1. מי שמספר לעצמו שהקרב שמנהל בשבועות האחרונים השמאל הישראלי על כל שלוחותיו קשור למהלך מסוים של הממשלה הזו, לקו אדום כזה או אחר שהיא חצתה או לניסיון שלה לקדם את הרפורמה המשפטית, מוזמן ללכת אחורה אל ההיסטוריה הפוליטית שלנו כדי לערוך היכרות עם המציאות. יש לנו עניין עם קבוצה שכוחה רב לה בכל מוקדי ההשפעה הבלתי נבחרים, ושמאז שעלה המחנה הלאומי לראשונה לשלטון בשנת 1977 סירבה להעניק חותם של לגיטימיות לכל מהלך שהיה בו כדי לקדם את תפיסת עולמם של בוחריו.
למעלה מארבעה וחצי עשורים עברו מהיום שבו בחר הציבור הישראלי במנחם בגין לעמוד בראשו, וכלום לא השתנה. אותן קריאות שבר שנשמעות עכשיו מול ממשלת נתניהו - שמחסלת את הדמוקרטיה, שסותמת פיות, שמובילה אותנו לאבדון - נשמעו כשעלה לשלטון מי שהשמאל הישראלי מתגעגע אליו כל כך.
שלושה ימים אחרי מהפך 77', כשהשמאל הישראלי חשב שהלכה לו המדינה, פרסם טומי לפיד בטורו ב"מעריב", תחת הכותרת "זה דמוקרטיה, זה?", שיחה שקיים כביכול עם אחד, יצחק יער־ירוק, בעבר יו"ר סניף מפא"י בגבעתיים:
"'מה יעשו עם הניצחון של הליכוד' אמר.
'מה אתה רוצה שיעשו', שאלתי.
'אתה הרי שומע שמדברים על מנחם בגין בתור מועמד לראשות ממשלה', הקשה יער־ירוק.
'כן', עניתי, 'הוא ניצח בבחירות אז הוא צריך להרכיב את הממשלה'.
'זה לא מוזר בעיניך?', הרהר יער־ירוק, 'הרי זה לא יכול להיות ברצינות. אתה רוצה לומר שבגין ישלוט במדינה על אמת? שבגין יחליט על העניינים? איך הוא יחליט? מה הוא יחליט? הוא יודע לדבר, אבל הוא לא בשביל להחליט'.
'יתרגל', אמרתי.
'זו המדינה שלו? הוא בנה אותה? בגין? יש פה איזה טעות, אני אומר לך, יש פה טעות פאטאלית', התעקש יער־ירוק והוסיף, כממתיק סוד: 'אני בטוח שיעשו משהו. שיעשו איזה הסדר פנימי'.
'איזה הסדר?', שאלתי.
'ייתכן שבגין יהיה פורמלית ראש הממשלה. אולי אין מנוס מזה', אמר יער־ירוק בכובד ראש, 'אבל אני בטוח שיהיה פורום בשביל החלטות חשובות. ייתכן שיצטרכו לשתף את בגין, אבל הפורום יחליט. חברינו. ובגין יבצע. אחרת יהיה כאן תוהו ובוהו. אתה הרי לא מתאר לעצמך שאת המדינה ינהלו ממצודת זאב'. 'למה לא?', שאלתי.
'בנאדם', הזדעק יער־ירוק, 'אתה לא יודע מה אתה סח. הם ישלטו בנו? הם? רק מפני שיש להם רוב? בגין ידבר בשם המדינה הזאת? בשמי? בשמנו? אם דמוקרטיה פירושה שבגין עולה לשלטון, אז יש משהו מאד לא דמוקרטי בדמוקרטיה שלכם. אני אומר לך'.
'היו בחירות, לא?', אמרתי בשקט.
'בחירות בחירות', מלמל יער־ירוק, 'אבל משהו כאן מאוד לא בסדר'. הוא תפס את זרועי ואמר בקול תחנונים: 'תגיד את האמת, זו רק טעות. בדיחה. חלום בלהות. תגיד שכל זה לא נכון. בשם אלוהים תגיד כבר משהו'. לא ידעתי איך לנחם אותו. העם גנב לו את המדינה".
