"אתם לא מבינים שביבי לא סופר אתכם? חבל לכם על הזמן, תחזרו הביתה. ביבי לא רואה אתכם ממטר". כך מברך חייל נחמד במדים את הישראלים שהחליטו לעזוב את הכל באמצע שבוע עבודה, ולעשות טיול שנתי מפרך אל כנסת ישראל בירושלים.
החייל נראה נחמד למדי. לא ברור מה גורם לו לצעוק על אנשים שהוא לא מכיר, חלקם יכולים להיות הסבים והסבתות שלו, שכל חטאם הוא שהם אוחזים בדגלי ישראל על רציף של רכבת (שניים מהם, יתברר בהמשך, בכלל נסעו להפגנה של תומכי הרפורמה המשפטית). "ביבי לא סופר אתכם", הוא צועק, וצודק. כל כך לא סופר שהוא החליט להרחיק את עצמו מגוב האריות, ובילה את היום בתל אביב בדיוני התקציב. הוא יודע שיש לו מספיק חיילים שיעשו את העבודה שלו בשבילו.
המספרים הרשמיים מדברים על משהו בין 80 ל-100 אלף ישראלים שהשתתפו בהפגנה בירושלים, מספר שירגיש בוודאי נמוך משמעותית לכל מי שהיה שם. לא שזה משנה במיוחד. האם הפגנה של 100 אלף איש פחות חשובה מהפגנה של 200 אלף איש? מה שבטוח הוא שבתמונות שצולמו מרחפנים ניתן לראות את השטיח האנושי הענק שנפרש מכיוון הסינמה סיטי, דרך גן הוורדים ועד המחסום בכניסה לכנסת. זו תמונה מדהימה כשלעצמה, שכוללת אנשים שיכולים למלא כמה וכמה פעמים את כיכר רבין. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר ביום עבודה, ורוב המפגינים היו צריכים לקחת יום חופש, או להחסיר לימודים או אפילו להודיע שהם שובתים - והמספר הגדול שממילא היה שם מרגיש מרשים הרבה יותר. בין אם היו שם 80 אלף או רבע מיליון כפי שטוענים המארגנים - זו הייתה אחת מהפגנות הכח הכי מרשימות שהוצגו על ידי אזרחי ישראל מאז ומעולם.
לעומת ההפגנות בבלפור שהמנוע שלהן הייתה שנאה לאדם אחד, ולעומת הפגנות המחאה הגדולות בתל אביב שמרגישות כמו בילוי מוצ"ש עם ערך מוסף מבחינת חלק גדול מהמשתתפים - הפעם זה היה משהו אחר. האנרגיה הייתה של שליחות. המסרים היו חיוביים. זו הייתה הפגנת זעם לכל המשפחה. התארגנות שבאמת לא הייתה כמותה. הפגנות נוספות נרשמו במקביל בכל רחבי הארץ. תלמידים החסירו יום לימודים (למרות האיום המטומטם של שר החינוך), והגיעו עם ההורים או עם הסבא והסבתא כדי ללמוד שיעור מעשי באזרחות. חלק מהילדים דיברו יפה וידעו להסביר את מהות המחאה לא פחות טוב מהמבוגרים.
התחושה הייתה של עליית רגל פטריוטית. מאז שחרור ירושלים ב-1967 לא נרשמה כזאת תנועה של כוחות לעיר. אולי מאז 1948. יאללה, אם כבר הגזמנו אז אולי מאז מסע הצלב השישי לא הייתה נהירה כזאת עיוורת לירושלים על בסיס אידיאולוגי. ושוב, כמות המשתתפים בפועל לא באמת כזאת חשובה (והמספרים גדולים, מאוד) - אלא הדרך. צריך להבין מה עברו האזרחים שהגיעו לנופף בדגל מחוץ לכנסת ולצעוק: "ד-מו-קרט-יה" בקצב עד שהם הגיעו לבירתנו הנצחית.
