כשהיתה בת שנתיים נאלצו הוריה של חיה ויינמן לעזוב את ביתם שבגרמניה ולהגר לארץ ישראל. החיים בארץ החדשה היו קשים ומצבה הכלכלי של המשפחה היה בכי רע. חיה, שלימים נקראה בשם הני, זכרה ימים שבהם סבלו חרפת רעב. כשבגרה ונזכרה באותה תקופה אמרה לעצמה שלעולם לא תשלים עם מציאות שבה יש רעבים ונזקקים. "לשם היו מכוונים כל חייה", אמרה עליה בתה, גליה. בשבוע שעבר הלכה לעולמה הני שגב שמרבית חייה הבוגרים הוקדשו להתנדבות, והיא בת 89.
היא נולדה בברלין בשנת 1933 לסופיה וצבי ויינמן. לזוג היתה בת נוספת, בכורה. למשפחה היתה חנות טקסטיל ומתפרה. עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, בשנה שבה נולדה הני, טלטלה את חיי המשפחה, כמו את חייהם של כל היהודים בגרמניה. הרדיפות האנטישמיות גברו וכך גם הלחץ הכלכלי שכלל חרם על עסקי היהודים "הבוגדים בעם", שאילץ את היהודים למכור את עסקיהם לבעלות ארית.
בני הזוג ויינמן הבינו כי הם חיים על זמן שאול ובשנת 1935 החליטו לעזוב את ארצם ולהגר לארגנטינה. לפני שעזבו שלחו את ציוד המתפרה לארץ המיועדת, בתקווה לפתוח שם דף חדש ולהמשיך בארגנטינה את עסק הטקסטיל.
כשזוג ההורים ושתי בנותיהם הקטנות הגיעו לנמל הודיעה סופיה לצבי כי היא רוצה לשנות את היעד וביקשה להגיע לפלסטינה ולא לארגנטינה. התוכנית השתנתה ברגע האחרון והמשפחה הגיעה לנמל תל אביב. אלא שהציוד, שנועד להיות מקור פרנסתם, כבר הפליג לארגנטינה ועד שנשלח לחופי ארץ ישראל, המכונות כבר היו חלודות ומקולקלות ולא ניתן היה להפעילן. לפרנסתו עבד ויינמן בגיהוץ בגדים במכבסה. בני הזוג ויינמן לא הצליחו להתאקלם בארץ החדשה ומצבם הכלכלי היה קשה. שניהם הלכו לעולמם בשנות החמישים לחייהם.
כשבגרה שינתה חיה את שמה לשם הני, והחלה ללמוד תפירה אצל לולה בר, מעצבת העל של אותם ימים בישראל. באותם ימים גם הכירה את וילי-זאב שטנג, קרוב משפחה, ניצול שואה מפולין שכל משפחתו נרצחה במחנות ההשמדה. הוא נותר לבדו אחרי מסע הישרדות קשה מנשוא. הוא נמלט ממחנה השמדה ולחם עם פרטיזנים. אחרי המלחמה עלה על אוניה שהפליגה לחופי ארץ ישראל וכמו רבים מהמעפילים, גורש על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין.
כשזכתה לבסוף להגיע לישראל, הגיע לקרובי המשפחה היחידים שנותרו לו, והתאהב בבתם, הני. אחרי שלחם במלחמת העצמאות בשורות הפלמ"ח, נישאו זאב והני והחלו פרק חדש בחייהם. בגיל 18 כבר היתה הני אמא לבנם הבכור - חזי. במהלך השנים נולדו להם עוד שלושה ילדים - רמי, גדי וגליה. אחרי הקמת המדינה המשיך זאב בשירות בצבא קבע בחיל החימוש, כחרש נשק מומחה, מנשק קל ועד לתותחי טנקים.
