אשת החינוך שראתה בשילוב תלמידים מקבוצות חברתיות שונות הכרח: "לכל תלמיד יש מקום"

בבית ספר תיכון דנמרק למדו כ-1,600 תלמידים בתקופה שבו ניהלה את המוסד החינוכי חדוה רוזנברג איש-שלום. היא הקפידה לעבור על כל תעודות סוף השנה של התלמידים, שהועברו אליה לחתימתה ולחתום עליהן בכתב ידה. "היא לא הרשתה שיכינו לה חותמת. החתימה הידנית הייתה מעין אמירה ולפיה כל תלמיד יבין שהיא רואה אותו ומתעניינת בו. זה מאפיין את ההקפדה והאכפתיות שלה", אמרה סמדר איריץ (רפאלי) מי שהייתה תלמידתה של רוזנברג איש-שלום ולימים חברה למקצוע ההוראה וחברת נפש. השבוע הלכה ד"ר חדוה רוזנברג איש-שלום לעולמה והיא בת 97.

רוזנברג איש-שלום נולדה בשנת 1925 בירושלים למרדכי ושושנה איש-שלום. בני הזוג עלו מליטא לארץ ישראל ב-1923. הם היו חברים בגדוד העבודה, בתחילה בקיבוץ תל-יוסף ואחר כך בירושלים. האב מרדכי עבד בירושלים בחציבת סלעים, סיתות אבנים, הקמת בניינים, סלילת כבישים והתקנת רשת ביוב. בהמשך הפך פעיל ציבור וב-1959 נבחר לראשות עירית ירושלים, תפקיד אותו מילא עד 1965. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים- חדוה, דוד ואיה.

חדוה למדה בבית הספר היסודי בית הכרם ואחר כך בבית הספר התיכון שמאוחר יותר יקרא ליד"ה (ליד האוניברסיטה). עם סיום לימודיה, ובטרם מלאו לה 18, התגייסה לצבא הבריטי. אלו היו ימי מלחמת העולם השנייה בהם התגייסו רבים מצעירי הישוב העברי בארץ ישראל לצבא בריטניה. היא שירתה בקהיר ב- A.T.S. , "חיל העזר לנשים".

לאחר כשנה וחצי שבה חדוה לארץ ישראל והחלה את לימודיה באוניברסיטה העברית. במקביל שירתה בארגון ההגנה במשימות איתות, תפקיד אותו מילאה בארגון עוד טרם גיוסה לצבא הבריטי. בהגנה הכירה את ישעיהו (שייקה) רוזנברג שכילד הגיע לבדו מפולין לארץ ישראל, לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה. כל משפחתו נספתה בשואה. הם נישאו ב-1947 ונולדו להם שלושה ילדים- נאוה, משה ובן-ציון (בני).

עם סיום לימודיה חדוה החלה לעבוד כמחנכת בבית ספר לבנות. בראשית שנות החמישים עברה ללמד בבית החינוך לילדי עובדים על שם חיים ארלוזורוב וכעבור זמן קצר מונתה לנהל את בית הספר. סמדר איריץ שהייתה תלמידה בבית החינוך ארלוזורוב זוכרת את מסדרי הבוקר המוקפדים, שלצד שני שירי עליה ותרגילי התעמלות כללו גם מספר דברים שנשאה מדי יום איש-שלום. "הייתה יראת כבוד כלפיה, אבל זה לא נבע מפחד או מקשיחות, אלא מתוך כבוד אליה כאוטוריטה", אמרה איריץ.

בשנת 1968 סיימה את תפקידה בארלוזורוב ובמקביל ללימודיה לתואר שני התפנתה להוביל פרויקט חינוכי משמעותי; הקמת בית ספר תיכון חדש בירושלים שבו תיושם החלטת ממשלה על רפורמה במערכת החינוך בישראל, שאחד ממרכיביה המרכזיים היה מהלך של אינטגרציה. הכוונה הייתה ליצור מיזוג חינוכי בין תלמידים מקבוצות חברתיות שונות ומרקע סוציו-אקונומי שונה, שעד אז לא היה ביניהם כמעט מפגש כלשהו.

בחברה הישראלית לא הייתה אחידות דעים לגבי תוכנית האינטגרציה בחינוך והיו אף מספר משפחות שילדיהן היו אמורים לעבור ללמוד בבית ספרה של איש-שלום, שעתרו לבג"צ נוכח הכורח לרשום את ילדיהם לבית הספר החדש. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי "...לעתים קרובות נוחיות ואינטרס הפרט משועבדים לנוחיות וטובת הכלל... כך גם בשטח החינוך, שהוא אחד מהרגישים והחשובים בפעולותיה של כל מדינה מסודרת, הדואגת לעתידה ולשגשוגה, שטח שאין המדינה יכולה להפקידו בידי הפרט בלבד... הצלחת הרפורמה החינוכית יכולה להיות גורם חשוב למניעת אותם מאורעות מעציבים שאנו עדים להם בזמן האחרון על רקע הטענה של אי-שוויון חברתי וסוציאלי..."

