מפלגות הקואליציה ושלוחיהן הפכו את "פסקת ההתגברות" למטבע לשון פוליטי פופולרי כמעט כמו "ירושלים מאוחדת, בירת ישראל לנצח נצחים". הפוליטיקאים מתחרים זה בזה מי יזכיר את פסקת הקסם בקול רם יותר ונחרץ יותר. למשמע המנטרות על "הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט", נראה כי גוש נתניהו איתר את המקל שתוקע את סיבוב גלגל המפעל הציוני, ומצא את המכשיר שישלוף את המקל הארור הזה. פסקת ההתגברות כמובן; היא שתביא לכולנו את הגאולה המצופה שעוכבה במשך שנים על ידי השופטים והיועצים המשפטיים הנבזיים.
אלה כבר לא רק בצלאל סמוטריץ' ודוד אמסלם; הרב משה גפני בהופעה נדירה וסוחפת, כשספודיק מעטר את ראשו (ליטאים לא חובשים ספודיק, אבל לגפני מסתבר יש שורשים בחסידות גור), זעק כי "בלי פסקת התגברות לא תקום ממשלה". בימים הקרובים נדע אם בהסכמים הקואליציוניים כבר תופיע נוסחת הפלא שתעיף את כולנו אל על, או שתישאר עמומה כפי שהיא עכשיו. אניגמה נוספת היא מי יהיה המפעיל, האופרטור, של מעשה הגאולה הציוני המופלא הזה - מי יהיה שר המשפטים הבא.
זהות שר המשפטים הבא היא קריטית להצלחת תוכנית ההרס של מערכת המשפט, ולכן גם קריטיים נוסחי ההסכמים הקואליציוניים וקווי היסוד של הממשלה הבאה. ככל שהם יהיו ספציפיים יותר, כך הם יותירו פחות שיקול דעת אצל שר המשפטים הנכנס. ככל שיהיו רחבים ועמומים יותר, כך יכולתו לעצב את הרפורמות המדוברות תהיה רבה יותר. בפאזל הפוליטי הזה לא ברור בידי מי ייפול בסופו של דבר הפרס הזה, או תיפול הצרה הזאת, אבל לשם הדיון כרגע בואו נתמקד בשמות הפוטנציאליים הבולטים ביותר: יריב לוין, בצלאל סמוטריץ', דוד אמסלם ואמיר אוחנה.
נתחיל עם השניים שכרגע מעניקים להם פחות סיכויים לקבל את התפקיד: אוחנה ואמסלם. אוחנה כבר נשא בתפקיד כממלא מקום ולא בדיוק הותיר חותם, גם לא עבור האג'נדה שאותה הוא מייצג. נכון שהוא נשא בתפקיד בתקופת ממשלת מעבר, אבל גם תחת המגבלות הללו היה יכול לייצר יותר עשייה מאשר הרעש, הצלצולים, המינויים המגוחכים שלא צלחו (עו"ד אורלי בן ארי כמ"מ פרקליטת המדינה) והנאום הקונספירטיבי המגוחך הידוע בכינויו "נאום הפרקליטות שבתוך הפרקליטות".
יתרה מזאת, אוחנה היה שר כושל במשרד לביטחון הפנים ומעל ראשו מרחף מכתב אזהרה של ועדת החקירה הממלכתית בעניין אסון מירון. נראה כרגע כי נתניהו מתכוון לנצל את כישוריו של אוחנה בכיוונים אחרים, רפרזנטטיביים - יו"ר כנסת, או שר חוץ - נראה שזה טוב יותר לכולם. ח"כ דוד אמסלם הצהיר שאם לא יקבל את תיק המשפטים לא ייכנס לממשלה, זאת לאחר שפירט בריאיון מקיף לספי עובדיה וליאור קינן על האג'נדות הקיצוניות שהוא מתכנן (די דומות ברובן לתוכנית ההרס של סמוטריץ'). אני לא מרחיב כרגע בעניין זה מתוך הנחה, אולי מוטעית, שעל אף האיום המבעית של אמסלם כי עם ישראל יפסיד אותו כשר בממשלה, נתניהו לא יבחר באמסלם לתפקיד שר המשפטים.
