שבוע וחצי בבית ואט אט חוזרים החיוך, וגם הצבע, לפניה של פידא כיואן בת ה-41, שחוגגת את חג החירות הפרטי שלה בביתה בחיפה, לאחר שניצלה בעור שיניה מעונש המוות שנגזר עליה בדובאי. בערעור שהגישו עורכי הדין שלה, העונש הומר למאסר עולם ולכבוד חג הרמדאן, היא זכתה לחנינה משיח' מוחמד בן זאיד, נשיא איחוד האמירויות הערביות, האמיר של אבו דאבי. עכשיו, כשהיא חופשייה, הישראלית הראשונה שנעצרה באמירויות מוכנה לשבת ולדבר, ולראשונה משמיעה את גרסתה להסתבכות שלה, וללקחים שהביאה עמה מהאפיזודה שכמעט והביאה להוצאתה להורג. "נפלתי בפח פעם אחר פעם", היא אומרת, "ניצלו את האמונה שלי באדם, הוליכו אותי שולל".
"הסתבר לי שבפועל, חירות זה דבר מוגבל ויחסי. ככה התברר לי בכלא, איפה שאין אפילו את החירות לגשת לדלת ולפתוח אותה ובטח לא לצאת לבלות בלילה או ללכת לים", היא אומרת, "אבל את החירות של המוח אי אפשר לקחת מאף אחד. חירות זה סטייט אוף מיינד, עניין של תודעה פנימית, הלך רוח. זה נעצר, אבל לא בלי שנותרה תקווה שאני אצא משם. הראש נשאר חופשי. אסור אף פעם לאבד את התקווה לחופש. צריך להמשיך להילחם ולא לוותר. זה גם מה שנותן את הכוח להמשיך. אני המשכתי לקרוא, לכתוב, לצייר ובעיקר לחשוב. זו הייתה החירות שלי וזה מה ששמר עלי. אני בטוחה שהאפיזודה הזו תלווה אותי כל החיים. אם למדתי משהו זה לא לאבד שוב את החופש. לשמור עליו מכל משמר".
כיואן מתארת את הרגע בו שמעה שנגזר עליה גזר דין מוות. "זה היה כמו לשמוע את המואזין מכריז מהמסגד על ההלוויה שלי", היא אומרת, "זו הייתה נקודת המפנה להמשך ההתנהלות, למאבק לצאת משם לחופש".
בשבוע שעבר, אחרי כשנתיים מאז נעצרה, הגיעה בהפתעה גדולה ההודעה על שחרורה. אמא שלה למדה על כך בשבת, כמה שעות לפני שנחתה בישראל. פידא עצמה קיבלה את ההודעה יום קודם לכן, באגף האסירות בכלא בדובאי. "זה היה שחרור מידי", היא מספרת על הרגע המרגש, "אם לא היה צריך בדיקת קורונה הייתי מגיעה כבר באותו יום. לקחו אותי לשדה התעופה, והכניסו אותי למן מבנה כזה של צ'ק אין למגורשים. בדקו הכול. לקחו את הדברים והורידו את האזיקים והסיעו אותי משם לאולם הנוסעים היוצאים. פתאום מהכלא אני מוצאת את עצמי בדיוטי פרי. אבל לא עניין אותי כלום. רצתי מהר מהר לשער B5, חיכיתי שם ואחרי זמן קצר עליתי למטוס. אף אחד לא ידע מי אני ומה הסיפור שלי. גם כשנחתנו בנתב"ג אני פתאום בנאדם רגיל. חופשי. יצאתי והתחבקתי המון עם אמא שלי. הנסיעה לחיפה לקחה לנו חמש שעות כי כל רגע עצרנו, התחבקנו, התנשקנו ובכינו".
על מה תעשה, עכשיו כשהיא שוב חופשייה, קשה לה לענות. "עוד לא היה לי זמן לעכל את השחרור, אבל בטח שלמדתי שהכול יכול להתהפך ולהיגמר ברגע אחד", היא מודה, "אני צריכה להתאפס על עצמי, לשבת ולחשוב על כל מה שהיה. זו תכנית רצינית בחיים. לפני זה אולי לקחת חופשה מהכול, עוד לא יודעת היכן". פידא מוסיפה שהיא שמחה לא פחות בשביל המשפחה בת ששת הילדים, שנגרם לה, לדבריה, צער ועוול גדול. "אבא שלי מת כשהייתי בת שלוש ואמא גידלה אותנו, כשהיא מלמדת אותנו לבטוח בכל אדם. לא ידעתי שיש אנשים שיכולים לשבת ולתכנן איך להרוס למישהו אחר את החיים, בלי שום אנושיות כששום דבר לא מעניין אותם. מה שהחזיק אותי זו האהבה שקיבלתי מהמשפחה והחברים ומי שהתעניין ופעל למעני. זה בכלל לא היה מובן מאליו".