בגין לא קידם אז שום רפורמה משפטית. הוא אפילו לא הספיק לבנות משהו או להרוס משהו. הוא אך נבחר לתפקידו. אלא שהוא עמד בראש קבוצה שעצם בחירתה נגדה את כל עילות הסבירות של השמאל הישראלי. "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", הגיב אז יצחק בן אהרון, מאבות תנועת העבודה, על דבר העם.
חמישה ימים אחרי הבחירות תרם עמוס עוז ב"דבר" את הנהי שלו. "...ימים רעים יבואו עלינו עכשיו", כתב, "ואלה ילוו בתופי הטאם־טאם של שבטיות עמומה, פולחנית, דם ואדמה ויצרים וססמאות נוסכות שיכרון, ביתר ומצדה... דיכוי השכל בשם החזיונות המסעירים". בסיטואציה מסוימת, עוז הכין את השטח - "גם הפלמ"ח ייאלץ לקום לתחייה".
וממש כהיום, אותן אזהרות ואותן תבהלות, כמעט באותן מילים. "אם יתחיל שלטון הליכוד להשתיק 'תבוסתנים', אם 'יטהרו' את הרדיו והטלוויזיה מ'עוכרי ישראל' ומ'מחריבי המורל', נצטרך אנחנו להגיב כדרך תנועת פועלים לוחמת: ברחובות על נפשנו".
יורם קניוק פרסם שנה מאוחר יותר ב"דבר" מאמר בן שני עמודים, תחת הכותרת "שלטון זר", כשהוא מציב את "המרד האשכנזי של 'שלום עכשיו', שהוא התופעה היפה ביותר שהייתה כאן", מזה, ואת "השכונות של אבא בגין", מזה. "היה חלום, הלך קאקן", סיים. אינספור מאמרים פורסמו אז על "ארץ ישראל הטובה והישנה שהולכת לעזאזל", ועל "הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה הישראלית".
קחו את העיתונים של אז, החליפו אותם עם אלה של היום - ולא תחושו בהבדל. השמאלנים אותם שמאלנים, העיתונות אותה עיתונות. כמה רחמים מעוררת ההתרפקות השמאלנית על מנחם בגין, הדמוקרט הגדול, כשחוזרים אל הדיווח של "מעריב" מיוני 1980 על "רבבות בני אדם" שהפגינו נגדו ברחבת מוזיאון תל אביב כשהם מנופפים בשלטי "דמוקרטיה ולא פאשיזם", ואל הדיווח מאותו חודש על מחאת הפרופסורים מול משרד ראש הממשלה, תחת הכותרת "הסכנה לדמוקרטיה הישראלית".
עמוס קינן כתב שנה אחרי עליית בגין לשלטון ש"שלטון הליכוד נשען על אלמנט המנוכר למדינה", והעיתונאי הוותיק בעז עברון זיקק ב"ידיעות אחרונות" את הנקודה, כשניסח את ההבדל בין שתי הפגנות שנערכו באותם ימים, אחת משמאל, השנייה מימין. "אלה שהשתתפו בהפגנת 'שלום עכשיו' מאיישים את יחידות העילית, את המינהלות, את אנשי המקצוע, את האוניברסיטאות, היינו - הם המפעילים של מדינת ישראל. ואותו קהל בכנס 'שלום בטוח' מילא תמיד תפקיד שולי בחברה הישראלית".
הקדנציה של בגין התקדמה, הקריסה הדמוקרטית שהבטיח השמאל לא נראתה באופק, אפילו הסכם שלום היסטורי עם מצרים נחתם, ושום דבר מזה לא גרם לשמאל להפסיק להציג את המחנה שמולו כמסוכן ובלתי לגיטימי. בגין של אז, זה שבכירי השמאל מספרים לנו שהם מתגעגעים אליו, קיבל בימים ההם את אותו יחס בדיוק כמו שמקבל נתניהו של היום. מודעות התעמולה של "המערך" ערב בחירות 1981 הטילו על מנהיג הליכוד את האחריות ל"אווירת קנאות ואלימות", ל"איום על חופש הביטוי והעיתונות" ול"התרחקות מערכי היסוד של הדמוקרטיה". הייטקיסטים עוד לא היו אז. כל השאר, אותו הדבר.
