הקיצוניות מתגברת, וזוהי שעת המבחן של בני גנץ

רבות מבין הדמויות הבולטות שלוקחות חלק פעיל בארגון המחאה נגד הרפורמה המשפטית הן דמויות שאיבדו את הרלוונטיות הפוליטית שלהם. אף-על-פי-כן הן לא נמנעות מהתבטאויות קיצוניות ומסוכנות.

אהוד ברק, בוגי יעלון, יאיר גולן, רון חולדאי ("דיקטטורות חוזרות להיות דמוקרטיות רק בשפיכות דמים. זאת ההיסטוריה של האנושות" (ואהוד אולמרט) "ההפגנות... הן שלב ההקדמה לפני תחילת המחאה האמיתית שבסופו של דבר תפרוץ בכוח שירמוס את כל הגדרות ויגיע לעיקר"). כולם מציגים עמדות רדיקליות ואלימות. התבטאות בנוסח "השינוי לא יתחולל בעזרת נאומים, אין פה אדם שלא מבין מה משמעות השינויים שמנסה הממשלה לחולל. מה שצריך זה לעבור לשלב הבא - שלב המלחמה" מדברת בעד עצמה.

אלה הן התבטאויות חמורות הקוראות למעשה לחורבן. מתגנב לליבי החשד שזו דרכם הנואשת של אותם "לשעברים" לחזור ולהיות רלוונטיים לאחר שהודחו מהמערכת הפוליטית. למדינה בריאה צריך שיהיו המנגנונים הבריאים לסכל דרך קטלנית זו. לא ניתן לגורמים הרסניים מתוכנו לכלות את זעמם ותסכולם על המדינה.

ועם יד הלב - האם הרפורמה במערכת המשפט, עם התיקונים המתבקשים, מצדיקה חורבן מבפנים של מדינה? מדינה שעשרות אלפים מטובי בניה הקריבו את חייהם כדי שנוכל אנחנו, ילדנו ונכדנו, לחיות להתפתח ולשגשג? האם הרפורמה מצדיקה הרס של מדינה לתפארת, שאיחדה ומאחדת את כל יהדות התפוצות? האם מחלוקת שהיא עוד אחת מהמחלוקות הקשות והמורכבות שהיו (ועוד יהיו) תפרק ותשסע אותנו?

גילויי הקיצוניות הללו, בשעה שאנחנו נמצאים בימים קשים של מתח פנימי קיצוני, מעלה את השאלה מתי יחליטו סוף-סוף המתונים להשמיע את קולם. אלה הם ימי מבחן למנהיגות הפוליטית, שבהם נדרשת מנהיגות מפשרת, מלכדת ומגשרת, שתדע לחבר בין הקצוות ולפעול למיצוי הטוב המשותף בחברה הישראלית.

השאלה הגדולה היא האם ימצא מנהיג כזה מקרב האופוזיציה והאם ידע מישהו מראשיה להרים את הכפפה, להיענות ליוזמת הנשיא הרצוג ולגשת להידברות בנפש חפצה עם הקואליציה לשם ניסוח פשרה על הרפורמה המשפטית, פשרה שתזכה להסכמה רחבה בציבור הישראלי.

כשחושבים על גלריית האישים הקיימת כיום באופוזיציה, מזדקר מייד שמו של אדם אחד שמסוגל לצאת מהפוזיציה הבעייתית של התנגדות עקרה ולשבת לשולחן המו"מ, במטרה לנסח הסכמה לאומית רחבה. זהו ח"כ ושר הביטחון לשעבר בני גנץ, יו"ר המחנה הממלכתי.

לגנץ יש את התכונות הדרושות לכך: מתינות, ממלכתיות, היעדר קיצוניות. הוא הוכיח כבר שהוא מוכן ללכת נגד הזרם ולבצע מהלכים שהוא תפס כנכונים למדינה. למרות אכזבה שהוא חווה בקרב האלקטורט שלו הוא לא ויתר, התייצב שוב למבחן הבוחר וממערכת בחירות אחת לשנייה העצים את כוחו. הדבר מלמד שיש ביקוש לסוג המנהיגות שמציע גנץ והעובדה שהוא מתחזק בסקרים מוכיחה זאת.

גנץ דיבר תמיד על הצורך להעמיד את ישראל לפני הכל ואני מאמינה שמבחינתו זו לא רק סיסמת בחירות. גם בחירתו בשם המפלגה, "המחנה הממלכתי", איננה מקרית. היא משקפת את אופיו ואת השקפת עולמו. ולכן, על גנץ להתרומם לגודל השעה. עליו להוכיח מנהיגות בשעה שזו נדרשת יותר מכל.

