זה אפשרי: תובנות של מגשר על צליחת הידברות בעיצומו של משבר פוליטי

בשיח הציבורי נשמעות קריאות להידברות בנוגע לשינויים החוקתיים המוצעים, ומועלות הצעות רבות לפתרון העניינים שבמחלוקת. אך על מנת שהידברות תצליח ותסתיים בהסכמה, יש גורם קריטי עליו יש לתת את הדעת - תהליך בניית ההסכמות. אבקש להתייחס לא למהות, אלא לפרוצדורה - לארבע תובנותיי כמגשר על עיצובו הנכון של התהליך.

הקואליציה מציעה הידברות, ללא תנאים מוקדמים, ואילו האופוזיציה דורשת את עיכוב תהליך החקיקה כתנאי להידברות. מי צודק?

לעיתים צד לסכסוך דורש שהצד האחר יסכים מראש לתנאי מסוים כתנאי לכניסה לגישור (למשל, שתהיה הסכמה על עצם החבות של הנתבע ומשא ומתן על שיעור החבות בלבד). בדרך כלל, אני מסביר לאותו צד שתנאים מסוג זה אינם מועילים והם חסמים לכניסה לתהליך - הצד שכנגד ירגיש שמבקשים לכפות עליו פתרון עוד לפני תחילת התהליך, והדבר יעורר רתיעה. התנאי המוקדם היחיד שאני מבקש מכל הצדדים הוא פתיחות מחשבתית. מי שמוכן להיכנס לגישור רק כדי שהמגשר "יסביר" לצד האחר מדוע הוא טועה, עדיף שיוותר על ההליך ויחסוך לעצמו זמן וכסף.

מלבד פתיחות, יש רק תנאי מוקדם אחד שיש לו בדרך כלל מקום - שהצדדים לא ינקטו במהלך הגישור פעולות משפטיות שעלולות לשנות לרעה את מצבו של הצד שכנגד. צד לא יכול לשאת ולתת בפתיחות ובביטחון כשהאדמה מתחתיו אינה יציבה. לכן, יש הצדקה לדרישה שלא לקדם את החקיקה בזמן ההידברות. בכל זאת, מבחינה פרגמטית, לאור משך הזמן הנדרש ממילא להשלמת יוזמות החקיקה, היה נכון מצד האופוזיציה להסכים ולפתוח בהידברות גם ללא התחייבות מוקדמת של הקואליציה להקפיא את המהלך לזמן נתון. אם הצדדים יצליחו לנהל הידברות אפקטיבית ובכל זאת תמשיך הקואליציה לקדם את החקיקה באופן חד-צדדי, תוכל האופוזיציה בידיים נקיות לפרוש מהתהליך ולהצביע על היעדר תום לב מצד הקואליציה. במלים אחרות - אין לאופוזיציה מה להפסיד מגילוי גמישות בעניין זה, זה רק עשוי להגביר את הלגיטימיות של התנגדות למהלכי הקואליציה, לא להפך.

עניין ראשון וקריטי עליו צריך להסכים, הוא על מה בכלל דנים. כל מגשר יודע שככל שיש יותר נושאים לדיון, יש מרחב תמרון רב יותר להשגת הסכמות שנתפסות כהוגנות ומספקות במסגרת "עסקת חבילה", שבה כל צד מקבל את מבוקשו בנושאים מסוימים ומוותר בנושאים אחרים. ככל שמרחב הדיון צר, ובמיוחד אם הוא "בינארי", כלומר אין רצף של פתרונות אפשריים אלא "המנצח זוכה בכל" - קשה יותר להגיע להסכמות. מהצד האחר, ככל שיש יותר נושאים לדיון, המשא ומתן צפוי להיות ממושך יותר. כאשר חשוב להגיע להסכמה תוך זמן קצר, יש יתרון בצמצום מספר הנושאים לדיון.