הוויכוח בחברה הישראלית לגבי תוכנית האינטגרציה נמשך מספר שנים ועל הלך רוח של תלמידי בית ספר דנמרק נוכח אותו ויכוח אפשר ללמוד ממכתב ששלחו בשנת 1977 תלמידי כתה י' בבית הספר לשר החינוך. את מכתבם שלחו נוכח ניסיונות הורים בישובים שונים בארץ לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר האינטגרטיביים מחשש שהדבר יפגע ברמת לימודיהם והישגיהם של ילדיהם. "אנו", כתבו תלמידיה של איש-שלום, "שמתחילים כבר את שנתנו הרביעית בבית הספר שבו קיימת אינטגרציה, לא נפגענו מעולם משילוב זה, אלא הרחבנו את אופקינו. הכרנו אנשים רבים שלא היינו זוכים להכירם, ופגשנו תרבות יפה שאיננה נחותה כלל מתרבותנו... עם ישראל אחד, וגם בבתי הספר", כתבו לשר החינוך זבולון המר.

בית הספר "דנמרק" החל לפעול בספטמבר 1970 ואיש-שלום האמינה ברעיון האינטגרציה בכל ליבה. בית הספר "דנמרק" הפך להיות מפעל חייה. עם הזמן בית הספר הפך להיות מוסד חינוכי נחשב בירושלים. לדברי איריץ "העמדות החינוכיות של חדוה לא היו תיאוריות אלא דברים אמיתיים שהיא יישמה בשטח. היא הצליחה לשנות עמדות של מורים. חדוה הדגישה שלכל תלמיד יש מקום ושצריך לראות אותו והייתה אומרת שהחינוך צריך להיות עם הפנים לתלמיד ולא אל החומר. היא הייתה חוזרת ואומרת למורים שאם תלמיד לא הבין את החומר הנלמד, הבעיה היא של המורה ולא של התלמיד. הגדולה שלה הייתה שהיא הצליחה להטמיע את הרעיונות שלה והביאה את התיאוריה לידי מעשה".

פנינה בק, שלימדה ב"דנמרק" כתבה עליה: "עד היום זכור לי המשפט שהיא אמרה לי, כהכנה לאסיפת ההורים הראשונה שלי כמורה צעירה: 'תמיד תפתחי את השיחה על הילד במשהו טוב". משה רוזנברג, בנה של חדוה, אמר כי אמו הקדישה עצמה להצלחת בית הספר והייתה גאה בו.

לאורך השנים הייתה פעילה בהנהלת הסתדרות המורים. ב-1987 סיימה איש-שלום את תפקידה והתפנתה ללימודי תואר שלישי. את עבודת הדוקטורט שלה עשתה בנושא תוכנית האינטגרציה. במקביל החלה להתנדב בגופים ציבוריים רבים בבירה ¬- ניהלה עמותות לזכר הסופרת מרים ילן-שטקליס והצייר מירון סימה, התנדבה ביד ושם ובמתנ"ס בית הכרם והייתה חברה בהנהלת בית עגנון ובהנהלת בית הסופר. במשך שנים עמדה בראש הועדה שמעניקה מדי שנה לאמן ישראלי פרס על מפעל חיים או תרומה לאמנות.

על תרומתה למערכת החינוך הוענק לה אות יקיר ירושלים והיא השיאה משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל. אחד מנכדיה, המוזיקאי ניתן חן רזאל, כתב עליה שהיא אהבה אנשים, מוזיקה, ותיאטרון ושהמשפחה הייתה בראש מעייניה. הוא ציין עוד כי היו תלמידים שאותם לימדה ושאיתם שמרה על קשר במשך עשרות שנים.

איריץ סיפרה שאחרי שהיא עצמה מונתה כמנהלת בית ספר, איש-שלום החלה ללוות אותה כמנטורית. "התייעצתי איתה על הרבה דברים ותמיד היו לה עצות טובות וחכמות. היא ידעה להקשיב ולדעת להוציא את המוץ מהתבן. הייתה לה הבנה נכונה של הדברים, היא ידעה לראות את המכלול ולגעת בנקודה הנכונה ובסוף להתאים את עצתה לאופי שלי. עם הזמן הקשרים בינינו התהדקו והפכנו ידידות נפש".

השבוע הלכה חדוה רוזנברג איש-שלום לעולמה בירושלים, העיר שבה נולדה ובה גרה כל חייה ושאת חותמה הטביעה במערכת החינוך שלה.