חתונה ולוויה: כשנשיא המדינה ניסה ללכת עם ולהרגיש בלי

זוכרים את נאום "קורי העכביש" של חסן נסראללה, בו השווה את החברה הישראלית לקורי עכביש שיימחצו תחת הלחץ הסוני-שיעי? כמה צחקנו על הנאום הזה, בעוד נסראללה נמק בבונקר. מתברר שבביירות נזכרו בנאום הזה לאחרונה וחילצו אותו מהנפטלין. בסופו של דבר, יכול להיות שנסראללה צדק. דיווחי מודיעין טריים עוסקים ברוח החדשה הזו השוטפת את אויבי ישראל, למראה ההתפרקות הפומבית, בשידור חי, של מה שהיתה פעם מדינה ממלכתית, מאוחדת, נחושה, מחוברת לנרטיב ברור אחד.

הפרחים לבנימין נתניהו, שמאפשר לכל זה לקרות. הפרחים לשליחיו, יריב לוין ושמחה רוטמן על האופרציה, אריה דרעי ומשה גפני על התיאוריה. כל אלה אחראים לשבר הגדול ולתוצאותיו. כשיבינו מה עוללו לנו, יהיה מאוחר מדי.

נשיא המדינה יצחק הרצוג ניסה אתמול ללכת עם ולהרגיש בלי, לרוץ בין הטיפות ולרקוד בשתי החתונות במקביל. הבעיה היא שאין כאן שתי חתונות. יש רק אחת. בצד השני, מתקיימת לוויה. חלק גדול מהציבור רואה במתקפה על מערכת המשפט הכרזה על פירוק המדינה כפי שהוקמה על ידי האבות המייסדים. בעיני חלק מהציבור הזה, הנשיא אתמול סיפק רק חלק מהסחורה. הוא ניסה להיות מאוזן, שאף לצאת "בסדר", אבל לא הלך עד הסוף. מול עוצמת הטירוף של המעמד הגורלי בו אנו חוזים, רק הליכה עד הסוף של האזרח מספר 1 יכולה להיות גיים צ'יינג'ר. אבל הרצוג העדיף להשאר בוז'י. ואחרי שאמרנו את כל זה, טוב שהנשיא נשא אתמול דברים. טוב שקרא לקואליציה להפסיק את הליך החקיקה וללכת להידברות. טוב שהציג הצעות פשרה. טוב, אבל לא מספיק טוב.

הרצוג דיבר אתמול מנהמת ליבו. כישוריו הפוליטיים הנדירים, יכולתו הדיפלומטית העצומה, ניסיונו הרב, כל אלה לא הכינו אותו לקרוסלה המטורללת בה הוא מצא את עצמו, בה מצאנו את עצמנו גם אנחנו, בחודשים האחרונים. חבל שלא הקים צוות מבעוד מועד, בו מכהנים גם רבים מהצד הימני-שמרני של המפה. ע"ע פרופ' דניאל פרידמן. חבל שלא היה נחרץ יותר. חבל שלא נקט עמדה ברורה יותר באשר לכוונתם של לוין ורוטמן, בשליחותם של נתניהו ודרעי, להעביר בשיא המהירות את מינוי שופטי ישראל לידי פוליטיקאים מהקואליציה, ללא כל איזון או בלם. חבל שלא הסביר שיש כאן ניסיון לבטל את הביקורת השיפוטית ביטול מוחלט תחת הכיסוי של "חוקי יסוד".

הרצוג ניסה להיות שליח האו"ם, בסכסוך בו אין לאו"ם שום השפעה. הוא יכול היה לעלות אתמול לדרגת המבוגר האחראי והמנהיג האמיתי, אם היה דורש במילים ברורות ובוטות יותר לעצור מיד את הליך החקיקה החפוז, הדורסני, בנושאים הרי גורל כל כך.

הוא העדיף סגנון אחר. הוא לא רוצה לגמור כמו ראובן (רובי) ריבלין. הוא לא רוצה להפוך ל"צוות תגובות" נשיאותי. יכול להיות שהוא צודק. ריבלין, איש ימין והדר אמיתי, שבכל החלטה, אירוע או צומת היסטורי ניצב הרחק מימינו של נתניהו, הפך לסוג של דמון סמולני באדיבותה של מכונת הרעל הביביסטית.

הרצוג חפץ בגורל שונה. זו הסיבה שניסה לצאת טוב מהאירוע. זו הסיבה שניסה לצאת בסדר עם כל הצדדים. נאומו היה ראוי וחשוב בהתחשב באלטרנטיבה. הבעיה היחידה היא שממול, בחתונה העליזה בה רוקדים החרדים יחד עם הפופוליסטים, יחד עם הקיצונים ויחד עם הנאשמים והמורשעים - אף אחד לא באמת הקשיב. לא תיקון הם מנסים לעשות שם, אלא פירוק. לא פיוס הם מנסים להשיג שם, אלא השפלה. במצב הדברים, אין ברירה. המחאה חייבת להמשך בכל עוצמתה, ואף מעבר לזה. החתונה הזו עלולה להפוך לחתונת דמים וכל ישראלי פטריוט שעתיד המדינה יקר לו, חייב להשתתף במאמץ ההצלה הזה. בלי אלימות, עם הרבה נחישות. נתניהו חייב להבין שהמהלך הזה לא ימלט אותו מאימת הדין. יש סיכוי גבוה יותר שיהפוך ליום הדין של המדינה כולה.