רוצים עוד דוגמה? עברתי השבוע שוב על הכותרות שליוו את בחירתו לנשיאות של משה קצב בשנת 2000. שימו בצד את ההליכים הפליליים שהתנהלו נגדו מאוחר יותר. כשהוא נבחר לתפקידו, החשדות הללו טרם היו על השולחן. מה כן היה? היה רגע פשוט אחד, יש מי שיקרא לו רגע דמוקרטי, שבו רוב חברי הכנסת הכריעו שהם מעדיפים את הליכודניק מקריית מלאכי על פניו של שמעון פרס. עיתון "העיר" התל אביבי של רשת שוקן העניק לכתבה על בחירת קצב את הכותרת "כנסת ישראל מודיעה בתדהמה".
"שלישי בבוקר", נכתב בעיתון, "שוב התחושה המוכרת של להתעורר ולהבין שאירועי אתמול לא היו חלום רע. רבין באמת נרצח. ביבי באמת ראש ממשלה. פרס באמת הפסיד לקצב".
המוסף הסאטירי של "מעריב" כתב: "לגיליון זה מצורפת בדיחה", כשהוא מצרף את תמונת הנשיא הנבחר. עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, שעבד בעבר עם פרס, כתב למפסיד: "היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה שבו נרצח יצחק רבין. הם ממש התאבלו על מפלתך. בשבילם שוב התנפצה תקווה ושוב התעורר סיוט". בהמשך הודה לוי שהגזים, אבל כפי שאפשר להבין הוא ביטא תחושה אמיתית ששררה באזור החיוג של השמאל הישראלי.
גם רון מיברג השווה ב"מעריב" את בחירת קצב לרצח רבין: "בטווח של חמש שנים בלבד התרחשו בישראל הדמוקרטית שתי התנקשויות פוליטיות… בהתנקשות הראשונה נרצח יצחק רבין ז"ל בעיצומו של תהליך השלום בידי מתנקש בודד שקיבל הכשר רבני. בהתנקשות השנייה חוסלה תקוותו של שמעון פרס והוצאה להורג שאיפתו של רוב העם…". "ההצבעה של הפרלמנט שלנו היא שערורייה", אמרה אז לאה רבין. "חברי הפרלמנט שלנו שמו בצד את המצפון, את החוכמה ואת החוש ההיסטורי והעדיפו את החשבון הפוליטי, את האינטרס המפלגתי הצר ואת הכיתתיות... הם... השפילו את ישראל בעיני העולם".
וסיכם יפה הפרשן המשפטי של "מעריב" משה נגבי, שלא אהב את המפגש של קצב עם הרב עובדיה יוסף והרב יצחק כדורי: "הליכתו של משה קצב אצל יוסף וכדורי עוררה את הרושם הנורא שהעורבים המנקרים זה מכבר באושיות הדמוקרטיה שלנו הצליחו חלילה להושיב זרזיר כלבבם על השלב העליון מכולם במידרג הממלכתי".
עוד בוואלה!
זה היה נכון בעבר, זה נכון באותה מידה היום. כל בחירה בימין נתפסת כתקלה דמוקרטית. כל מהלך אידיאולוגי שמקדם הימין מוצג כמופרך ובלתי לגיטימי. כך ברפורמה המשפטית ובחוק הלאום, כך בחוק הפונדקאות ובחוק העמותות, כך בחוק הקולנוע ובמתווה הגז, כך בחוק המסתננים ובחוק ההסדרה. כל אירוע חקיקתי הוא שבירת כלים. כל מהלך פוליטי הוא "סכנה לדמוקרטיה".
2. לא ארחיב כאן בעניין התקשורת, שכבר כמה שבועות לא עושה שום דבר שמתקשר לתפקידה, ותחת זאת בוחרת להניף שלטים ולהצטרף להפגנות נגד הממשלה. ועדיין, לעולם לא אבין איזו מין עיתונות היא זו שמדווחת מהיכן יוצאות ההסעות להפגנות וחושבת שראוי לה לעדכן ש"עשרות ארגונים למען זכויות נשים יפגינו מחר ב־18:00 בכיכר הבימה". ולטובת מי ששואל למה לעסוק בעיתונות במקום במהות, ראוי להשיב שהעיתונות היא היא המהות.