לאורך כל שעות הבוקר עמדו אלפים מחוץ לתחנת הרכבת בהרצליה, ויצרו תור ארוך ומנומס. המטרה: להפגין מחוץ לכנסת. האמצעים: כשרים. רמת התחבורה הציבורית: הודו פינת בנגלדש. הכריזה בתחנת הרכבת אומרת לנוסעים לירושלים להגיע לרציף 5. הם רצים לשם רק כדי לגלות רכבת עמוסה באנשים בלי אפשרות להכניס אפילו את שאריות האינטגרטי של אלדד יניב. "רכבת נוספת תצא מרציף 3", לפתע נמסר בכריזה, ומאות אנשים יוצאים בריצה מנומסת במדרגות כדי להספיק להידחס לקרונות, רגע לפני שהדלתות נסגרות ומוחצות את הנוסעים פנימה. הקונוטציה ברורה, אבל עדיף להימנע ממנה.
זו תחנת המוצא בקו החשמלי המהיר של רכבת ישראל לירושלים. הרכבת תעצור בדרכה לבירה בארבע תחנות בתל אביב, ובתחנת נתב"ג. זו פארסה ידועה מראש. הרכבת נעצרת ועומדת דקות ארוכות בלי לזוז בכל תחנה, אך גם בלי לפתוח את הדלתות ולתת לאנשים לעלות - פשוט כי אין שום דרך לדחוס עוד אנשים לקרונות. אין מקום לזבוב על הרכבת. אנשים עומדים במעברים, יושבים על המדרגות ונשענים אחד על השני כאילו בסוף הדרך יש מופע של ביונסה - ולא נאום של בוגי יעלון. מחלון הקרון ניתן לראות אלפי אנשים שעומדים על רציפי הרכבת בתחנות תל אביב בפרצופים המומים, מנסים להבין איך הם אמורים להגיע לבירה. סביר להניח שעל כל אדם שהגיע להפגנה בירושלים, היו עוד שניים לפחות שרצו להגיע ופשוט ויתרו כשהבינו שאין להם דרך לעשות את זה.
בירושלים חיכתה למפגינים הפתעה נוספת: האוטובוסים שמובילים מהרכבת לכיוון הכנסת לא נוסעים לכנסת. למעשה, אף אחד לא נסע לשום מקום. כל העיר הייתה תקועה. ושוב תודה למירי רגב, שהודיעה כי היא מסרבת לתגבר את התחבורה הציבורית, ושלחה אלפי מפגינים לעמוד בפקקים ברחבי הבירה ברכב הפרטי שלהם. התוצאה הייתה תמונה מדהימה של עשרות אלפי אנשים שפשוט נטשו את הרכבים שלהם איפה שרק היה אפשר, והחלו לצעוד מכל רחבי העיר לכיוון רחוב קפלן הצפוף (כן, שוב רחוב קפלן) שמוביל מבית המשפט העליון אל הכנסת. כמה סמלי.
יאיר לפיד נאם על הבמה ואמר למפגינים ששומעים אותם גם בתוך משכן הכנסת. זו הייתה, בלשון המעטה, הגזמה. במילים אחרות זה היה פשוט שקר. לא רק שלא שמעו את המפגינים בתוך המשכן, אלא אפילו בחרו להתעלם מקיומם. העבודה על ההפיכה השלטונית המשיכה בוועדת החוקה, ואפילו עלתה מדרגה. ובכל זאת, משהו השתנה. זה אמור היה להיות יום חגו של שמחה רוטמן, שהביא לקריאה ראשונה שני תיקונים לחוק יסוד שעשויים לערער את כל המערכת המשפטית בישראל - אבל הוא לא חגג. למעשה הוא נראה די מאוכזב, בעוד חברי האופוזיציה, שהפסידו בהצבעה, פיזרו חיוכים וחיבוקים אחד לשני. נראה שגם רוטמן יודע שהחלום הגדול לעבור עם D9 על בית המשפט העליון לא יוכל להתגשם מול האנרגיה של המחאה.
