בתוך כל המהומה, בתוך ים האדם, בתוך הנהירה האנושית הספונטאנית, המדהימה, ההיסטורית, הרגלית, לתוך נתיבי איילון, נתקלנו באמל אסעד. עם דגל, כמובן. "לא יכולתי להישאר בבית כשהמדינה שלנו נשרפת", אמר, "באתי מעוספיה. אנחנו לא נזוז מפה ולא נוותר על המדינה". פגשתי שם אתמול את כולם. ישראלים מכל סוג, צורה, גיל, מעמד ומקום, רמטכ"לים לשעבר לצד טוראים במילואים, טייסים בעבר וגם בהווה וגם טבחים, שב"כניקים, אנשי "אחים לנשק", מנהלי בנקים, לקוחות של בנקים, חילונים ודתיים, קשישים וילדים, לכולם קרה אותו דבר: "שמעתי שהוא פיטר את שר הבטחון, עזבתי הכל ובאתי". אנשים יצאו מקונצרט, מהצגת תיאטרון, מכל מקום ממנו ניתן פשוט לקום ולצאת. דני חלוץ סיפר שישב עם החבר'ה מטייסת 201 להתוועדות התקופתית שלהם ואז פתאום קיבלו בטלפון הנייד את מילת הקוד "הזנקה", עזבו הכל וירדו לאיילון. הציבור כולו הוזנק אתמול, יצא מהבית בהמוניו, אנשים שכבר היו על פיג'מות, אנשים שכבר היו במיטות, אנשים שלא היו יכולים לשתוק יותר.
דווקא אצל אמל אסעד, התחיל להיחנק לי הגרון. הייתי עם אחי, גידי, סא"ל בצנחנים במילואים. "זה אמל אסעד", הוא מילמל כשראינו את הדרוזי המשופם והדגל. מתברר שוואפע, אחיו של אסעד, שנפל בהסתערות ברצועת עזה לפני 30 שנה, היה אחיו לנשק של אחי. מאותו אוהל בצנחנים. גידי סיפר לאסעד סיפורים שלא שמע מעולם על אחיו. שניהם התרגשו עד דמעות. גם אני. בסיומה של השיחה הקצרה, אליה הצטרף גם חלוץ, נפרדנו. אסעד ירד לאיילון דרום. אנחנו עלינו משם. סביבנו ירדו ועלו מאיילון, עשרות אלפי ישראלים. רק בלי מכוניות. השעה היתה חצות הלילה.
המשפט הזה נאמר כאן פעמים רבות בעבר, ובכל זאת, אין ברירה אלא לחזור עליו: מדינת ישראל נחטפה. צריך להכריז עליה "נוהל חניבעל". האוחזים בהגה אינם כשירים לתפקידם וכבר מזמן לא מנהלים את האירוע. בנו של ראש הממשלה, אישיות רעילה, מעורערת, מסוכסכת, מסכסכת ומטנפת, שולט באביו שלטון ללא מצרים (עם סיוע אגפי של הרעיה, המתמקדת בעיקר בהפקת סופי שבוע בחו"ל). האדם המכונה "ראש הממשלה" איבד קשר עם המציאות, התנתק מחללית האם ונקלע לסיחרור הרסני כשהוא גורר איתו מדינה שלמה.
התסריט של מה שאנו רואים כאן בחודשים האחרונים לא היה עובר את השלב הראשון בהוליווד. זה נראה כמו סרט אימה מופרך. גם אם הייתם נותנים לאויביה המרים ביותר של ישראל הזדמנות לתכנן את השמדת הערך המחרידה שבוצעה בה בחודשים האלה, הם לא היו מעלים על דעתם תסריט כזה. מבחינתם, זה טוב מכדי להיות אמיתי. אבל זה אמיתי.
כל הכתובות נכתבו על כל הקירות. כל נורות האזהרה הבהבו. כל הסימנים סומנו. כבר נחשף כאן (ואחר-כך פורסם בהרחבה) איך הבן מפעיל את אביו, איך מנע ממנו להסיר את המגנומטרים מהר הבית, איך התעקש לפרק את התאגיד, איך ביטל בהינף צרחה את פשרת המסתננים, איך הוא מגדף עולם ומלואו בציוציו המחליאים ומפיץ תיאוריות קונספירציה מגוחכות להחריד. הטירוף הלך וגאה, באין מעצורים. האב התגמד מול הבן ולא העז להסות אותו. האסון האמיתי הגיע אחרי הבחירות. בדיוק כמו שבחירות 2015 הקדיחו את הקדירה המשפחתית וסימנו את ההסתערות על התקשורת, כך בחירות 2023 סימנו את ההסתערות על שאר המדינה.
השיטה פשוטה: להציף את המפלגה והכנסת בבובות גרב ממושמעות, צעקניות והרסניות שימלאו כל פקודה, ולהתחיל במלאכת הפירוק. הח"כים והח"כיות החדשים התרוצצו במליאה ובין האולפנים, מתחרים זה בזה מי יעביר יותר חוקים לרווחת המשפחה. ממשלה שהבטיחה לדאוג לרווחת האזרח, להקפיא משכנתאות, להוריד את יוקר המחיה ולהחזיר את המשילות, נרתמה במציאות רק לדבר אחד: לדאוג לרווחת המשפחה ולהשתלט על מערכת המשפט. במהירות, בשיטתיות ובלי בושה, הופיעו בחיינו המעונות, התרומות, המזונות, איסור ההקלטות, האיפור-שיער, תעשיה שלמה שנועדה לריצוי משפחה אחת. דומה שאפסה הבושה מן הארץ. איש הישר בעיני משפחת נתניהו יעשה.