אחרי מספר שנים בדירת חדר על גג בניין בתל אביב, עברה המשפחה הצעירה לשכונת נווה מגן שהוקמה באמצע שנות החמישים ברמת השרון כשיכון של אנשי קבע. כפי שהיה מקובל אז בצה"ל, השירות הצבאי גם הביא את בני הזוג לעברת את שם המשפחה והוא הפך ל"שגב".
ב-1960 החלה הני לעבוד בלשכת העיתונות הממשלתית. זמן קצר אחר כך, במסגרת עבודתה, היא נחשפה לאחד האירועים המטלטלים בתולדות המדינה: באפריל 1961 נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן, מבכירי המנגנון הנאצי ומי שהיה לו תפקיד מרכזי ב"פתרון הסופי".
הני, שידעה גרמנית על בוריה, התייצבה מדי יום לעבודתה ב"בית העם" בירושלים, המקום בו נערך המשפט. "בתקופת המשפט לא ראינו את אמא בבית, היא עבדה ימים ארוכים", סיפר חזי. "אבא תמיד היה מגיע מאוחר מאד מהצבא וכך יצא שהיינו אז שבועות ארוכים בלי הורים", אמר. לדבריו, גם ללא נוכחותם הפיזית של ההורים, השפעתו של המשפט הורגשה בבית. "המשפט הזה הציף בקרב ניצולי השואה דברים שהיו חבויים עד אז. אבא שלנו איבד בשואה את כל משפחתו וכל זה צף אז. אמא, שחיי משפחתה הושפעו מהשלטון הנאצי, נחשפה מדי יום לדרמה הגדולה של המשפט. היתה אז בבית רוח של עצבות".
כעבור מספר שנים, ב-1965, החלה הני עבודה חדשה, שהיתה אף מורכבת יותר, רגשית, עבורה ועבור בן זוגה: באותה שנה החליטו ממשלות ישראל וגרמניה המערבית על כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות בתל אביב ובבון. עבור ישראלים רבים הקמת שגרירות גרמנית בישראל, עשרים שנה בלבד אחרי הזוועות שחוללו הנאצים, נראה צעד מרחיק לכת. בישראל של אותן שנים שררה שנאה גדולה לגרמניה, הישראלים הטילו חרם על תוצרת גרמנית ובשנותיה הראשונות של המדינה ישראל אף אסרה על אזרחיה להיכנס לגרמניה.
גם בבית משפחת שגב מדובר היה בהחלטה לא פשוטה. חזי מספר כי אמו השאירה על שולחן בבית את העיתון פתוח בעמוד שבו פורסמה מודעת דרושים לצוות הקמת שגרירות גרמניה. "אבא הבין והביע את הסכמתו. מבחינתם היה מדובר בצעד הכרחי למען חיזוק המדינה", אמר. ישראל, מדינה בת 17 בלבד, עמדה אז בפני אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים גדולים ביותר והקשר עם מערב גרמניה נראה לממשלת ישראל צעד חשוב.
חזי זוכר את האווירה המתוחה באותם ימים. "היו הפגנות מול השגרירות והושלכו אבנים על מכוניתו של שגריר גרמניה. אמא דיברה על כך שיש חשש שיפגעו בעובדי השגרירות. הם היו נכנסים לעבודה מכניסה אחורית. זו היתה אז ממש סכנת חיים, אבל אמא הרגישה שהיא שותפה בפרויקט משמעותי עבור ישראל והיא היתה שלמה עם ההחלטה שלה", אמר חזי.
האב זאב קיבל זאת בהבנה. לדברי חזי, "הוא רצה לראות את המדינה שלנו חזקה והשירות שלו בצה"ל היה עבורו סוג של ניצחון פרטי. לקוקטיילים שנערכו על ידי השגריר והנספחים השונים, אליהם הוזמנו, הוא היה מקפיד להופיע כששרוולי החולצה שלו מקופלים, שיראו את המספר שנצרב לו על היד".