את גזר דין המוות, שניתן לה ולשני פקיסטנים שהורשעו כשותפיה לסחר בסמים, היא שמעה בשיחת ועידה, בווידאו. "התכוננתי לשלוש שנות מאסר שמהם ינכו חצי, כפי שהכינו אותי", היא מספרת על הקראת גזר הדין, "השופט אמר שלשלושתנו גזרו דין מוות ואני הספקתי עוד לשאול, 'מה? אתה יכול לחזור על זה?'. פשוט לא האמנתי. השידור נותק והמשכתי לשאול את הסוהרות, אולי הן שמעו. אבל אף אחד לא שמע ולא האמין, או שלא רצה לבשר לי. גם במשרד עורכי הדין הפקידה אמרה שהיא צריכה לבדוק".
היא מתארת איך הלבישו אותה בשמלה אדומה, לבוש של נידונות למוות, ומה עבר לה בראש באותו לילה, בו שכבה במיטתה בתא. "כל הזמן רק עבר לי שלא יכול להיות שזה קורה לי. לא יכול להיות שקיבלתי. שאלתי את עצמי כל הזמן, איך הם בכלל מתכוונים להרוג אותי, כי לא אמרו לי. האם יירו בי? יושיבו על כסא חשמלי? יתלו אותי?".
"פתאום הבנתי שאני בבעיה גדולה"
לדובאי היא הגיעה כשבועיים לפני מעצרה, לדבריה במסגרת פרויקט הסטרטאפ שלה, פלטפורמה לניהול מידע. לגרסתה היא סברה שמצאה משקיע, איש עסקים בתחום הנדל"ן והרכב ברמאללה, אבל הוא התעקש שאת החברה היא תקים באמירויות, שפתוחות יותר לעולם ושעלות הפיתוח שם תהיה זולה יותר. לפי התכנית, חלק מההשקעה יהיו כספים שחייבים לו שם, וכיואן תיסע ותגבה אותם עבורו.
מדבריה עולה שבפועל, זה האיש שהפיל אותה בפח. היא הגיעה לדובאי ב-17 במרץ, עם כרטיס חזרה ארצה ב-12 באפריל. בשדה התעופה אספו אותה אנשי הקשר שלו, שני אחים תאומים פקיסטנים. את הלילה הראשון היא בילתה בבית מלון. למחרת הם סייעו בניירת הקשורה בהשכרת דירה, דבר שהיא יודעת שעל פי החוק שם נאסר על תיירים לעשות. אחרי יומיים לקחו אותה לדירה. "היה איתם תיק שחור, שמו אותו בארון אחסון קטן כזה שם ואמרו שהוא שלו ושמישהו יבוא ויאסוף את התיק הזה".
"הייתי במספרה מתחת לבית, כשנכנסו חמישה שוטרים בלבוש אזרחי, ואמרו 'אנחנו רוצים לדבר איתך'", היא מתארת את רגעי "הזבנג" הראשון שחטפה בפרשה. "הם מיד שאלו אם פגשתי איזה גבר במרינה, אמרתי להם שכן ושלקחתי ממנו כסף. הם אמרו, 'את סוחרת סמים. בואי, אנחנו רוצים ללכת לדירה שלך'. בדירה הם עשו חיפוש ומצאו שלוש שקיות ואקום עם גראס. הבנתי שאני בבעיה אחת גדולה וברור שנלחצתי. סיפרתי להם הכול, עם מי אני עובדת, עדכנתי אותם בכל ההשתלשלות. הלכנו למטה המרכזי של המשטרה, והם הראו לי על המחשב שלהם את האדון, שרשום אצלם עם שני תיקים של סחר בסמים ותיק של סחר בנשים. הם הזדהו כאנשי המחלקה לחקירת פשעים של דובאי והם אמרו לי שבאתי להרוס להם את האמירויות. בלבל אותם שאני מצד אחד עם דרכון ישראלי, ורצו לדעת איך זה שקוראים לי פידא ואני מדברת ערבית. הבנתי שהם גם לא יודעים הרבה עלינו והתחלתי להבין שנפלתי לצרה אחת ענקית. התחלתי לבכות נורא. את הלילה השאירו אותי שם במעצר, על הרצפה. אבל למחרת, פתאום היחס השתנה. קראו לי, נתנו לי בחזרה את הסיגריות. הכול הרגיש משונה, לקחו אותי לבית, התחילו להסביר לי שהם מבינים שאני קורבן, ושהגבר ברמאללה ניסה להשתמש בי והפליל אותי. הם אמרו: 'אנחנו מתכוונים לעזור לך אבל גם את צריכה לעזור לנו'".
