כשהממשלה לא מותירה לנו ברירה אלא להתעקש על יהדות וציונות משלנו

תוצאות הבחירות האחרונות הביאו לניצחון של מחנה התומכים בנתניהו. השותפה המרכזית והקולנית ביותר, מפלגת "הציונות הדתית" התפרקה לשלוש סיעות שמדברות בשם היהדות: הציונות הדתית, שתומכת בהתנחלויות ובמאחזים לא חוקיים ובכלכלה דורסנית. מפלגת עוצמה יהודית, ניאו-כהניזם שמצדד בהפעלת כוח רב יותר על אזרחי ישראל הערבים, מבקשי מקלט ופלסטינים ברשות הפלסטינית. ומפלגת נעם, המייצגת את הקו הקיצוני ביותר בקרב הציונות הדתית ועוסקת בעיקר ברדיפת להט"בים.

כאשר אלו הם פניי היהדות הפוליטית, לצד המפלגות החרדיות, לא פלא שרבים מחבריי בישראל וביהדות העולם, מרגישים שקצו ביהדות ובציונות. אם פניהם הן כפני בן גביר, סמוטריץ' ומעוז, הם סוברים, עדיף לנו להצהיר אמונים ל"אוניברסליות", הנאבקת על דמוקרטיה ומותירה את היהדות לימין.

אני סבור שזו טעות. זו הפנמה עמוקה של הקמפיין המתמשך של נתניהו מ-1996 המחלק בין יהודים וישראלים, ולוחש לרב כדורי: "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים". מדובר בהפנמה גם של משנתו של החזון איש, מאבות היהדות החרדית בישראל שהמשיל את משל העגלה הריקה לדוד בן גוריון. הנמשל היה שאל מול עגלת היהדות המלאה והערכית של היהדות החרדית, צריכה לסגת העגלה הריקה של החילוניות, שהקימה את ישראל.

יש אפשרות אחרת והיא חשובה היום מתמיד, להתעקש על יהדות וציונות אחרות. לא מדובר בהמצאה. מדובר במיינסטרים המקראי והיהודי לאורך דורות. מול "שיישרף לכם הכפר" של המליציות של להב"ה ועוצמה יהודית, צריך לשים את אברהם שנאבק מול האל ומוודא שעונשן של סדום ועמורה איננו עונש קולקטיבי שלא לצורך וכי החפים מפשע שבתוכה יימצאו מקלט.

מול האשמת הערבים ומבקשי המקלט בכל הרעות החולות בחברה הישראלית, יש לחזור ל-32 האזכורים והציוויים של הגנה על הגר ואהבה אליו. התורה מבקשת מאיתנו אמפתיה לזרים שבתוכנו "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". מדובר בציווי שחוזר יותר מכל בתורה. יותר מציוויים על השבת, יותר מציוויים על אמונה באל. מדוע? כי מדובר באבן הבוחן של כל חברה אנושית. כאשר יש לנו את הכח, מה נעשה בו? כאשר חזרנו לריבונות לאחר אלפיים שנות, האם נגן על הגרים בתוכנו והנשלטים על ידינו ומבקשי המקלט בארצנו או נשתמש בכח הזה כדי לטרטר, לרדוף, להאשים ולבוז להם?

ניסיון הימין הקיצוני להפוך את היהדות והציונות לקרדום ולהלום בו בכל מי שלא מתיישר עם הפטריוטיות המזויפת, הוא לא חדש. מדובר בפרקטיקות ידועות של ימין אלים ומסוכן בכל הדורות. אני חי בנגב, וממייסדי מועצת הנגב. יש בעייה אמיתית של אלימות ופשע באזור, לעיתים יותר מאזורים אחרים בישראל. הכי פשוט זה להצביע על האוכלוסייה הענייה בישראל ולומר "הבדואים אשמים. הם האויב". הרבה יותר מורכב וגם יהודי, אני מעז לומר, לעבוד ביחד, יהודים ובדואים, על מנת למגר את הפשע. לא רק באמצעות כוח, שחשוב מאוד לחזק. גם באמצעות חינוך והשקעה כלכלית. עוני מייצר בכל העולם פשע נוראי. אם אנחנו אכן מבקשים חיים טובים לאורך שנים בישראל, אנחנו חייבים לטפל במקורות הפשיעה. ההיסטוריה היהודית הארוכה עמוסה בהצבעה עלינו כאשמים בצורה קולקטיבית, מפרעה מלך מצרים ועד הזמנים האפלים ביותר במאה ה-20.

במקום בו גדלתי, אשקלון, למשפחה דתית, ימנית ומזרחית, היה ברור שדרך ארץ קדמה לתורה. שאנחנו מחויבים להגן על עצמנו ולא מפחדים מכוח, אך הוא מוצא אחרון. נפנוף באקדחים, שנאת להט"בים ונאצות כלפי ערבים היו זרים לספרדיות שלנו, ליהדות שלנו. ידענו ללכת בדרכו של יעקב אבינו שפחד להרוג או להיהרג. ידענו שהפעלת כוח ושליטה על עם אחר מזיקות לנו. גם לשיטת מי שחשב וחושב שהכיבוש הכרחי, ואני כופר בזה, ברור שהוא משחית ואת פירותיו הבאושים אנחנו אוכלים מידיי המנהיגים שמנפנפים בשם האל ובשם ציון, בעודם רומסים את התשתית המשותפת, התשתית היחידה, שיכולה לאפשר לנו שיגשוג לשנים בארץ היקרה הזו.

כשקראנו את הרש"י הראשון בתורה שמענו היטב לא רק את ההבטחה לשוב לארץ, אלא את העובדה הפשוטה שהיא איננה שייכת לנו, אלא לכח שעומד מעל כולנו. שהוא , כדברי רש"י "ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". וכדברי הרב פרומן, הארץ איננה שייכת לנו, אנחנו שייכים לה. הבחירה שלנו לעשות טוב ולסור מרע היא הזכות שעומדת לנו, מוסרית ותיאולוגית.

זה הזמן לגלות את העגלה המלאה של היהדות והציונות המיטיבות. איננו עומדים כפופים מול החרב היהודית המונפת על כל מה שבנה את הארץ הזו, מהתורה ועד מגילת העצמאות. אנחנו עומדים זקופים ועיקשים, עם דגל יהודי וציוני משלנו. ביחד, בנחישות, גם ננצח.

הכותב אבי דבוש הוא מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ומייסד תנועת הפריפריות