מפקד פיקוד הדרום, האלוף אליעזר טולדנו, פרסם הבוקר (שלישי) טור אישי שכתב לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בו התייחס בין היתר, למשימות הביטחוניות המוטלות על צה"ל ולתפקיד הצבא בחברה הישראלית, על רקע המחלוקות הקשות במדינה.
"יותר מהכול, אני מתגעגע. ביום הזה, בימים אחרים, ברגעים בהם החיים מאטים לרגע - אני מתגעגע.
ומתוך הגעגוע, את פניהם אני מבקש. אני זוכר את פניו, בשיחות לילה, לפני שנרדמנו לשעתיים־שלוש, בחדר המ"פ והסמ"פ", כתב טולדנו בפתח דבריו.
"אלה היו פנים מעמיקות, פנים לומדות, פנים שמבקשות דעת-חוכמה. פנים שפתחו צוהר לנפשו האינסופית, פנים שהביעו הבנה, עוד לפני שהביעו שמחה או עצב. לפעמים הן ביטאו איפוק או החמצה - אבל תמיד היו אלה פניו מול פניי. היינו קצינים צעירים - רס"ן נדב מילוא ז"ל ואנוכי. הוא מ"פ ואני סמ"פ, ובלהט אירועי אמצע שנות ה-90, לא היה לנו ספק שאנו אוחזים בידינו, בידינו ממש - את גורלו של המפעל הציוני בארץ ישראל", הוסיף.
"כמעט שלושים שנים מאז, ואני משתוקק לתמונות חדשות בגלריית הזיכרון שלי - והן אינן. אותן התמונות חוזרות, אחת אחרי השנייה, ואיתן עולים סיפורי ה"בחרות ביום קרב".
"כמה יפה המילה 'פנים' בעברית - פנים רבות לה. היא משקפת את הפנים, היא מאפשרת לאדם להפנים את זולתו, את חברו לנשק. בפסקול נערותי שר דני רובס: 'ואז עוברים בי שלב שלב, מי שהייתי, מי שעכשיו - כל הפנים והשמות כולם כל השירים שהם לקחו איתם'".
"גם היום, כל הפנים והשמות כולם, עומדים מולי, מול עינינו, מפקדי וחיילי צה"ל, ומכוונים את דרכנו. אנו מתחייבים לעמוד בצו מורשתם של הנופלים, לצעוד בעקבות זיו העלומים, בעקבות חמדת הגבורה ומסירות הנפש, בעקבות גבורת הרצון. אמר שלמה המלך בספר משלי: 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם'. מפקדיי, פקודיי, חבריי שנפלו - פניהם הם המפה והמצפן, פניהם המגדלור בסערת הים. ויותר מהכל - אני מתגעגע לפנים שלהם", הדגיש האלוף טולדנו.
עוד הוסיף מפקד פיקוד דרום: "בסוף שנת 1996, כותב המ"פ שפניו איתי תמיד, אחרי שזה עתה סיים את תפקידו בגדוד 101 של צנחנים, מכתב לחייליו. כך הוא כותב: 'עברו כחמישה חודשים מאז שהתפזרנו, לוחמים ומפקדים. אני כרגע נמצא בימיה האחרונים של חופשתי, אותה 'ביליתי' בחלוקה בין כתלי הישיבה ובין שדות הקיבוץ. כרגע, אני עומד בפני תפקיד חדש'".
עוד בוואלה!
"בתוך המכתב מתעניין המ"פ בשלום חייליו, ובמילות הפרידה שלו מלוחמיו הוא כותב להם: 'צה"ל אמור לשמש כמנוף וביטוי לאחדות, סובלנות, הבנה ושיתוף פעולה, ואנחנו חייבים לעשות הכול (כך הוא אומר) למימוש רעיון זה ולהגשמתו. כל אחד באופן אישי מחויב ואחראי לכך 'בחלקתו' - לקידום ולמימוש האחדות, ולמניעת הקיטוב'. המכתב הזה מעולם לא נשלח, והמפקד הזה, לא שב משדה הקרב בלבנון. היום, 27 שנים אחרי כתיבתו - אני שולח את המכתב לפקודיי, בכל מקום שהם, ומצרף את מילותיי".
"אני מבקש מהם, אני מבקש מאיתנו, שניישיר מבטנו אל הפנים, שנביט לעומק העיניים הנשקפות אלינו מאזרחי מדינת ישראל הנושאים מבטם אלינו. אל פניהם של חיילינו, המביטים בנו בצאתם אל עוד משימת הגנה, המוצאים בפנינו דרך ומשמעות, הרואים בעינינו את צדקת הדרך, את חשיבותה של המשימה, את הידיעה כי היום, בדיוק כמו אז, רק אנחנו נגן על עצמנו בעצמנו מפני כל מבקשי רעתנו", כתב בסיום הטור האישי.
"בשמי ובשמם, אני מתחייב: צה"ל ובתוכו פיקוד הדרום יעשה כל שצריך על מנת לבצר את בטחונה של מדינת ישראל. ברוח מורשת הנופלים על הארץ הזאת, נישבע שנצח מדינת ישראל הוא משימת חיינו.
נמשיך להוות, בכל מחיר, מקום המפגש לכל חלקי העם, על מנת להיות מגיניו מול מבקשי רעתנו בשנת ה-75 למדינת ישראל. יהי זכרם וזכרון פניהם, צרור בליבנו לעד".