היא מתארת כיצד שיתפה פעולה עם החוקרים. "עשיתי בנוכחותם ועל פי הדרכתם שיחת זום עם הגבר מרמאללה. סיפרתי לו שפתחתי את התיק ומצאתי מה יש שם ואיך זה שהוא ניסה לעשות לי דבר כזה ושאני הולכת לזרוק את התיק הזה ברחוב. אז הוא אמר 'לא, לא רציתי לעשות לך בעיות. אני יודע מה אני עושה, אני יודע איך זה עובד שם, אל תדאגי, יבואו וייקחו את התיק'. זה מה שהשוטרים רצו. ירדנו לרחוב, שמנו את זה בפארק, כפי שקבעתי אתו. נשארנו לחכות שמישהו יבוא לאסוף אותו. חשוב לזכור שלא היה להם צו מעצר, לא צו חיפוש ואת הכול אני עשיתי מרצוני בעצם. ככה חיכינו עד הבוקר ואף אחד לא בא. ישבנו בג'יפ משוכלל. ליד החוקר ישבה שוטרת שכול הזמן הייתה בסנאפצ'אט במושב האחורי. יכולתי פשוט לפתוח את הדלת, לצאת ולרוץ. הם נתנו לי את ההרגשה של הבטחון, של 'חלאס, אנחנו מאמינים לך ולא תהיה שום בעיה'. לפני שחנינו שם הוא עצר בסופרמרקט, הביא לנו קולה, סוכריות ושוקולדים שיהיה לנו ללילה. כשאף אחד לא הגיע לפנות בוקר, עזבנו שם. נזכרתי שיש לי טלפון של אחד הפקיסטנים, הם אמרו שאני הולכת לחטוף 25 שנה ולא אראה יותר את אמא שלי. הם הבינו מהר מאוד שאם מדברים על אמא שלי זה עושה לי דרמה גדולה. אבא מת כשהייתי בת שלוש. אומרים לי אמא ואני בוכה".
"הם אמרו לי לעזור להם לתפוס את הפקיסטנים, ואז מקסימום אני אקבל עונש על אחזקה, שזה אולי שלוש שנים", היא ממשיכה. "שהם יאשימו אותו שאני שמרתי על התיק ללא כל כוונה לסחר. הם נתנו לי לדבר עם אמא, אמרתי לה שאני הולכת לסדנת שתיקה במדבר ושלא נדבר כמה ימים. זה היה חשוב כי אמא שלי ואני מדברות כל יום. הלכנו הביתה, הם הזמינו אוכל, נתנו לי להתקלח, להחליף בגדים, לארוז דברים לקחת איתי. נתנו לי הרגשה שהם מאמינים לי. למחרת, היום השלישי מאז שנעצרתי, לקחו אותי למשרד גדול. ישבו שם עשרה גברים בקנדורות, השמלות הלבנות שהם לובשים. באמצע ישב אחד עם דרגות גבוהות שהתחיל לדבר והסתבר שהוא מעודכן בהכול. הוא אמר 'תודה על העזרה שלך; אנחנו מתכוונים לעזור; איך זה קרה; כשהולכים לארץ זרה צריך להיות זהירים יותר; טוב שעזרת; מקסימום אם לא תהיה הרשעה לגבי השניים האלה את לכל היותר תקבלי אחזקה; שלוש שנים בדובאי זה בפועל שנה וחצי; תוכלי ללמוד קוראן".