זה לא שרוטמן ולוין פתאום ישמעו את זעקות ה"ד-מו-קרט-יה" בחוץ ויחליטו להתגמש, אלא שהאדוות של המחאה מתחילות להכות בגורמי כוח אמיתיים. אי אפשר להתעלם ממאה אלף איש (או יותר) שעזבו את הכל והגיעו עד לפתח הכנסת רק בגלל העלאת חוק לקריאה ראשונה. הצעד הבא יהיה אגרסיבי יותר, נחרץ יותר. אף אחד לא רוצה להגיע לשם.
משפטנים, רופאים, זוכי פרס ישראל ופרס נובל, כלכלנים בכירים וכמה מראשי המשק מתחילים להבין לאן הרוח נושבת ומתחילים להביע את דעתם נגד התכנית. הגלים האלה מגיעים גם אל מעבר לים. האמירה של הנשיא מקרון הייתה ברורה, וכך גם המסרים "המעודנים" מהבית הלבן.
בהמשך היום יחליטו בימין להתמודד עם תמונות המחאה בדרך הקלה ביותר: ספין. הפעם, משלא נמצאו דגלי פלסטין בין המפגינים כנראה, החליטו ללכת בכל הכח על משפט אחד שאמר ראש עיריית תל אביב רון חולדאי לחדשות 13: "מדינות הפכו לדיקטטורות באמצעות התהליך הדמוקרטי, ולדאבוני ראינו דברים נוראיים, אבל מדינות לא חוזרות בחזרה מדיקטטורה, אלא בשפיכות דמים". איתמר בן גביר רץ לדרוש מהיועצת המשפטית לממשלה לפתוח בחקירה נגד חולדאי, מפלגת הליכוד הודיעה שהיא הגישה נגדו תלונה במשטרה על הסתה. אפשר להתווכח עם האמירה של חולדאי מוצדקת או לא - זו כבר שאלה להיסטוריונים - אבל כן אפשר ליהנות מכך שבליכוד כבר מגדירים את ישראל כדיקטטורה. הרי אם ישראל לא דיקטטורה, מה הבעיה במה שחולדאי אמר?
בין אם יהיו פשרות ושיחות על נוסח הרפורמה המשפטית, המחאה הזאת תמשיך עוד הרבה זמן. לא כולם יהיו מרוצים מהתוצאה. גבולות ייחצו. זה תמיד קורה. אתמול אחרי ההפגנה המרגשת והאופטימית בכנסת המשיך עוד אלפים מהמפגינים וחסמו כבישים ברחבי ירושלים. זה היה מיותר ופגע באנשים הלא נכונים. אזרחים ירושלמים שנתקעו בפקק בדרך חזרה מהעבודה, ואימהות שמיהרו להוציא את הילדים שלהן מהגן. לא בטוח שזו הדרך לגייס את האנשים האלה לצד של הדמוקרטיה. מצד השני, זה גם לא מצדיק את האלימות המשטרתית המוגזמת. הפעם ספגתי אלימות כזאת על בשרי, כשחטפתי דחיפה חזקה משוטר (מאוד בכיר ומוכר בעיר) בגלל שעמדתי וצילמתי את המפגינים שהתיישבו על הכביש וחסמו את התנועה.
חשוב להבין שאף אחד מהצדדים לא הולך לנצח. המהפכה השלטונית לא תעבור בשתיקה על ידי רוב הציבור, אבל גם מי שמצפה שהממשלה תיפול בגלל כמה הפגנות חי בפנטזיה. ובכל מקרה, כל מי שהיה פה ב-1995 צריך לדעת להזהיר מפני ההידרדרות הזאת לתהום האלימה שנמצאת מעבר לפינה. שני הצדדים צריכים להיות מוכנים לכמה הפסדים מכובדים וכמה ניצחונות קטנים. דווקא ביום שאחרי אחת ההפגנות הכי מרשימות בתולדות ישראל צריך להזהיר ששיכרון הכוח מיותר, ומסוכן, בשני הצדדים.