אחרי קום המדינה הייתה לפרופסור הנודע, משה וולמן, מעבדה קטנה ודחוסה בבניין שבגן דניאל בירושלים. הוא היה פתולוג בעל שם עולמי, חוקר ומראשוני המרצים בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. בחצר עבדה בגינון עולה צעירה מרומניה. וולמן שוחח איתה והיא הרשימה אותו בחוכמתה. הוא הציע לה להתנסות בעבודה כלבורנטית במעבדה וכך היה. לימים אותה עולה, יהודית ליבוביץ', תהיה לרופאה, חוקרת סרטן ומרצה לפתולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
לפני קרוב לחודש הלכה פרופסור יהודית ליבוביץ' לעולמה.
היא נולדה בשנת 1933 בעיר פוקשאן שברומניה לרוזה ואהרון ליבוביץ'. בת שניה מתוך ארבעה ילדים. האב אהרון היה חייט מומחה, האם רוזה - עקרת בית. משפחה שומרת מסורת, האב היה הולך מדי שבת לבית הכנסת של החייטים. הקהילה היהודית מנתה כ-4,000 בני אדם בעיר בה חיו כ-38,000 תושבים. רבים מקרב היהודים היו בעלי תודעה ציונית, כמי שגדלו בעיר שבה נערך כבר בשנת 1882 קונגרס של תנועת "חובבי ציון".
בבית משפחת ליבוביץ', כמו בקרב הקהילה היהודית בפוקשאן, הייתה הקפדה על לימודים ועל רכישת השכלה. עבור יהודית בית הספר היה מקום משמעותי; היא הייתה תלמידה מחוננת, ילדה צמאת דעת ואהבה ללמוד. תכונות אלו ילוו אותה לאורך כל חייה.
זו הייתה משפחה חמה ומלוכדת ששמרה על קשרים טובים עם שכניה ועם קרובי משפחה שחיו בעיר. הילדות היפה והחיים השלווים התהפכו באחת בתקופת מלחמת העולם השנייה; בספטמבר 1940 קמה ברומניה ממשלה פשיסטית בראשות הרודן אנטונסקו, אשר שיתפה פעולה עם הנאצים.
עוד בוואלה!
עד מהרה החלו לסבול היהודים מגזירות קשות; הם חויבו לענוד על בגדיהם טלאי צהוב, הוטלו עליהם הגבלות ברכישת מזון, במחצית שנת 1941 הוצאו הנחיות שהגבילו את תנועתם לשכונות מסוימות, כמו גם הגבלה של שעות קניה בשוק, נאסר עליהם לצאת מהעיר ללא אישור מיוחד והוטל עליהם עוצר משעות הערב המוקדמות עד הבוקר למחרת. בנוסף, כלל הגברים בגילאי 16-60 נכלאו למשך מספר שבועות. אחר כך, נותרו בכלא 65 אנשים מקרב ההנהגה היהודית ונאסר עליהם להיות בקשר עם חברי הקהילה.
לפוקשאן גורשו 1,100 יהודים מאזורים סמוכים ועל הקהילה היה לדאוג עבורם לאוכל ולמקומות לינה. רבים מהיהודים נשלחו למחנות עבודה בהם תנאי המחיה היו קשים ביותר. במחצית שנת 1944 גויסו כל היהודים בפוקשאן - נשים וגברים בגילאי 15-50 לעבודות כפיה במסגרתן הוטל עליהם לחפור תעלות נגד טנקים ולתקן גשרים וכבישים.
יהודית סיפרה למשפחתה כי הדבר הכי קשה עבורה הייתה העובדה כי נאסר על היהודים להגיע לבתי הספר והלימודים שכה אהבה חסרו לה מאד.
בתקופת המלחמה העסק של האב לא פרנס עוד את המשפחה והמזון בבית היה מועט. לעתים קיבלו מצרכי מזון שנשלחו עבור הקהילה מארגון הג'וינט באמריקה. ההורים היו מותשים, שבורים נפשית ומחוסרי פרנסה. בנוסף שניהם חלו בטיפוס. האב שהיה אדם שמח וטוב לב, מת לקראת סוף המלחמה בגיל 45. שנה אחר כך מתה גם האם, בת 47.
האחות הבכורה, אסתר, הייתה במחנה עבודות כפיה ובבית נותרו יהודית בת ה-13 ושני אחיה הקטנים - אברהם ושרה. יהודית הייתה מעין אמא קטנה לשני אחיה וראתה עצמה אחראית עליהם. בסיוע מכר של המשפחה צורפו שלוש האחים להכשרה של תנועת בית"ר. חברי התנועה, שהיו בוגרים מהם, חיו כהכשרה שאנשיה הכינו עצמם לעליה לארץ ישראל. הם חיו במבנה משלהם בפוקשאן והתפרנסו מעבודה בבית מלאכה לייצור עששיות.