באמצע שנות השבעים סיימה הני את עבודתה בשגרירות והחליטה להקדיש את זמנה להתנדבות בחברה. הפעילות ההתנדבותית שלה היתה רחבת היקף והפכה למעין מפעל חיים; היא התנדבה במתנ"ס של רמת השרון, ניהלה בהתנדבות מועדון קשישים ואספה בגדים ואוכל לנזקקים. היא פעלה בוועדת הנחות של בתי הספר ברמת השרון ועמדה על כך שכל ילד יזכה לארוחה חמה, גם אם הוריו לא יכולים לשלם. בנוסף התנדבה בעמותת "מעלה" למען משפחות נזקקות. היא גם התנדבה לרכז אירוח של משלחות ערים תאומות מגרמניה.
בתה, גליה, סיפרה שאמה "לא היתה יכולה לשאת את המחשבה שיש אנשים שנמצאים לבד בשבת או בחג ותמיד היו אצלנו בבית אורחים בסעודות שבת וחג. הפעילות ההתנדבותית והקהילתית עשתה לה טוב והיא נהנתה מכך. הלב שלה יצא אל כל אחד. למנקה הרחוב היא היתה מוציאה שתיה ומתעניינת בשלומו". בשנת 2005 הוענק לה אות יקירת רמת השרון כהוקרה על פעילותה ההתנדבותית למען הפרט והקהילה.
אלא שחייה ידעו גם הרבה כאב. ב-1979, כשהוא רק בן 53, מת במפתיע זאב שהיה אז בדרגת סרן. הוא נחשב דמות משמעותית כמי שהכשיר דורות של נשקים בצה"ל וכפעיל בתחום רכש נשק עבור הצבא. ב-1971 זכה בפרס של מאה לירות בעקבות פיתוח בטיחותי שלו להוצאת כדור אחרון מהמזין בתותח.
הני היתה רק בת 46 כשהתאלמנה. מאוחר יותר הכירה אתמשה ונטוררו. הם התאהבו ומשה הפך להיות בן זוגה. המשפחה התרחבה עם בנותיו של משה, חתניו ונכדיו. משה אהב את ילדיה ונכדיה של הני שגב כמו את הילדות והנכדים הביולוגיים שלו, והם ראו בו סבא לכל דבר. הוא היה אדם עם נשמה ענקית, שליווה אותה, תמך בה ועמד לצידה בטוב וברע. כשהני הייתה בת 73 הוא נפטר והיא שוב נותרה ללא בן זוג.
אחרי שהתייתמה והתאלמנה בגיל צעיר, נפילת הנכד היתה עבורה קשה מנשוא. גליה אמרה כי "באותם ימים לא ראינו את אמא, היינו יחד עם חזי ואשתו, איריס. פתאום הבנתי שיש גם את אמא-סבתא הני. למדתי אז לתואר שני בעבודה סוציאלית בתחום הזיקנה והתחלתי להיכנס לנושא ההתמודדות של סבים וסבתות עם אובדן נכד. זה עולם ומלואו. דרך אמא ראיתי עד כמה קשה ומבלבל המקום הזה, הסבים לא יודעים איך לגשת לילדיהם אחרי שהם איבדו ילד".
בעקבות כך גיבשה גליה תוכנית לתמיכה בסבים וסבתות ששכלו נכד. לדבריה עשתה זאת "לזכרו של נמרוד ולכבודה של אמא". חזי אמר ש"היתה לכך חשיבות גדולה. לא באמת חושבים על הכאב והסבל שסבים וסבתות עוברים. גם הם חווים את השכול באופן קשה וצריך לראות אותם".
בשנה וחצי האחרונות בריאותה של הני הדרדרה והיא לא יכלה לדבר יותר. אבל לדברי בתה גליה, "על פניה נשאר החיוך שכל כך אפיין אותה. למרות שעברה חיים לא פשוטים היא היתה אישה שמחה. הנתינה מילאה אותה".