נשארנו עם מי שנכון לעכשיו נראים המועמדים המרכזיים לתפקיד: יריב לוין ובצלאל סמוטריץ'. לכאורה, שניהם מחזיקים בדעות מאוד קיצוניות על מערכת המשפט, אך הם עדיין שונים מאוד האחד מהשני, ושווה להתעכב על זה רגע. בכירים ברשות השופטת ובמשרד המשפטים נוהגים לומר בשיחות סגורות שעל אף הטקסטים המתלהמים של סמוטריץ', הם מעדיפים אותו על לוין. לדבריהם, דווקא המים השקטים של לוין, והיכרותו הקרובה עם המערכת (לוין עבד כעורך דין והיה פעיל שנים בלשכת עורכי הדין) מפחידות אותם יותר מהצעקות וההצהרות של סמוטריץ'. הם חוששים שלוין לא ידבר הרבה, לא יתרברב בקול רם, פשוט יגיע ויפעל. לטעמי הם טועים.
נכון, אם תשוו במשך השנים את הצהרות לוין לאלה של סמוטריץ תגלו שבפועל עמדות לוין קיצוניות יותר. לו לוין היה זה שצריך להחליט, הוא היה קובע שפסקת ההתגברות מיותרת. למי ששכח, לאחר שבג"ץ הורה ליו"ר הכנסת שקדם ללוין, יולי אדלשטיין, לכנס את המליאה כדי לבחור יו"ר חדש תחתיו, היה זה לוין ששידל את אדלשטיין לסרב, ואמר: "אם הנשיאה חיות רוצה לשים עצמה מעל הכנסת, היא מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט". לתפישתו של לוין בג"ץ פועל בחוסר סמכות, ולכן לכל היותר היה אולי מעגן את חוסר הסמכות הזאת בחקיקה, כדי שלא יהיו אי הבנות. פסקת ההתגברות, לעומת זאת, אומנם תגביל את כוחו של בית המשפט העליון בביטול חוקים, אך מצד שני תעגן לראשונה בהיסטוריה בחוק את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים - סמכות שעד היום לא עוגנה בחוק.
ובכל זאת, בלוין, בשונה מסמוטריץ', יש כמה דיסוננסים מובנים. מול האמירות המאוד קיצוניות שלו נגד בית המשפט העליון ("קבוצת שמאל קיצוני שמנסה להכתיב לחברה כולה"), הוא איש של פשרות. לא בכדי, הוא האיש שנשלח פעם אחר פעם על ידי נתניהו לנהל מו"מ עם שותפות קואליציוניות. כל מי שמכיר את לוין מעיד עליו שהוא איש פרקטי מאוד, וכאן מגיע הקטע המעניין: לוין לא ממש רוצה להיות שר המשפטים. למעשה, אוחנה מונה בזמנו לתפקיד (אחרי פיטורי איילת שקד), לאחר שלוין קיבל את זכות הסירוב הראשונית.
ההסבר של לוין היה שממילא לא יוכל לקדם רפורמות, לכן אינו מעוניין בתפקיד. אז היה היגיון בדבריו, שכן הממשלה הייתה ממשלת מעבר עם סמכויות מוגבלות מאוד. מה, אם כן, ההסבר עכשיו להתחמקות מהתפקיד?, או כפי ששאל פעם יהונתן גפן, בשינוי קל: "מה יש לך מר לוין? אף אחד לא מבין". לכאורה זו הזדמנות של פעם בחיים לחולל את המהפכה שחלמת עליה. מי מוותר על הזדמנות כזאת? לפי מקורבי לוין, גם היום הוא משתמש באותו ארגומנט: "לא ייתנו לי לעשות את המהפכה שאני רוצה". במחילה, אינני מאמין להסבר הזה, ולכן ברשותכם אפנה למחוזות הפסיכולוגיה בגרוש שלי:
נכון, לוין הוא אידיאולוג הסבור שנשיא בית המשפט העליון לשעבר, מחולל המהפכה החוקתית, אהרן ברק, גרם נזק אדיר לאיזון בין שלוש רשויות השלטון, ועם זאת, לוין הוא לא האיש שכדי לתקן את הנזק הזה, לשיטתו, יעלה עם D9 על בית המשפט העליון. לוין הוא נצר למשפחה בית"רית רוויזיוניסטית; סנדקו בברית המילה היה מנחם בגין, אותו בגין שאמר: "יש שופטים בירושלים", אותו בגין שתיאר את בית המשפט העליון כמבצר האחרון של הדמוקרטיה הישראלית.
