שגרת חיים, גם כשהיא פרטית, היא דרך טובה להתבונן על שגרה של אנשים אחרים. כך למשל הבחנתי כשאיחרתי מעט לישון הבוקר, ככל הנראה בגלל השקט מסביב. גם בטיול הבוקר של הכלבה, שפוגשת לרוב בעלי כלבים אחרים דוחקים בחיות המחמד שלהם לסיים ומזדרזים בדרכם לעבודה, או ילדים על הוריהם נוהרים לאשכול הגנים הסמוך, נרשם שקט יחסי.
לא הייתי מרחיק לכת ואומר "יום כיפור", אבל אווירת שבתון חילונית שרתה על רחובות לב תל אביב. גם הכבישים היו ריקים, יחסית. רבע לשמונה ביום חול היא שעה עמוסה למדי, אבל הבוקר לקח לי פחות מעשר דקות להגיע לעבודה. אני לא חושב שכולם שובתים, אלא מניח שרבים מהנכנסים לעיר החליטו להימנע מהבלגן על הכבישים ונשארו בבית.
לעומת השקט היחסי בכבישים, המדרכות המו: הורים על ילדיהם, בידם דגלי ישראל - וכולם יוצאים להפגין. לא כולם יעלו לירושלים, אבל במפגש שבין שדרות בן ציון למלך ג'ורג', ליד דיזנגוף סנטר, התכנסו כבר ילדים שנראו לי בגיל הגן, כרזות צבעוניות בידיהם.
גם בהמשך, בכיוון כיכר רבין עם הפנים צפונה, ניכרה תנועה על המדרכות. לתשומת לב המקטרגים, דגלי ישראל הם היחידים שנראו בידי המפגינים הצעירים, למרות שאולי היה ראוי שיאחזו בדגלי ארה"ב - הנשיא האמריקני לפחות לא גמגם כעמיתו הישראלי יצחק הרצוג בשעה שהתבקש להתייחס לרפורמה או להפיכה, תקראו לזה איך שתרצו.
רוטשילד פינת אוקספורד
יש שיאמרו שזאת תל אביב במיטבה, אבל גם מי שיטען כך לא יוכל להכחיש שזו תל אביב שרואה את עצמה על ציר ליברלי שנמתח מטוקיו ועד סן פרנסיסקו, עם תחנות כמו ברלין, אמסטרדם, לונדון וניו-יורק, הרבה יותר משהיא רואה את עצמה תחנה על ציר אילת-באר שבע-עפולה-קריית שמונה, למשל.
במדינה בלי חובת גיוס ועם סמכויות של ממש לשלטון המקומי זה היה יכול להיות בסדר גמור, אבל הישראליות הייתה ועודנה "משחק סכום אפס": ניצחון של אחד הוא בהכרח ההפסד של האחר. מתי יפסיק להפריע לנו שיש קהילת להט"ב בלב תל אביב וקהילה חרדית בבני ברק, כשכל אחד מהחברים בהן, לו יקלע לטריטוריה של האחר, יכבד את מנהגי המקום?
במורד רחוב החשמונאים שמחתי לגלות שגם גן הילדים שובת היום. למה שמחתי? כי מעבר לעיכוב שנגרם בגלל כלי רכב שעוצרים במרכז הכביש כדי לפרוק את מטענם היקר לזרועותיהן של עוזרות-הגננת (שזה עוד מובן בעיר שבטוחה שהיא סן פרנסיסקו אבל מתקיימת על תשתיות כשל עזה), יש שם גם סכנה בטיחותית גדולה, במיוחד לרוכב אופנוע כמוני: הגננות שוטפות את שביל הכניסה לגן במים וסבון - ואת הדליים המלאים שופכות על הכביש. שזה, תודו, קצת כמו להפגין בעד הדמוקרטיה, אבל נגד העיקרון של "אדם אחד=קול אחד".
בינינו, זה לא צעד משפטי כזה או אחר שמוציא את ההמונים לרחובות, כמו זהותם של המחוללים אותו: ביביסטים, בין אם הם מה"דרעיז" של הליכוד או מה"אמסלמים" של ש"ס, לאמור: איפה היו אלה כשאנחנו הקמנו פה מדינה שבה הטובים הולכים לטייס ולמודיעין, ואחר כך להייטק?
עוד כתבות בנושא
יהודי או אזרח-העולם?
המשפט האחרון עלול להטעות באשר לעמדה שלי: אני מלא ביקורת על שכניי הטובים שמביטים בבוחרי מפלגות הקואליציה כגמל שפגש גמל אחר, בוחן בקפידה ביקורתית את דבשתו, אבל מתעלם לחלוטין מזו שעל גבו-שלו.
אבל - וזה אבל ענקי: לו הייתי צריך לבחור בין הקוסמופוליטן שמציע לי העולם המערבי לבין סט הערכים שמציעים לי מי שהוסמכו כדי לתווך לי את היהדות, אין לי ספק שהייתי בוחר בראשון. אין לי בעיה שילדיי יחיו במדינה שלא מקדשת את השבת, אבל יש לי חרדה גדולה מכך שיגדלו בחברה שלא מכבדת את זכויות האדם, הפרט והאזרח - ואוסיף: הלוואי שלא אצטרך לבחור.
זיכרונות מהבחירות
רגע, בעצם, אולי כבר בחרתי? הרי היו בחירות לא מזמן, אז נגד מה מוחים פה כולם מסביבי, נגד הדיקטטורה או נגד הדמוגרפיה שמציבה את המחנה שלהם-שלי בעמדת נחיתות? ואם אכן כך הוא, מה הדרך שבה יש לנקוט? לקפל מכאן את השלטים, הדגלים, החסכונות ואת דור ההמשך ולחפש מקום ליברלי יותר (שבו עוד אגלה, אללי, שהפכתי ליהודי בעיני "הליברלים" מסביב)? או לכפות את רצוני, למשל בעזרת ברית בין המשפט לצבא, על שאר חלקי העם - כי אם כבר משווים לטורקיה, השוואה שנשמעה פה לא מעט לאחרונה, נזכיר שלפני ארדואן התקיימה בה מראית עין של דמוקרטיה בחסדי הצבא.
אז תל אביב מסביבי חוגגת - ואני קצת מתנגד וקצת משתף פעולה, מזיז את הישבן לפי הקצב של המוזיקה, אבל בלי תנועות בידיים. מה שכן, ברחובות אווירת קרנבל, שניכר בו שעבור חלק ממשתתפיו הוא יותר סיבה למסיבה מאשר מחאה אמיתית. מזכיר קצת את האווירה בעיר ביום הבחירות.