עוד בוואלה!
גם כשהיה ברור שההפיכה המשטרית נתקלת בהתנגדות ציבורית נרחבת, חסרת תקדים, הם לא שקלו להאט, בטח לא לעצור. שר האוצר, קריקטורה מהלכת, בנה לעצמו מציאות הפוכה. שר המשפטים, אדם שטוף שנאה, קיצוני ומשיחי, ראה את האור האדום ברמזור ואת המכשול המתגבה מולו, והגביר מהירות. לקולקציה הזו היה חסר רק איתמר בן-גביר, שלא איכזב: הוא הגיע עם פח הבנזין ויצק אותו לתוך המדורה. במקום לבלום את הטרור, השליט בן גביר טרור על המפגינים ועל המשטרה.
מה הם חשבו לעצמם, הנתניהו'ז? כן, צריך להפסיק באופן רשמי לדבר על "בנימין נתניהו". הוא כבר לא עומד בזכות עצמו. ההחלטות מתקבלות שם בהליך אחר שלנתניהו האב אין בו שליטה. אז מה הם באמת הם חשבו לעצמם כשהחליטו לתת את המפתחות ליהודה ושומרון לבצלאל סמוטריץ', את המפתחות למשטרה לאיתמר בן-גביר, את המפתחות למשרד המשפטים ליריב לוין ואת המפתחות לקופת המדינה לחרדים? מה כבר יכול להשתבש?
הכל. ומהר. הכנופיה שחטפה את המדינה העמיסה על המערכת הפוליטית כמות מסחרית של טיפוסים הזויים, מופרעים למחצה, שצווחתם אומנותם. האנשים האלה סכסכו את ישראל עם חלק ניכר מהעולם המערבי, והמזרחי. האנשים האלה הביטו בכלכלה הנחרבת, מערכת הבטחון המתפרקת והחברה הישראלית משוסעת, ומילאו פיהם צהלולים. ואחרי כל זה, כששר הבטחון אוזר אומץ, מתייצב מול הציבור ומשגר אזהרה אסטרטגית על סיכוניו של המצב אליו נקלענו, מפטרים דווקא אותו. היחיד שמחובר למציאות.
בחודשים האחרונים הם הסתערו על הכל. רצח אופי מטונף במיוחד לאהרון ברק, יהודי המתקרב לסוף העשור התשיעי לחייו. התנפלו על הרמטכ"ל. על ראש השב"כ. על כל מי שלא בא להם טוב בעיניים. הם יפטרו את היועצת המשפטית לממשלה, הם ימנו את סוסו של יאיר נתניהו לקונסול, הם יפטרו את השופטים, הם יורידו את גיל הפנסיה וייפטרו בבת אחת מהשופטים. שום דבר לא נשמע מופרך. תחושה של ימי פומפאי האחרונים, של רומא הבוערת והשליט המטורף צופה בלהבות ומנגן בכינור בחלונו.
אתמול בלילה, תל-אביב חסומה, המדינה בוערת, מאות אלפי אנשים, נשים, זקנים, טף, כלבים תינוקות, נכים, נשים הרות, כולם מציפים את הרחובות והכבישים, עם הדגלים, אז בתוך כל זה, אחרי 11 בלילה, כונסה ועדת הכנסת בבהילות כדי להקדים את ההצבעות על חוק דרעי, חוק המתנות וחוק הוועדה למינוי שופטים. הדגמה בשידור חי של ניתוק מופרע מהמציאות, של ביזה בחצות הלילה, של כנופיית ליסטים שגנבה מדינה ומנסה לדחוס אותה עכשיו לתא המטען כדי להימלט מזירת הפשע.
המשפחה הזו לא רואה בעיניים. במקביל לקריסת הכלכלה, פרימת המרקם האנושי הישראלי הנדיר, קריסת מערך המילואים וזליגת התופעה לקבע וסדיר, הם המשיכו לנדוד בין בירות אירופה, עם הפמליות, המזוודות, הטייסים שמסרבים להטיס והאזרחים שלא מאמינים למראה עיניהם. הם איבדו קשר עם המציאות והובילו את סיפור ההצלחה הישראלי המדהים לעבר התהום. יכול להיות שהם עשו את זה מהר מדי. אתמול, בלילה שבין 26 ל-27 במרץ 2023, התחיל תהליך הבלימה. הציבור הבין. הצפרדע קפצה אל מחוץ לסיר המבעבע. בואו נקווה שזה לא מאוחר מדי. בואו נקווה שזה ייגמר בשלום, ללא שפיכות דמים. בואו נזכור שאף על פי כן ולמרות הכל, אנחנו אחים. משפחה לא בוחרים. משפחה מנסים להציל, גם כשזה נראה בלתי אפשרי.