שאי אפשר לצעוק "דמוקרטיה, דמוקרטיה" ובמקביל להפוך את כלי התקשורת לאגף במטה הפעולה של האופוזיציה. כי במקום שאין בו עיתונות שמסקרת באופן נקי, ומדווחת באופן בלתי מוטה, ומאתגרת את עמדתם של שני הצדדים, אין דמוקרטיה. ואם יש חשש לישראל כמדינה דמוקרטית, זה לא בגלל רפורמה משפטית כזו או אחרת, אלא מפני שבישראל של 2023 אין באמת עיתונות.
מהדורות חדשות שמשמשות לוח מודעות, ושעוסקות בהפניית מפגינים למחאות השונות או בהודעה על מועדיהן ועל דרכי ההגעה אליהן, אינן מהדורות חדשות עיתונאיות. מהדורות חדשות שמשמיעות עמדה אחת בלבד - שהיא, אם לשפוט לפי תוצאות הבחירות שנערכו אך לפני רגע, עמדת המיעוט בישראל - הן מהדורות פוליטיות. רוצים עוד דוגמה כדי להבין לאילו אשפתות מידרדרת העיתונות שלנו, במאמציה ליטול חלק פעיל במחאה? הנה, קחו.
שלשום פרסם אתר N12 את רשימת העסקים שהודיעו כי בכוונתם לאפשר לעובדיהם לשבות. אם היה מדובר בחברת טבע או בבנק הפועלים, הייתי מבין את החשיבות העיתונאית והציבורית שבפרסום. אבל שימו לב לעדכון הבא - הכל מתוך ידיעת חדשות אמיתית - לגבי העסקים המצטרפים למחאה: "אורלי כתב יח"צ, שליח ירוק על אופניים, אינגליש אדוונצ'ר, סטודיו נתי מור, שלי רוזנטל משרד עו"ד, מיכל צייזלר סטודיו לזכוכית, ויטל פיתוחים בע"מ, עצמונה רז נדל"ן, מלכא תקשורת חזותית בע"מ וליאת שקד קרייאיטיב". תגידו, זה רציני? זו עיתונות? מעכשיו כל עוסק מורשה שיביע מחאה יקבל כותרת?
ראיתי ערימות של עיתונאים המתלהבים מההערות של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן על הרפורמה המשפטית שלנו, ונזכרתי בימים שבהם עיתונאים ישראלים צלצלו לדיפלומטים אמריקאים כדי לספר להם שממשלת ישראל בונה במזרח ירושלים, בציפייה שיפרסמו גינוי חריף. היית מת לראות מישהו מכל אלה שואל את בלינקן או את מקרון מה זה עניינם.
היית מת לשמוע מישהו מהם מאתגר את האמריקאי והצרפתי ותוהה, אם הם כל כך דואגים לדמוקרטיה שלנו, למערכת המשפט שלנו ולמערכת אכיפת החוק שלנו, איך הם מרשים לעצמם להרים טלפון לראש הממשלה שלנו ולבקש ממנו לא לאכוף את החוק כשמדובר בחאן אל־אחמר או בבנייה ערבית בלתי חוקית במזרח ירושלים.
הייתי רוצה לשמוע את פרופ' יעקב פרנקל - בצד כל אזהרה שהוא מזהיר לגבי הסכנה שתיגרם לכלכלה אם הדמוקרטיה שלנו תיפגע - מתבקש להסביר מה ברפורמה גורם לו להסיק שהיא תפגע בדמוקרטיה, האם הוא חושב שעד שהגיע אהרן ברק ישראל הייתה מדינה פחות דמוקרטית, והאם הוא סבור שזה הגיוני שקבוצה אחת שמזוהה פוליטית ונמצאת במיעוט תהיה תמיד בעלת הרוב בוועדה לבחירת שופטים.
הייתי רוצה שעיתונאים יציקו ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, ושישאלו אותה למה יש חשש ששופטים שימונו על ידי הקואליציה יהיו מוטים לטובתה, ואין חשש שיועצת משפטית שמונתה על ידי גורם שנמצא היום באופוזיציה תהיה מוטה לטובתו. האם יכול להיות שניגודי עניינים הם עניין לפוליטיקאים בלבד? האם גם היא סבורה - כמו הנשיאה אסתר חיות, שדנה בעניינן של חברות שמעסיקות את בעלה ושמפרנסות אותה, ולא חשבה שהיא צריכה לפסול את עצמה - שאנשים כמוה, שנמצאים בצד של "הצודקים", לא יכולים להיות בניגוד עניינים?
