הרבה מלים ממלכתיות היו אתמול (שני) בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: אהבת המדינה, אחדות, גורל משותף, נצח ישראל, וכמובן - הידברות, מלת השעה, שעליה חזר כארבע פעמים. גם "מלחמת אחים" הופיעה בנאום, יותר מפעם אחת. פחות משלושה חודשים אחרי שהוקמה ממשלת נתניהו השישית, ישראל נמצאת במשבר הפנימי העמוק בתולדותיה, שמסכן את חברתה, כלכלתה וביטחונה, "משבר שמחייב אותנו לנהוג באחריות", כלשונו המצוחצחת.
רק שבנאום של ראש הממשלה הייתה אפס לקיחת אחריות על המהפכה המשפטית שהובילה את המדינה לנקודת התנגשות מסוכנת ושמאיימת לדרדר אותה לתהום. 24 שעות קודם לכן, במפגן מרהיב של היעדר אחריות וחוסר שיקול דעת, הוא פיטר את שר הביטחון והכניס את המדינה לטירוף מערכות. הוא נענה במפגן מרהיב של התנגדות ספונטנית ומחאה אזרחית וכלכלית אדירה, שתירשם בדברי הימים, אך מבחינת נתניהו, זה "מיעוט קיצוני" של סרבנים ואנרכיסטים שקורע את המדינה לגזרים, כאילו לו, ולממשלתו הקיצונית, אין יד במה שהביא אותנו עד הלום. להיפך, הוא רק הדגיש ש"הדרך שלנו צודקת", והבטיח שזו רק "השהיה" לצורך "הסכמה רחבה", עוד מילה חזקה בלקסיקון.
במשך 13 שבועות, מאז ששר המשפטים יריב לוין השיק לראשונה את המהפכה המשפטית, המונים, בכירים וזוטרים, מכל העולמות וכל התחומים, קראו, דרשו והתחננו מהממשלה לעצור את קידום החקיקה. נגיד בנק ישראל אמיר ירון, ראשי ההייטק וראשי הבנקים הזהירו את נתניהו לראשונה מההשלכות הכלכליות של הרפורמה כבר בינואר, בפברואר נשיא המדינה יצחק הרצוג דרש לעצור את החוקים לפני שיגיעו לקריאה ראשונה, במרץ הרמטכ"ל הרצי הרצי הלוי ושר הביטחון גלנט התריעו בפניו על מחאת הטייסים והמילואמניקים והאיום הפנימי על צה"ל, ונשיא ארה"ב ג'ו ביידן התקשר אחרי חודשיים כדי להשמיע את חששותיו.
בכל שבוע שעבר, נגרם נזק קשה למעמדה הבינלאומי, מצבה הכלכלי והביטחוני של ישראל, והשסע הפנימי הלך והתרחב. אבל ראש הממשלה, בהובלת שר המשפטים שלו, סירב בתוקף לעצור. עד כדי כך שהחליט לפטר את שר הביטחון, רק בגלל שהתריע מ"סכנה ברורה מיידית ומוחשית" לביטחון המדינה ודרש להקפיא את החקיקה. ואז, בהמשך לניתוק השלט בלשכת ראש הממשלה, שלא חזה ולא מבין את עוצמות ההתנגדות האזרחית שהמהפכה המשפטית עוררה, גם התגובה האדירה לפיטורים של גלנט תפסה את נתניהו לא מוכן.
מאות אלפי בני האדם שיצאו להפגין ספונטנית, ההכרזה של יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד על שביתה כללית במשק, ולבסוף - עצירת ההמראות מנתב"ג - בישרו על אובדן שליטה. אבל גם אחרי שכבר הבין שאין לו ברירה אלא לסגת לאחור - לקח לו עוד 24 שעות לממש את ההחלטה ולשכנע את הקואליציה שלו לעצור ולחשב מסלול מחדש. כהרגלו, זה היה בדקה ה-91, רגע לפני שהמדינה מידרדרת לכאוס.
ההחלטה לפטר את גלנט היתה הטעות האחרונה בשרשרת הממשלה, שעשתה כל טעות אפשרית בקידום המהפכה המשפטית בכמות כזו שיכולה למלא ספר שכותרתו "איך *לא* לעשות מהפכה": החל מההשקה החפוזה של לוין פחות משבוע אחרי שהממשלה הושבעה והניהול הגס והאטום של שמחה רוטמן את דיוני ועדת החוקה, תוך דריסה וביזוי של הייעוץ המשפטי ושבירת נורמות ממשלתיות ופרלמנטריות ארוכות יומין; וכלה בסירוב המוחלט והעיקש לכל מתווי הפשרה של הנשיא, הזלזול המתמשך במפגינים ובמוחים, וכמובן ההתעסקות האובססיבית של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר במדיניות המשטרתית, שהזינו ותידלקו את המחאה משבוע לשבוע. או צבר החוקים הנלווים - הנבצרות, המתנות, החמץ ודרעי 2, הכפלת ההוצאות של משפחת ראש הממשלה וגיחות הסופ"ש לאירופה.
אך יותר מהכל, הפיטורים של שר הביטחון, בתגובה על כך שמימש את חובתו המקצועית, היו מהלך חסר הגיון, אחריות ושיקול דעת. ראשי הסיעות החרדיות היו בהלם, מקורבים נזעקו בחרדה, ואפילו בכירים בליכוד התעוררו מרבצם בעילום שם כדי להזדעזע מקבלת ההחלטות הקלוקלת, שמנווטת על ידי יריב לוין והבן יאיר.
נתניהו לא הזכיר בנאומו את שמו של גלנט, וגם לא את המילה "טעות". הוא מצא, כהרגלו, אשם אחר - הסרבנות, ושוב נזף בראשי צה"ל ומערכת הביטחון על אוזלת ידם. במשך שלושה חודשים, נתניהו וממשלתו דרסו את המוחים, המפגינים, המזהירים והמתריעים, והתעלמו מכל תמרורי האזהרה שבדרך. כשלבסוף הוכנע, הוא לא לקח שום דבר מזה על עצמו, ומאחורי המלים הממלכתיות רק המשיך לסלף, לעשות דה לגיטימציה וללבות את המחלוקות.
הנאום של נתניהו היה מעט מדי ומאוחר מדי בשביל למחוק את האחריות שלו לשבר העמוק שחולל, ופסק הזמן שהכריז על החקיקה לא ישיב את האמון או יוביל לרגיעה. להיפך, הוא הבטיח מראש לתומכיו המאוכזבים, שהוזעקו כתפאורה להפגנות תמיכה זועמות, שלכל היותר מדובר בהפוגה; והאלימות הקשה של לה פמיליה וכנופיות הביביסטים והבן גביריסטים שפרקו את זעמם אמש מאותתים שמלחמת האחים היא עדיין איום ממשי וקרוב.
גם בכירי הקואליציה והמפלגה שלו מבהירים שזו בסך הכל "טעות בניווט", או בעיה בהסברה, ושהרפורמה תחזור לשולחן מיד אחרי החגים. ה"הידברות" המדוברת, שתיפתח כעת באופן רשמי עם נציגי האופוזיציה בבית הנשיא בניסיון לייצר "הסכמה רחבה", תחזור בוודאי הרבה בנאומיו הממלכתיים בחגים הלאומיים, אבל נועדה בעיקר למזעור נזקים ולשמש סיפור כיסוי לחישוב מסלול מחדש.