לקראת סוף שנת 1947 הגיע רגע העלייה לארץ ישראל. המוסד לעליה ב' הביא לנמל קונסטנצה שברומניה שתי אוניות משא גדולות וישנות מארצות הברית - "פאן יורק" ו"פאן קראסנט" שבהמשך יקראו "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות". אחרי שיפוץ האוניות הן הועברו לנמל בורגס שבבולגריה ולשם הוסעו בחורף קר ומושלג 15 אלף מיהודי רומניה, רבע מהם מתחת גיל 17. בבורגס, הצטרפו עוד 420 מיהודי בולגריה. ב-26 בדצמבר 1947 הפליגו האוניות לעבר חופי ישראל. נוכח התנגדות הבריטים כי המעפילים יגיעו לחופי הארץ, ובעקבות הסכמות שהושגו, עגנו הספינות בחופי קפריסין ונוסעיהן נלקחו למחנות העצורים בקפריסין.
חצי שנה אחר כך, וכחודשיים אחרי הכרזת העצמאות, הגיעו שלוש האחים הקטנים, יחד עם שאר המעפילים למדינת ישראל. כעת, לראשונה בחייהם הופרדו; יהודית נשלחה לקיבוץ מעגן מיכאל, שרה לכפר ילדים ונוער "אהבה" שבכפר ביאליק ואברהם לכפר הנוער "מאיר שפיה". יהודית, רק בת 14, לא השלימה עם ההחלטה. למרות שהעבודה בחקלאות בקיבוץ הייתה עבורה הגשמת חלום, היא התעקשה על כך שעליה להיות עם אחותה שרה ואחרי מאבק ממושך הצליחה ועברה לכפר "אהבה". כמו בילדותה, גם בנעוריה, פרחה בלימודים והתגלתה כתלמידה מחוננת.
לאחר מכן רצתה להתחיל ללמוד באוניברסיטה וכדי לממן את לימודיה החלה לעבוד בעבודות שונות כגון ניקיון בתים ועבודה במכבסה. היא סיפרה כי ביום תשלום המשכורת הראשונה במכבסה, הבינה כי בעלת העסק שילמה לה שכר גבוה יותר משכר עמיתתה לעבודה. לשאלתה מדוע היא זכתה לשכר גבוה יותר ענתה האישה: "כי את אירופאית". יהודית החזירה במקום את ההפרש וסירבה לקבל אותו. בני משפחה ומכרים הגדירו אותה כאשה רודפת שוויון וצדק וסיפור זה מאפיין זאת היטב. היא עצמה הגדירה עצמה כ"קומוניסטית מלידה" וסיפרה: "אני זוכרת שבסדר פסח, כשהייתי בת ארבע, שאלו אותי מה החלום שלי, עניתי שארצה להיות מורה ולחנך ללא תמורה אנשים שאין להם כסף עבור לימודים".
אחרי שהתקבלה לעבודה כלבורנטית במעבדה של וולמן החלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא התגוררה במטבח קטן של משפחה ששיכנה אותה. ממגורים בדלות ובצפיפות עברה ב-1960 לגור בבית משפחת אגרון, זמן קצר לאחר שראש עיריית ירושלים, גרשון אגרון, נפטר. "חברה שהכירה את אלמנת ראש העיר אמרה כי קשה לה להיות לבד והציעה שאגור איתה. פחדתי שאביא אתי לבית המפואר פשפשים מהמקום שבו גרתי", סיפרה והוסיפה בחיוך: "לפתע גרתי בחדר בתוך ארמון. הבית היה כל כך גדול שפחדתי בלילה".
בעקבות ההצטיינות בלימודיה קיבלה כעבור מספר שנים מלגה ויצאה ללמוד בסורבון, בפריז. לצד ההצטיינות בלימודים התחברה לתרבות הצרפתית - מוזיקה, ספרות, שירה ציור ועוד. באותה תקופה החלה התסיסה החברתית בצרפת ובפריז פרץ מרד הסטודנטים. המפגינים קראו למהפכה שתהפוך את החברה הצרפתית השמרנית לחופשית, מתקדמת, שוויונית וליברלית. הסטודנטים של הסורבון, שקראו אז לאוניברסיטה "האוניברסיטה של העם", היו ממובילי ההפגנות. יהודית עצמה הייתה חברה בוועד הסטודנטים ולקחה חלק פעיל בהפגנות.
בזמן לימודיה בבירת צרפת, הכירה את שמחה צברי, דוקטורנטית בסורבון בלימודי מזרחנות. צברי היא אחת הדמויות המזוהות ביותר עם המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל. היא נולדה להורים שהגיעו מתימן אחרי מלחמת העולם הראשונה. המשפחה חיה בדלות קשה. מגיל צעיר האמינה צברי באידאולוגיה הקומוניסטית ובנעוריה אף נשלחה על ידי המפלגה הקומוניסטית ללימודים במוסקבה. בהמשך הייתה מראשי המפלגה בארץ ישראל.