ביישום לענייננו, נראה שכמינימום נכון לדון יחד באופן בחירת השופטים, מעמדם של חוקי יסוד (הן אופן חקיקתם והן בשאלה האם תהיה ביקורת שיפוטית עליהם), התנאים לביקורת שיפוטית על התאמתם של חוקים לחוקי יסוד (איזו ערכאה, באיזה הרכב ובאיזה רוב), התנאים להתגברות של הכנסת על פסילת חוקים, מעמדם של היעוץ המשפטי לממשלה והייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה ועילת הסבירות. כל הנושאים הללו כרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה. כריכתם יחד מייצרת מרחב גדול יותר לפתרונות. למשל, ככל שהתנאים לפסילה שיפוטית של חוק מחמירים יותר, סביר להחמיר גם בתנאים להתגברות של הכנסת על הפסילה ולהפך. אם יש יוזמות חקיקה נוספות בתחום היחסים בין הרשות השופטת לרשויות האחרות, שטרם פורסמו בגלוי, חשוב שהקואליציה תניח גם אותן על השולחן, שכן אם אחרי שיגיעו הצדדים להסכמה תציע הקואליציה הצעה נוספת שלדעת האופוזיציה מערערת את האיזון המצוי בהסכמות שהושגו - עלול לרדת לטימיון כל שהושג במשא ומתן.

יש להבחין בין תהליך שמטרתו סיעור מוחות והעלאת רעיונות, לבין תהליך שמטרתו הגעה להסכמות. לשם העלאת רעיונות אפשר לכנס מומחים וגורמים ללא סמכות, אבל כדי לקיים תהליך אפקטיבי להשגת הסכמה, נדרש שישתתפו מי שיש בסמכותם לקבל החלטות או לפחות משקל פוליטי גדול דיו על מנת שיוכלו לסייע בבניית לגיטימיות ומתן תוקף פורמלי להסכמות שיושגו, למשל, בדרך של חקיקה שתזכה לרוב גדול בכנסת.

חשוב שבמשא ומתן ייקחו חלק, בשני הצדדים, מי שיש להם יכולת הקשבה, יכולת אמפתית וגמישות מחשבתית. מהצד האחר, יש להתגבר על הפיתוי להכניס לחדר גורמים "מתונים מדי" שהפער ההתחלתי בין עמדותיהם קטן. אמנם הדבר משפר את הסיכוי של הגעה להסכמות, אבל מקטין את הסיכוי שהמתווה יזכה להסכמה רחבה דייה במערכת הפוליטית ובציבור הרחב.

התשובה שלי היא - גם וגם, תלוי מתי. גישור מתחיל לרוב מנקודת מוצא של חוסר אמון בין הצדדים, לכן החיסיון חשוב על מנת ליצור מרחב בטוח לדיון ללא חשש שייעשה שימוש לרעה ברעיונות שיועלו ובנכונות להתפשר. מטבע הדברים, אי אפשר לדון בו זמנית בכל הנושאים ולעיתים קרובות מסכימים שכל הסכמה בעניין מסוים היא על תנאי ותלויה בהשגת הסכמות בכל העניינים ("שום דבר לא מוסכם עד שהכול לא מוסכם"). הדלפה של וויתור שהסכים לעשות צד מסוים תוך כדי המשא ומתן עלולה לגרום ללחצים חיצוניים שיגרמו להקשחת עמדות ולפיצוץ המשא ומתן. לכן, נדרש איפול על תוכן הדיונים עד להגעה להסכמה. בסופו של דבר, מדובר בעניין ציבורי ועסקת החבילה כולה תצטרך להיות מובאת לדיון ציבורי ולקבלת תוקף פורמלי. אז, יגיע תורה של השקיפות.

נראה שיש בציבור הסכמה רחבה על הצורך להגיע להסכמה רחבה בנוגע לרפורמה החוקתית המוצעת. חשוב לתת את הדעת גם על עיצוב תהליך בניית ההסכמות, כך שישרת באופן מיטבי את עתידה של המדינה, החשובה לכולנו.

הכותב הוא אל"מ במיל' ד"ר לירון ליבמן, עורך דין, מגשר ומרצה במכללת ספיר.