מתקרבים לנקודת האל-חזור של הרשתות החברתיות

בשבועות האחרונים אני נסערת מאוד. אני עוקבת בדריכות אחר דיונים ברשת, קוראת עשרות פוסטים ותגובות מכל צידי המפה הפוליטית והאידיאולוגית, ומה שאני רואה טורד את מנוחתי. אנחנו נמצאים במצב מסוכן של שיח מתלהם, רווי שנאה, מלא במידע כוזב, מסית ומטעה.

הרשת היא כבר מזמן פלטפורמה שמהווה מגפון לקולות קיצוניים ומסיתים, אבל בימים אלה, כשנושא כל-כך מהותי כמו שיטת הממשל והפרדת הרשויות עומד על הפרק, השיח הפך לחמור במיוחד, מהסוג שמדינת ישראל לא ידעה כמותו ב-75 שנות קיומה. הרשתות החברתיות עלולות להבעיר את השטח שגם כך לא יציב, ולהוביל למלחמת אחים. אנחנו קרובים מאוד לנקודת האל-חזור.

לרשת יש צדדים חיוביים רבים, שבימים כתיקונם מתגברים ועולים על הבעיות והאתגרים שהיא מציבה בחיינו. העובדה שמאפשרת לכל אחד להתבטא, לייצר תוכן ולהביע עמדה היא שמאפשרת את חופש הביטוי עליו מושתתת הדמוקרטיה.

מצד שני, הרשתות החברתיות, כפי שקרא להן סשה ברון-כהן בנאומו בכנס הליגה נגד השמצה בנושא אנטישמיות ושנאה, הן "מכונת התעמולה הגדולה ביותר בהיסטוריה". בתקופה זו אנו מבחינים ביתר שאת בבעייתיות של תופעת "תאי הד" (echo chambers) המונעות מאנשים להיחשף לדעות שונות ומגוונות, וגורמות להם להתבצר עוד יותר בעמדותיהם ואף להקצינן.

האלגוריתם של פייסבוק, למשל, דואג שניחשף בעיקר לפוסטים ושיתופים של תחומים שקרובים לליבנו ולאמונותינו, גם אם הדיוק שלהם לא נבדק לעומק על-ידי שום גורם. בדרך כזו, מי שנחרד מהרפורמה יקבל הרבה מידע על ההפיכה המשטרית ולמה זה רע לדמוקרטיה, ומי שמסכים עם יוזמתו של יריב לוין יקבל אל ה"פיד" שלו אמירות כמו "הם הפסידו, מה הם מפגינים עכשיו?". בפועל אנחנו נחשפים למעט מאוד מגוון וליותר ויותר תכנים שקרובים גם כך אל ליבנו. הדבר יוצר קיטוב גדול בכל העולם כאשר כל קבוצה משוכנעת ש"כולם" בצד שלה והקבוצה היריבה טועה.

מחקרים העלו שאנשים כלל לא יורדים לעומק התכנים שהם מפרסמים ומשתפים, אך עושים זאת בצורה תכופה ואינטנסיבית, עד כדי כך שהם משוכנעים שהם מפיצים מידע אמין, גם אם המציאות רחוקה מזה. לא תמיד אנחנו משתפים מתוך מניע רע.

מכיוון שאנחנו מוצפים בהמון מידע, גם בחיים וגם ברשתות, פועל אצלנו כל הזמן "הקמצן הקוגניטיבי". זהו מנגנון שמאפשר לנו לא להכנס לעומק של כל פיסת מידע שמגיעה אלינו ובמקום זה לעשות קיצורי דרך קוגניטיביים. אנחנו לא טורחים לבדוק את העובדות או את האינטרסים של מי שעומד מאחורי הידיעה שזה עתה הפצנו.

מחקרים נוספים הראו שקל יותר להקליד דברים קשים מאשר להגיד אותם בפנים, מה שיוצר בקלות אמירות קשות שקשה לקחת בחזרה. הקלות הזאת נוצרת, למשל, כי לא רואים את פניהם של אלה שאותם אנחנו מעליבים.

בנוסף, מחקרים הראו שקל יותר להיות אלימים כשלא צריך להשתמש באלימות פיזית ישירה. בניסוי מפורסם של מילגרם התגלה שכאשר לא רואים את זה שפוגעים בו וכשהאלימות הדרושה היא לחיצת כפתור בלבד - רבים מסכימים להיות אלימים עד כדי מוות. כך גם כשאדם יושב לבדו עם הטלפון או המחשב שלו: מבחינתו הוא לוחץ רק על כפתורים, לא מרביץ לאף אחד ולא פוגע באף אחד, כביכול. אבל כבר ראינו דוגמאות אינספור בהן הפגיעה היא קטלנית.

למרות המצב הקודר והחיכוכים הבלתי-פוסקים שנדמה שרק הולכים ומתחזקים, הרשתות החברתיות, המלבות את האש וגורמות להחרפת הקרע בין מגזרים בחברה הישראלית, יכולות להציע גם פתרונות לבעיה. כפסיכולוגית אני רוצה להאיר על מרחבים כמו קבוצות וקהילות מקוונות, שהם מקומות של חיבורים בין אנשים שונים ומגוונים.

זה מקום טוב להתחיל דיאלוג, להתבונן באנשים, ולזכור שגם ויכוח אפשר לנהל בצורה תרבותית ולא מתלהמת. חשוב בתקופה הזו לבדוק את המידע שמשפיע על עמדותינו, לא לקבל עובדות מפוסט שהועבר פעמים רבות בקבוצת הוואטסאפ.

לבסוף, כאשת מדע אני חושבת שנכון להקשיב לאנשי האקדמיה, שהאמיצים שבהם משמיעים בימים אלה את קולם גם על-פני הרשתות החברתיות. חשוב לשמוע מה אומרים נשיאי האוניברסיטאות הגדולות בישראל, דוקטורים ופרופסורים, אנשים שלמדו את הנושאים הנידונים לעומק באופן אובייקטיבי ורציני, ללא אינטרסים פוליטיים ואישיים, מקצוענים, שמטרתם היא האמת. הם עמוד התווך של השיח השפוי והרציונלי, שממנו נוכל לצמוח ולגדול כחברה.

ד"ר טלי גזית, חוקרת הפסיכולוגיה של האינטרנט, המחלקה למדעי המידע, אונ' בר-אילן.