אני רוצה לראות עיתונות שלועגת לנפתלי בנט שמזהיר מפני הרפורמה, כשהוא עצמו הציע בעבר רפורמה רדיקלית בהרבה. אני משתוקק לראות תקשורת שמזכירה ליאיר לפיד השכם והערב, בכל פעם שהוא מדבר על המחאה, את דבריו שלו, לא של יריב לוין ושמחה רוטמן, בשנת 2014, שלפיהם "יש שני מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו בשנים האחרונות על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם 'הם חבר'ה נחמדים, אבל למשול זה גדול עליהם.
הם פוליטיים מדי, הם חפיפניקים מדי, הם מושחתים מדי, ועסוקים מדי בפריימריז הקרובים במקום בטובת האומה'. שני הגופים הם בית המשפט העליון של אהרן ברק וממשיכיו מייסדי אסכולת האקטיביזם השיפוטי, ואגף התקציבים באוצר... יש עשרות אם לא מאות דוגמאות לתהליך ההשתלטות, יש שיגידו ההשתלטות העוינת...".
טקסטים דומים להפליא לאלה שהשמיע עוד אחד ממנהיגי המחאה הנוכחית, השר לשעבר משה בוגי יעלון, בין השאר בספרו "דרך ארוכה קצרה". "החשש מפני בית המשפט העליון והצל שאותו הטיל על מקבלי ההחלטות גרמו לא אחת נזק ממשי למדינה וגרעו מיכולתה להגן על עצמה כהלכה", קבע המפגין מס' 1 היום נגד הרפורמה המשפטית... להערכתי, האקטיביזם השיפוטי בשנות האלפיים גרם לכך שהמשפט חרג במידה לא מבוטלת מתחומו וחדר לתחום המדיני־ביטחוני, שעליו אמורה להיות מופקדת הזרוע המבצעת ולא הזרוע השופטת.
נו, זו לא בדיחה לראות את כל אלה מודאגים היום מהרפורמה, כשמתברר שהם עצמם חושבים על העליון בדיוק מה שחושבים עליו יריב לוין ושמחה רוטמן?
תנו לי לספר לכם משהו. איש מאלה שהרימו את יו"ר לשכת עורכי הדין אבי חימי לשמיים - כולל עיתון "הארץ", שהעניק לו שער מפרגן ומרח את ציטוטיו בענק כאילו היה הוגה דעות גדול - לא באמת חשב שהוא כזה. חימי שימש כלי. ומכיוון שכרגע חשוב למחנה הפוליטי האופוזיציוני לנצל כל כלי אפשרי כדי להילחם ברעים, לא הייתה לו שום בעיה להפוך את חימי לשעה קלה, כל עוד הוא יעיל, למנהיג.
כך עשה המחנה הזה עם מני נפתלי שנלחם נגד משפחת נתניהו, וכשעובדת מעון ראש הממשלה התלוננה שהטריד אותה מינית (התיק נסגר מחוסר ראיות), נעלמו ונאלמו כל חסידי תנועת "מאמינות לך", כדי לא להפריע למאבק. כך היה עם סדי בן שטרית, מכונה של ניבולי פה שהועלה לדרגת איש חשוב, רק משום ששימש היטב את המחנה הנכון נגד האיש הלא נכון.
3. עשרות שנים אנחנו שומעים שחייבים להשאיר את צה"ל מחוץ לוויכוח הפוליטי, ואז מגיע האלוף טל רוסו, משתף קריאה למסע המילואימניקים ומזמין "להצטרף בהמוניכם אל אחינו לנשק בצעדה לירושלים לשמירה על הדמוקרטיה", מכניס את צה"ל ואת הפוליטיקה למיקסר, ומפעיל. ולא רק הוא. חבורה של עשרות קציני שריון חתמה על "מכתב השריונרים". תגידו - האלוף אודי אדם, האלוף אייל בן ראובן והאלוף אבי מזרחי והאלוף עמוס מלכא - השתגעתם לגמרי?
