המהפכה המשפטית: מי שהמדינה חשובה לו יותר מעצמו - צריך לתמוך במתווה הנשיא

מי שטובת המדינה לנגד עיניו ורוצה לבלום את רכבת השדים על סף התהום, צריך לאמץ את "מתווה העם" שהציג אתמול הנשיא. בלי אולי, בלי אבל, בלי תנאי ובלי סייג. פשוט לאמץ. המתווה לא מושלם עבור אף צד. הוא נוטה קצת יותר לצד הדמוקרטי-ליברלי, אבל הוא מכיל לא מעט קשיים גם עבורם. צמצום משמעותי של עילת הסבירות, למשל. ועדיין, צריך לאמץ את המתווה כי כשעושים פשרה, מתפשרים.

הטור הזה נכתב בטרם פורסמה התגובה הרשמית של הקואליציה, אם כי כבר די ברור שהדחפורים לא מתכוונים לאמץ שום דבר חוץ מהמשך החקיקה הדורסנית. לאן זה יוליך אותנו? לתהום. לפחות נוכל להגיד שהרמנו את הכפפה ואת נטל ההוכחה בזמן הפציעות. שהיינו מוכנים להגיד "כן" ללא תנאי. כי זה מה שצריך לעשות מי שהמדינה חשובה לו יותר מעצמו. הבעיה היא שבניגוד למה שרבים מאמינים, אין כאן התנגשות בין שתי אידיאולוגיות סותרות. עובדה, אפילו פורום קהלת המושמץ (בצדק) כבר נמלט מהמערכה ופרסם אתמול מכתב בו קראו לפשרה והציע לוותר על פיסקת ההתגברות. יש לנו כאן התנגשות בין פוליטיקאים ציניים שמנסים לרסק מערכת משפט כדי להימלט מאימת הדין או לחזור לזירת הפשע לבין מי שמנסים למנוע זאת בעדם. יש לנו כאן סיפור עם חבורת פראים השורפת את המצודה ובוזזת את מחסני התבואה שלה. 75 שנה של נס ציוני בלתי נתפס, העפלה לגבהים מופלאים כמעט בכל התחומים, לא שכנעו את קבלני ההריסה הנפשעים האלה שצריך לעצור, לחשוב, לייצר דיון ציבורי אחראי, שקול ורציני, לפני ששורפים את המועדון.

הנשיא הרצוג חצה אתמול את הרוביקון. הוא הבין שעדיף להיות חשוב מאשר אהוב. שאי אפשר לרקוד על כל החתונות כל הזמן. שפלסטר לא ירפא דימום כבד. שצריך לחתוך. שצריך לעשות מה שנכון וצודק, ולא מה שימצא חן בעיני כמה שיותר אנשים כמה שיותר זמן. הוא השקיע במתווה הזה עבודת פרך. הוא הפך לנמלה המנסה לגלגל עצם הכבד פי כמה ממשקלה אל ראש הגבעה. הניתוח חירום שלו הצליח, אבל החולה נוטה למות. אתמול הוא ניצב על ראש הגבעה והתבונן בנו. בטח נזכר במשה על הר נבו. המתווה שלו לא יניב את התוצאה המקווה. לפחות לא כרגע. הלוואי שאתבדה.

החרדה של הרצוג אתמול היתה נכונה. הוא לא העמיד פנים. קשה לו להעמיד פנים. הוא לא נתניהו. הוא שומע טקסטים מחרידים מכל מיני כיוונים. הוא מבין שלראשונה מאז פירוק המחתרות והקמת המדינה, יש כאן סכנה של מלחמת אחים. בעצם, זה כבר לא מלחמת אחים. זה מלחמת אזרחים, כי רבים מאיתנו חדלו להרגיש כמו אחים זה לזה.

בדרך למתווה, עבר הרצוג את דרך הייסורים הקבועה שנאלץ לעבור כל מי שמנסה לעשות עסקים עם הנוכל הנכלולי ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. נתניהו הלך איתו ובלעדיו, התקדם איתו ונסוג, הסכים והתחרט. את זה הוא לא יכול להעביר אצל יריב ואת ההוא הוא יתקשה להעביר אצל גפני, או גולדקנופף, או דרעי, או יאיר (לא לפיד). בסופו של דבר הרצוג נאלץ לחתוך. הוא הבין שלא רק שלא יגיע לעסקה, הוא עלול גם לאבד את הסחורה.

בימים אלה אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה. נתניהו לא שולט בממשלתו, לא שולט בקואליציה שלו, לא שולט במשפחתו ולא שולט בגורלו. הבעיה היא שכל זה משליך גם על גורלנו. נתניהו המקורי היה בולם מזמן. בעצם, לא היה בולם. לא היה מתחיל בתהליך מלכתחילה. הרי 15 שנה הוא בלם את כל זה על הסף. הוא הבין מצויין את המשמעויות של מהלך כזה. הוא מבין אותן גם היום. אלא שהיום זה פחות מטריד אותו מגורלו האישי.

ובכל זאת, "מתווה העם" גם הועיל אתמול לנתניהו. הוא הסיט את תשומת הלב התקשורתית מהפארסה בצפון. מהעובדה שנתניהו (וגם שר הבטחון גלנט) בלמו תגובה צה"לית על הפרת הריבונות החמורה עליה חתום, כנראה, חסן נסראללה. מחבל חמוש, מצוייד ומאומן חדר לישראל, ביצע פיגוע, הניח מטען ונלכד. במשוואת הכוחות ומאזן האימה בין ישראל ללבנון, לאירוע כזה חייבים להגיב. אבל ישראל העדיפה להכיל, לבדוק, לגמגם, להטיל איפול על הסיפור בתקווה להתקררות מהירה.

אני לא מתיימר לקבוע האם זו היתה התגובה הנכונה. ימים יגידו מה זה יעשה להרתעה, מה זה יעשה לנסראללה, מה זה יעשה לתחושה המתפשטת בקרב אויבינו שישראל נחלשת ומדממת. אני כן מתיימר לדעת מה היה עושה נתניהו, מה היו עושים לוחכי פנכתו, מה היו עושים שופרותיו המצווחים, לו זה היה קורה בממשלה הקודמת. כמה הם צרחו וגידפו את הממשלה הקודמת, על הרבה פחות. הממשלה הקודמת, להזכירכם, שינתה את כללי המשחק ותקפה בעוצמה בתוך איראן, שינתה את כללי המשחק בעזה והרגיעה את הרצועה, כולל עריפת צמרת הג'יהאד. מה שנתניהו ואנשיו עשו באותו זמן זה קשקשו, פטפטו, התרברבו, הבטיחו ובעיקר הסריחו את חלל הרשתות במכונת הרעל שלהם. עכשיו הבלון מתפוצץ, הבלוף מתגלה והערווה נחשפת. ממשלת הימין על מלא היא בלון אוויר חם, על מלא.