כיואן מספרת כיצד הבטיחו לה שבדובאי, מי שלומד בעל פה את הקוראן מורידים לו מהעונש. "הם אמרו, 'תחתמי שראית, ידעת אבל לא הסכמת. אם את חותמת את יוצאת מפה אבל נשארת באמירויות עד שזה נגמר'. חזרנו לתחנת המשטרה ברובע בארשה איפה שהייתה הדירה ושם חתמתי להם על מה שרצו". לטענתה היא לא נפגשה עם עורך דין לאורך התקופה. "הם גם לא הציעו. האמת שגם לא ביקשתי. גם לא לראות קונסול. הייתי מבולבלת, בהלם. וגם חשבתי שזה צ'יק צ'ק נגמר". אבל זה לא נגמר עד שזה נגמר: "יוצאים החוצה לעשן סיגריה, חוזרים פנימה ואז החוקר אומר לי - את עצורה".
"על ההלם הראשון של מה שקרה, היה לי עכשיו הלם שני", אומרת פידא. "נפלתי עוד יותר עמוק. התחלתי לצעוק. הגיעו נשים. פתאום זה היה רק שוטרות. הגיע קצין שאמר שלא אדאג, שהם צריכים לתפוס את הפקיסטנים ושבכל 21 יום אני אראה שופט. העלו אותי למעצר עם עוד 60 בנות מכל המדינות בעולם. כל אחת והסיפור שלה. אבל כולן אומרות לי 'העיקר להגיד שאת לא יודעת כלום' ואני מבינה שכבר אמרתי להם הכול. לקח לי יומיים עד שעיכלתי את המצב שלי והתקשרתי לאמא. אמרתי לה שלא הלכתי לשום מדבר, אבל שאין מה לדאוג. שמחכים שיתפסו את החבר'ה האלה. דיברתי עם אחי הבכור גאלב, תוך יומיים הוא הגיע והתחלנו לארגן לי הגנה. עורכי דין שם דיברו על 150-200 אלף דירהם, שזה פחות או יותר אותו סכום בשקלים. צריך להבין, זו עוד חקירה שנמשכה אצלם שמונה חודשים ובינתיים אף אחד לא יכול לקרוא את התיק. 16 ימים שלי באמירויות, שנחקרו במשך שמונה חודשים. לא ראיתי שום בית משפט, כי הכול היה בשיחות וידאו. דיברתי עם הקונסול שאמר לי שעוד אין להם קונסוליה ועוד לא יודעים בדיוק מה לעשות ודיברתי עם הרב של חב"ד שהבטיח לבדוק".
הנשיא יצחק הרצוג, ששלח בקשה רשמית לאמירויות ופגש את בני המשפחה במשכנו במהלך מאסרה שם, התקשר ביום שישי ודיבר איתה. "פתאום הגיע טלפון, הוא דיבר עם אמא ואחר כך איתי. לא האמנתי. שאלתי פעם אחר פעם, עם מי אני מדברת. הוא היה כזה נחמד. אמר לי שזה נשיא המדינה. אמרתי לו שהוא נשמע מאוד צעיר. הודיתי לו על העזרה, והזמנו אותו שיבוא לקפה כשיהיה בחיפה".
"זה לא מובן מאליו שהיא קיבלה חנינה במהירות הזו ואנחנו מאד מעריכים זאת ומודים בראש ובראשונה לשיח' מוחמד בן זאיד, נשיא איחוד האמירויות שחתם על הצו. זו נקודה שצריכה להאיר לפידא את האופק לחיים חדשים והיא לוקחת את זה ברצינות מלאה", אומר היועץ האסטרטגי ומנהל הקמפיין לשיחרור פידא כיואן ג'בר בסל, שליווה את ההליכים עד לשחרורה וממשיך ללוות את היקלטותה בחזרה בארץ, "צריך להודות לכל אותם גורמים שם, אם זה בפרקליטות, או בכלא. תודה לכל אותם הפעילים מהחברה הערבית ובכלל, שללא לאות קיימו את הקמפיין לשחרורה ולפוליטיקאים ואנשי הציבור שהתגייסו לכך ופעלו בעבורה. תודה מיוחדת גם לנשיא יצחק הרצוג ולצוות שלו על ההירתמות וכמובן לעורכי הדין תמי אולמן ושאדי סרוג'י".