הרי גם אתם מבינים שלשינוי בוועדה לבחירת שופטים אין באמת השפעה על השילוב של מרכבה סימן 5, אז מה נסגר איתכם? למה אתם גוררים את צה"ל לאירוע הזה? ומה אתם מחכים שיקרה עכשיו? קרבות ש' בש'? שריונרים בעד הרפורמה מול שריונרים שנגדה?
ובכלל, ראיתי שהיה חשוב לכם להדגיש שיש בין החותמים מי שקיבלו את עיטור המופת ואת צל"ש מפקד האוגדה. למה זה חשוב? הצל"ש הזה מלמד משהו על ההבנה שלכם ברפורמה המשפטית? הוא מלמד על המשקל שצריך להעניק לעמדתכם? ומה צריכות לחשוב עכשיו המשפחות השכולות של הלוחמים שנפלו תחת פיקודכם, ואתם מגייסים גם אותם עכשיו למחאה שלכם, שהרי גם הם היו "שריונרים", בלי לשאול אותם?
4. מתנגדי הרפורמה וכלי התקשורת שמשתפים איתם פעולה נושאים בימים האחרונים על כפיים את כל מי שמאיים לשבור את הכלים, לעזוב את הארץ או להוציא מכאן את השקעותיו. כמי שחושב שאנשים אחים אנחנו, וכמי שתומך בגדול במאמץ של הנשיא להוריד את הלהבות, אני חושב שבשיח הפנימי בינינו, בתוך המשפחה, יש כללי משחק שחייבים להיות ברורים. והכלל הראשון בכללי המשחק הללו אומר שישראל היא המדינה שלנו, שאין לה תחליף, ושכל זה ימשיך להיות נכון גם אם הצד השני יגבר עלינו במאבק הפוליטי.
הנה אני מתחייב כאן שגם אם השמאל יעלה לשלטון וימליך את מוסי רז למלך, ויחזיר אותנו, לא לגבולות 67' ולא לגבולות 47' אלא למדינה שגבולה הדרומי בקניון עזריאלי וגבולה הצפוני בקניון רמת אביב, אעמוד על שפת הירקון ואתפלל תפילה לשלום המדינה ואגיד הלל שלם ביום העצמאות ואודה לקב"ה על כל הטוב שגמל איתי. ומי שנמצא פה על תנאי, ומזהיר שאם דעתו לא תתקבל הוא יורד מהארץ או מוריד מכאן את הכסף שלו, לא יכול להיות שותף לשום שיח.
ואי אפשר לברוח מהעובדה שאיכשהו האיומים האלה לשבור את הכלים רק מפני שהרוב בעם החליט אחרת ממה שאתה חושב, באים כמעט תמיד מאותו אגף פוליטי. אני, לדוגמה, שייך למגזר שבמשך שנים מופנה אליו החשד שהוא לא מספיק ממלכתי, ומופנית אליו השאלה הנצחית "למי אתם שומעים, לרב או למפקד?", והשאלה הזו גרמה לי תמיד לפליאה גדולה, כאשר המציאות לימדה שהיא פיקציה שאין לה על מה להתבסס.
אנחנו התגייסנו ותרמנו אחרי אוסלו, והתגייסנו ותרמנו אחרי שממשלת ישראל החריבה חבל ארץ פורח, והרסה אלפי בתים של אנשים תמימים, ועקרה את מתיהם מקברותיהם. ואם פה ושם היה מישהו שסירב פקודה, צריך לחפש היטב בגוגל כדי להיזכר בו.
ומה בצד השני? בצד השני יש לנו סדרות־סדרות של סרבנים. החל מתלמידי תיכון שכבר ב־1970 תהו למה הם צריכים להתגייס כדי להיהרג בתעלת סואץ, דרך חבורה שהגדירה את עצמה ב־1979 כ"סרבני כיבוש", עבור ב־350 כאלה שהודיעו לאריאל שרון שאין להם כוונה להתייצב, המשך ב־250 נוספים שהכריזו שלא יתגייסו למקום ששולח אותם "לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי".
בין לבין היו לנו תנועת "יש גבול", שהחתימה בתקופת מבצע שלום הגליל 3,000 חיילים על סירוב לשרת בלבנון, ו"פרופיל חדש", גם היא משמאל, שקמה כדי לסייע ל"סרבני מצפון", וארגון "אומץ לסרב", שהחתים מאות רבות של לוחמים וקצינים במילואים, ומכתב הטייסים ומכתב לוחמי סיירת מטכ"ל, ומכתב המילואימניקים של 8200 ועוד ועוד.