צברי הייתה מבוגרת מליבוביץ' בעשרים שנה, ועל אף פער הגילים הן היו חברות טובות מאד. לערן טורבינר היא סיפרה כי הן טיילו והפגינו ביחד. היה ביניהן חיבור מיוחד. טורבינר, קולנוען ומי שהקים ארכיון עדויות של פעילי השמאל הישראלי, היה בעשור האחרון בקשר עם ליבוביץ'. "היא הייתה מהחברות הטובות שלי. אישה מדליקה", הגדיר אותה. ביחד היו שומעים שירים מאוסף התקליטים הגדול שלה ומשוחחים. "שמענו שירים בצרפתית, ספרדית, איטלקית ועוד. בעיקר שירים מהפכנים", סיפר.
כל מי שהכיר אותה מתאר אישה טובת לב, שמחה, סקרנית, לבבית, דואגת לבני משפחה וחברים, בעלת לב רחב ונדיבה מאד לסביבתה ובאותה מידה צנועה עד כדי סגפנות בחייה האישיים.
רונית נשר, אחייניתה של יהודית, סיפרה כי "בסוף לימודיה בצרפת היא חזרה לישראל, למרות שהציעו לה שם משרה קבועה. היא אהבה את ישראל ואת המשפחה. היה לה קשר מיוחד עם האחים שלה והיא עדיין הרגישה אחריות עליהם". בתחילת שנות השישים גילו יהודית ושני אחיה כי אסתר, אחותם הבכורה, בין החיים וגרה עם משפחתה ברומניה. האחות ומשפחתה עלו לישראל וארבעת האחים שוב התלכדו ומאז לא נפרדו.
ליהודית לא היו ילדים ולשבעת אחייניה ואחייניותיה דאגה כאילו היו ילדיה. "היא הייתה דודה דאגנית, ממש חרדה לנו. אם לא ענינו לשיחת טלפון ממנה, הייתה עולה על מונית ומגיעה אלינו", סיפרה האחיינית רונית. "היא הנחילה למשפחה שלנו ערך שהפך למורשת המשפחתית ולפיו משפחה היא הדבר הכי חשוב. כל ביקור היא הייתה מגיעה עם שקיות מלאות מתנות".
אחרי ששבה לישראל עבדה באוניברסיטה העברית בירושלים, אך טרם זכתה לקביעות. באותה תקופה גם סערה הבירה במחאה החברתית שהובילו פעילי ארגון "הפנתרים השחורים". יהודית, בוגרת ההפגנות בפריז, הזדהתה עם דרישות הפעילים, בני הדור השני של עולי ארצות ערב. היא גם השתתפה בהפגנות ופעם אחת אף נעצרה.
היא עזבה את ירושלים ועברה לתל אביב, אחרי שהתקבלה כחברת סגל בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. כעת שוב עבדה לצדו של פרופסור וולמן שהיה אז חוקר ומרצה בחוג לפתולוגיה באוניברסיטת תל אביב. לייבוביץ הייתה לחוקרת סרטן ואף ערכה מספר מחקרים יחד עם וולמן.
הסטודנטים אהבו את הרצאותיה והיא ליוותה במסירות דוקטורנטים רבים. בביתה שמרה את עבודות הדוקטורט שלהם והמשיכה ללוות אותם ולהיות איתם בקשר לאורך שנים. היא עצמה המשיכה לחקור ולהתעדכן כל השנים והוזמנה להרצות בכנסים רפואיים רבים ברחבי העולם, גם אחרי שכבר עברה את גיל 80.
הקולנוען דן וולמן, בנו של פרופסור וולמן, אומר כי "יהודית הייתה אחד האנשים החשובים בחיי ובחיי משפחתנו. אישה טובת לב וצנועה. הזכירה לי את מילות השיר של אברהם חלפי - 'אני מצמצם עצמי כדי נקודה אלמונית כדי לא להטריד מלכויות'". וולמן ציין גם את הצמא שלה לידע ולתרבות.
רוב חייה גרה בדירה קטנה מאד ובה אוסף של אלפי ספרים בשלל שפות. נוכח רצונה לקרוא ספרות ושירה בשפת המקור למדה רוסית, יידיש ואיטלקית, לצד רומנית, אנגלית וצרפתית שכבר דיברה וקראה.
כשבריאותה התרופפה והיא אושפזה לטיפולים רפואיים, אסרה על בני משפחתה להציגה כפרופסור לרפואה ולא להשתמש בכך כדי לזכות בטיפול טוב משאר המאושפזים. "הייתה פעם שהיא שכבה על מיטה במסדרון ורצינו לומר לצוות שמדובר במי שלימדה דורות של רופאים. היא אמרה לנו שלא נעז לעשות זאת. היא אמרה שלימדו אותה לא להתגאות ולהשוויץ. גם כשסטאז'ר היה בודק אותה, היא לא תיקנה אותו אם הוא טעה", סיפרה האחיינית רונית.
בימיה האחרונים ישבו אחייניה ליד מיטתה. הם היו כילדיה, וכמי שהייתה אמא קטנה להוריהם, הייתה גם מעין סבתא עבורם. הם אמרו לה עד כמה היא אהובה וחשובה להם ונפרדו מהאישה שלמרות שהפכה לאשת רפואה ידועה, נותרה תמיד הילדה שגוננה ושמרה על משפחתה.