות המוצלחות והאפקטיביות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. זאת לאור הנחישות וההתמדה של המפגינים מדי שבת, ולא מפחות חשוב מכך, הצליחו המפגינים לגרום לראש הממשלה נתניהו להודיע על השהיית החקיקה על אף התנגדות חלק משותפיו הקואליציוניים.
מהצד השני ניתן לראות שהמחנה הנגדי, התומך ב'רפורמה המשפטית' כפי שמכנה אותה, הצליח לארגן הפגנה מרשימה עם מספר רב של משתתפים. זאת, למרות שכללה לא מעט התבטאויות מצד שר המשפטים יריב לוין שעדיף אם לא היו נאמרות. האמירות רק מוכיחות שהוא לא באמת מקדם רפורמה לתיקון מערכת המשפט אלא פשוט מקדם חקיקה להכפפת המערכת לפוליטיקאים, או במלים אחרות - חקיקה להחלשת וריסוק מערכת המשפט.
אז מה ניתן ללמוד מסוף השבוע האחרון? תחילה נוכחנו שוב שמדינת ישראל חצויה, וכפי שיש מתנגדים למהפכה המשפטית השואפים לגנוז את החקיקה - אין לשכוח שלא חסר אנשים במחנה השני שתומכים בה ושואפים להשלים אותה כפי שהיא. יחד עם זאת, צומח לאט לאט ובשקט מחנה שלישי שתומך בהידברות וגישתו אי דריסת הצד השני. נכון לעכשיו, לפי הסקרים המחנה הזה מצביע לבני גנץ, כשמוקדם לדעת אם הוא משמש מבחינתם כמגרש חניה זמני או שיישאר נאמן לו גם ביום הבחירות, כשיגיע, ימים יגידו. אבל המחנה דוגל בגישה שאומרת שאין להתאהב יותר מדי בהפגנות, לנוכח רוב הומוגני בדמות 64 חברי כנסת, אלא צריך לחתור לפשרה. לכן, כל הדיבורים שמציגים שני הצדדים על גניזת החקיקה או על העברתה כפי שהיא אינם ריאליים ומנותקים מהמציאות.
אפשר לדבר עד שנה הבאה על גניזת החקיקה או מצד שני על העברתה כפי שהיא. אך כל בר דעת מבין שאין תמיכה ציבורית רחבה לכל אחד מהצעדים האלו. כאן טמונה השגיאה של הממשלה ושל ראשי מפלגות הקואליציה שהסתנוורו מהמספר 64, שכחו מכל ההבטחות מהבחירות והתעסקו 24/7 בקידום החקיקה להחלשת מערכת המשפט. זאת, בזמן שהם מציגים כישלון קולוסאלי בכל מה שקשור לטיפול ביוקר המחיה, האלימות המשתוללת, היעדר הביטחון האישי ויחסי ישראל עם מעצמות העולם ובראשן ארה"ב. לכן, במקום לפעול לטובת האזרח הישראלי הם עשו כל שביכולתם לקדם חקיקה דורסנית תוך כדי התעלמות ממגבלות הכוח.
מנגד, גם מפלגות האופוזיציה שהציגו עמדה תקיפה שאין מקום להידברות ושיש לגנוז את החקיקה בכל מחיר הולכות ונחלשות בסקרים. היחלשות הנובעת מההתעלמות מהעובדה הפשוטה שמדובר בסופו של דבר במפלגות אופוזיציה לא מגובשות, שחבריה בקושי הצליחו לגבש עד כה עמדה אחידה. לכן הגיעה העת לעשות חושבים ולחשוב איך ניתן למזער את הנזקים הכרוכים במהפכה המשפטית, תוך שזוכרים שאחת הסיבות הראשיות לאי הצלחת המחאה החברתית ב-2011 היא שהמחאה הצליחה יותר מדי ובסוף לא היה באמת עם מי לדבר כי כל אחד ראה בעצמו המנהיג.
נכון שנתניהו הוכיח אינספור פעמים שאין להאמין למילה שיוצאת לו מהפה והמונח כיבוד הסכמים לא נמצא בלקסיקון שלו. אך יחד עם זאת יש לזכור שיש לא מעט אנשים בימין שחלמו במשך שנים על הרגע בו תהיה "ממשלת ימין על מלא", כדי לממש את חזונם לפגיעה במערכת המשפט, או כפי שהם מכנים אותו רפורמה במערכת המשפט ולכן לא יתנו לו בקלות לוותר על הרגע המכונן מבחינתם. אז במידה וההידברות תשיג תוצאה של אי השתלטות הממשלה על בית המשפט העליון ומערכת המשפטית - היא בהחלט מבורכת. בסוף עלינו להיות ריאליים ולהבין את מגבלות הכוח. בין אם מתנגדים או תומכים במהפכה המשפטית, עלינו להבין שגישת 'הכל או כלום' - להיגמר בכלום.