אני, ברמה העקרונית, לא מתנגד לסרבנות מצפון, בתנאים מסוימים ובתשלום המחיר הנדרש בחוק. ועדיין, ברור לגמרי שיש כאן צד פוליטי שאנשיו שורפים את המועדון בקלות יתרה, ומולו צד שהממלכה יקרה לו והוא עושה הכל כדי לא לפצוע אותה, גם כשכואב לו מאוד.
זה מצטרף לנתונים מדהימים שעלו בכתבה שפורסמה ב"הארץ" לפני כמעט שלוש שנים, שסיפרה את סיפורם של שורה ארוכה של בכירים ומייסדים של ארגוני שמאל בולטים - ובהם הקרן החדשה לישראל, בצלם, שוברים שתיקה, קואליציית נשים לשלום, זוכרות, השנה ה־21, יש גבול, מצפן, רופאים לזכויות אדם, במקום, ויוזמי מכתבי סרבנים כאלה ואחרים - שהחליטו מתישהו שנמאס להם כאן, ונטשו אל ארצות הניכר.
האם יש אנשי ימין שירדו מהארץ? בטח. האם יש שרשרת מקבילה כזו של בכירים במחנה הלאומי שהרימה ידיים וירדה? לא הייתה ולא תהיה.
שאלתי כאן בעבר האם אתם יכולים לדמיין מציאות שבה יו"ר מועצת יש"ע ומייסדת ישראל שלי ומנכ"ל אם תרצו ויו"ר ועד מתיישבי בנימין ועוד עשרים כמותם מחליטים להניח כאן אותנו עם החלום הציוני שלנו, ולדלג לברלין או לפריז או לניו יורק. התשובה ברורה.
זה לא יקרה, משום שכל מאבקיו של המחנה הלאומי מתחילים כאן ונגמרים כאן. כאן הבסיס. כאן השורש. כאן הכל. בלי ה"כאן" הזה, אין כלום. ומי שברגע אחד מניח את הכל והולך מפה - הוא או חשבון העו"ש שלו - איננו שותף לגיטימי לשיח האחים החשוב על עתיד המקום הזה.
אז נכון שרק מעטים מדברים בינתיים על ירידה מהארץ, אבל רבים אחרים שותפים למאמץ להפוך את המדינה ולייצר כאן תוהו ובוהו. זה יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שמחכך ידיים בהנאה כשישראלים מאיימים למשוך מכאן את השקעותיהם. זה רון חולדאי, שמאיים ש"אם ייגמרו המילים - יתחילו המעשים". זה אהרן ברק, שהשווה את מה שעושה הממשלה הנוכחית ל"מהפכה של טנקים". זה אהוד ברק, שהשווה בין הנשיא הרצוג לצ'מברליין, ובין בנימין נתניהו להיטלר.
זה בוגי יעלון, שדיבר על סירוב לציית לחוק. זה אותו עורך דין בכיר, שאיים להשתמש באש חיה. זה אותו טייס קרב, שקרא לרצוח את ראש הממשלה ואת השרים. זה טייס קרב אחר, שכתב ברשת החברתית ש"אם המחאה לא תעבור לקורטוב של אלימות, רצוי בלי הקורטוב, לא נגיע לשום מקום". אלה לא אנשי שוליים, אלה לא פרופילים אנונימיים בפייסבוק או מתלהמים מהרחוב שאיש מאיתנו לא מכיר. אלה הקצפת של הקצפת. הקרם דה לה קרם של השמאל. וכשהטירוף הזה מגיע מהם, אתה מבין שיש כאן החלטה ברורה ללכת עד הסוף, ייראה הסוף הזה כאשר ייראה.
5. כאמור, אני בעד כל ניסיון לשיח והידברות מהסוג שמבקש הנשיא לקדם. אני חושב שגם אם בהינתן המרחק בין הצדדים סיכוייו של השיח הזה מוטלים בספק, אין לנו רשות לפטור את עצמנו מלנסות לקיים אותו. אלא שמול הטירוף המשתולל באופוזיציה, מול הנכונות לפגוע בכלכלה, מול האיומים לשבור כאן את הכל, אני מסופק אם יש עם מי לדבר.