לוין מבין היטב שמימוש מהיר ואגרסיבי של חזונו הקיצוני יגרום להרס ולא לצמיחה. ממש כפי שלא יבקש עכשיו לכבוש את עמאן, על אף שז'בוטינסקי כתב: "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן". מעבר לזה, גם הוא יודע היטב שלולא החקירות הפליליות נתניהו לא היה איתו; הוא יודע היטב שנתניהו של פעם חסם אותו כמה פעמים בגופו מביצוע רפורמות במערכת המשפט; הוא יודע שנתניהו יעשה מה שטוב לנתניהו. לכן, לוין לא רוצה להיות מצוי במתח הזה, ולו תהיה לו אופציה טובה יותר, ודאי יעדיף אותה על תיק המשפטים. אם בכל זאת ייגזר עליו להיות שם, בצאלח א-דין, הוא כמובן ינסה לקדם את הרפורמות שלו, אבל תוך כדי דיאלוג עם הגורמים המקצועיים ולימוד מעמיק של התחום. היכן שיזהה שהרפורמה תייצר יותר הרס מתועלת - ייסוג. לוין נראה בהחלט אדם נחוש, אבל לא ממש הרפתקן.
גם אם העצמתי יתר על המידה את תכונותיו הפשרניות של לוין, הרי שהאלטרנטיבה הסמוטריצ'ית הרבה יותר מסוכנת. סמוטריץ' לא שואב את האידיאולוגיה שלו מההדר הבית"רי של ז'בוטינסקי, אלא מתפישות דתיות קיצוניות. בעוד שלוין רואה את בית משפט עליון כאקטיביסטי, ככזה שפוגע באיזון בין שלוש הרשויות, סמוטריץ' רואה בבית המשפט בעליון ככזה שמאיים על עליונות משפט התורה וההלכה; סמוטריץ' חרד שהמדינה הדמוקרטית תנצח את המדינה היהודית. זו המלחמה האמיתית שלו. מלחמה חרדית.
אם לוין זועם, כועס, על אהרן ברק, הרי שסמוטריץ' שונא אותו. הוא קורא לברק: "ממחריבי מדינת ישראל". ביום פטירתה של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, מרים נאור, היה לו חשוב להספיד אותה במילים: "החריבה מוסד מפואר". את סמוטריץ' לא ממש מעניינת ממלכתיות ואילו את לוין כן, במיוחד אחרי שכבר כיהן כיו"ר הכנסת. לוין רחוק מאוד ממצעדי הבהמות שהוביל סמוטריץ' ואף פעם לא הכריז על עצמו, כמו סמוטריץ', שהוא "הומופוב גאה".
אפשר גם להניח שלוין לא יאשים את השב"כ בעידוד רצח רבין. בשונה מלוין, סמוטריץ' יגיע למשרד המשפטים עם תוכנית עבודה סדורה של הרס מערכת המשפט ושלטון החוק שהציג אותה בפני הציבור; אם לא יממש לפחות מחצית ממנה ייראה בעייני בוחריו ככישלון. הוא לא יכול להרשות לעצמו לקחת שבויים. לוין, לעומתו לא הציג מצע הרס לפני הבחירות, לכן יהיה פתוח יותר לפשרות ולשימוש בהיגיון.
שתי האופציות אמנם מבשרות רעות לשלטון החוק הישראלי, אך בעוד שסמוטריץ רוצה לדהור לגבעת רם עם הדחפורים ומיכלי הדלק המפורסמים שלו בצדם, לוין ינסה לחפש תמיכה רחבה ליוזמותיו גם מחוץ למערכת וגם בתוכה. לכן, אם יכריחו אותי לבחור מי מבין השניים יזרע פחות הרס (ולצערי אף אחד לא באמת יכריח אותי לעשות זאת), אבחר בכל זאת בלוין.
ברוך קרא הוא פרשן המשפט של חדשות 13