לא הכרתי את גנץ עד כניסתו לפוליטיקה וגם לא הצבעתי עבורו. אבל בתקופה שבה עמדתי בראש המאבק להעברת יחידות המודיעין של צה"ל לנגב, פרויקט בעל משמעות כלכלית אדירה, שגורמים אינטרסנטיים ניסו לחבל בו. גנץ, כשר הביטחון, התגלה אז במלוא כושר מנהיגותו כאשר הדף את לחצי הרמטכ"ל דאז כוכבי והורה על קידום הפרויקט שהיה קפוא. גנץ הוכיח בכך שטובת המדינה בכללותה עמדה לנגד עיניו והוא הבין את החשיבות המכרעת של הפרויקט לעתיד הנגב.

מאז יש לי פינה חמה והערכה אליו. אבל לטעמי הוא עדיין לא הפגין מידה נחרצת של ביטחון עצמי ומנהיגות ונטה להיגרר אחרי כוחות חזקים, לרבות דעת הקהל במחנה השמאל.

המצב הנוכחי הוא מבחן המנהיגות העליון שלו. אם ידע להושיט יד למחנה התומך ברפורמה ולהגיע להסכמות - הוא יקנה את עולמו בשעה אחת. אם הוא יכשל - הוא נידון לחיות בצילם של אחרים עוד זמן רב ואף לסבול מניסיונותיהם לגמד אותו ואת דמותו. "אין לך אדם שאין לו שעה" נאמר במשנה אבות (ד ג) ויש לקוות ששעתו של גנץ הגיעה.

דמוקרטיה פרלמנטרית בנויה על הסכמה, פשרה וצורך מתמיד בבניית קונסנזוס. בחברה שסועה כשלנו לא כל שכן. רק חיזוקם של עקרונות אלה יפחית את האיום המוחשי על הלכידות שלנו - האיום בהתפוררות פנימית. וצריך לומר, אם מנטרלים את הקולות הבוטים והרעשניים של מה שמוגדר כמחאה נגד הרפורמה, מגלים שמרבית הציבור הישראלי תומכים בפשרה שתביא לאיזון במערכת הפרדת הרשויות בישראל.

הרי לאורך 30 השנים האחרונות הסכימו רבים, הן מימין והן משמאל, כי נדרשת רפורמה משפטית מקיפה. אני מצטרפת לדעתם של רבים, ובהם פרופ' ידידה שטרן ופרופ' יובל אלבשן, הסבורים כי הפערים אינם כה גדולים בין הצדדים, אולי למעט סוגיית הוועדה לבחירת שופטים.

הסכמה על עקרונות הרפורמה המשפטית תקדם יציבות משטרית, משום שהיא תקבע סדרי משטר בסיסיים, ובכללם את זיקות הגומלין שבין הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת. כללי הכרעה ברורים ויציבים נחוצים מאוד לחברה הישראלית. האבות המייסדים השאירו לנו בעיה בלתי פתורה של מדינה ללא חוקה, אך גם פתרון לא רע בדמות "פשרת הררי" של חוקי יסוד המהווים את שלד החוקה. עלינו להשלים את המלאכה מתוך הסכמה רחבה.

החברה הישראלית זקוקה, יותר מאי פעם, לשכלול ההסכמיות והגברת ההקשבה והסובלנות ההדדית. המתח הפנימי בחברה הישראלית סביב הרפורמה המשפטית כבר גובה ממנה מחירים. מנגד, יש היום בישראל כמיהה עמוקה להסדר פנימי מבוסס על פשרה, שסביבה נוכל לחיות כולנו ביחד ולהתמודד מול האיומים החיצוניים. השאלה המרכזית כיום היא כיצד נוכל לחיות יחד על אף התפיסות הערכיות השונות מבלי להפוך לחברה שסועה, קרועה ומקוטבת.

מנהיגות נבחנת ביכולת להכיר מהי טובת העם בשעת מבחן. העם לא מעוניין בשסע ובקיטוב, אך מבין שהגיעה השעה לרפורמה משפטית והצביע על כך רק לא מזמן. רוב הציבור סולד מקיצוניות ומההרס הנלווה אליה. לפיכך, מי שיחתור למתווה של פשרה יזכה בסופו של דבר גם לתגמול פוליטי מצד מרבית הבוחרים. זו עשויה להיות שעתו היפה ביותר של בני גנץ.

אני קוראת מכאן לגנץ לגלות מנהיגות, אומץ לב ותעוזה. במקום שאין בו אנשים עליו להיות איש, כפי שנאמר במסכת אבות. משפט זה בא ללמד כי במקום שבו אין מי שיודע או מסוגל לבצע את המעשה הנכון, חובה על האדם לעשות מאמץ, למלא את החלל ולפעול כראוי.

בני גנץ, בשם רבים בעם, אני קוראת לך: הרם את הכפפה!

הכותבת היא יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"