וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הרעב והקור כמעט הכריעו את שמואל. אבל אז תמונת המושב הראשון בארץ ישראל עלתה בדמיונו

עודכן לאחרונה: 27.8.2022 / 9:59

כשפונה ממחנה ההשמדה שמואל גבעוני בן ה-15 השלים עם המחשבה שימות. אך התמונה של נהלל, שראה בביה"ס העברי בו למד בצ'כוסלובקיה, צצה בראשו, והוא החליט להיאחז בחיים. מאז עלה לארץ, היה ממקימי קיבוץ להבות חביבה, והיה לראש מועצת מנשה. לפני שבועיים הלך לעולמו בגיל 93

שמואל גבעוני. באדיבות המשפחה
שמואל גבעוני/באדיבות המשפחה

הנער הצעיר אנדור-שמואל רוזנברג היה כבר באפיסת כוחות. אחרי שעבר את הנוראיים שבמחנות ההשמדה של הנאצים, נאלץ לעבור עוד מסע מסויט שלווה באלימות והשפלות. "החלטתי שאין לי יותר כוח", סיפר לפני מספר שנים. אבל אז, כשהיה על קרקעית התהום, עלתה בדמיונו תמונה שזכר מלימודיו בכתה ב'; תמונה של מושב נהלל שבארץ ישראל. "נזכרתי שאני צריך להגיע לשם, שזו התקווה שלי, וזה נתן לי כוח לקום", תאר את אותו רגע. הוא קם, המשיך להילחם על חייו ושרד. מספר שנים אחר כך כבר היה ממקימי קיבוץ להבות-חביבה ולימים ראש המועצה האזורית מנשה. לפני שבועיים הלך שמואל גבעוני לעולמו והוא בן 93.

הוא נולד להוריו בלה-לוי והרמינה בשם אנדור-שמואל רוזנברג בשנת 1929 בעיר מונקאץ', אז בתחומי צ'כוסלובקיה, היום באוקראינה. לזוג היו עוד שלוש ילדות. האב היה סוחר וברשות המשפחה היתה מסעדה.

רעיונות התנועה הציונית החלו לכבוש לבבות בקהילה היהודית בעיר, שעד אז מרביתה היתה חרדית. בית משפחת רוזנברג היה ציוני-חילוני, בעיקר בהשפעת האם, והילד אנדור-שמואל היה חבר בתנועת הנוער בית"ר ולמד בבית ספר עברי. לימים סיפר: "בכיתה ב' למדנו בספר שנקרא "מקראה" והיתה בספר תמונה של מושב נהלל. זכרתי את התמונה הזאת שבה ראו את המושב שבנוי בעיגול והשמש זרחה עליו. את הספר הביאו שליחים מארץ ישראל והם סיפרו על נהלל שנמצאת בעמק-יזרעאל. זו תמונה שלא שכחתי אפילו ברגעים הכי קשים והיא נתנה לי את התקווה והציפייה להגיע לשם".

שמואל גבעוני. באדיבות המשפחה
המשפחה התגוררה בעיר מונקאץ', אז צ'כוסלובקיה/באדיבות המשפחה

כשהיה בן עשר מת אביו. שנה קודם, בנובמבר 1938, סופחה העיר להונגריה ותחת השלטון החדש מצבם של היהודים הורע. יהודים הותקפו והוכו, פעילות התנועות הציוניות נאלצה לרדת למחתרת, פעיליה נרדפו ומנהיגי התנועה נמלטו. ב-1941 נשלחו רבים מיהודי מונקאץ' לעבודות כפייה מהן היו כאלה שלא שבו.

במרץ 1944 פלש צבא גרמניה לעיר. במחצית הראשונה של אפריל הוחלט לטהר מיהודים את מונקאץ' ושאר ערי השדה בהונגריה. השיטה היתה - ריכוז היהודים, שוד רכושם ושילוחם אל מחוץ לגבולות הונגריה. לצורך יישום ההחלטות והכנסת היהודים לתוך גטו, הגיע למונקאץ' דיטר ויסליצני, מאנשיו של אדולף אייכמן. גם אייכמן עצמו הגיע לביקור בגטו מונקאץ' בסוף אפריל.

בגטו חיו היהודים בתנאי מחסור קשים וסבלו יחס אכזרי, התעללות יומיומית ועבודות כפייה בעיר. שמואל נשלח לעבוד בבית חרושת ללבנים. ב-11 במאי 1944 החל גירוש היהודים למחנות ההשמדה אושווייץ-בירקנאו.

שמואל זכר את הרגעים אחרי שירדו מקרון הרכבת והועמדו בפני סלקציה. מנגלה פקד עליהם להסתדר בשתי קבוצות - חזקים וחלשים. אחותו אמרה לו ללכת עם גיסו, שלו הוא קרא "הדוד מאיר". שמואל כבר היה חולה וחלש אחרי התקופה הקשה בגטו. "הלכתי אליו והסתתרתי מאחורי גבו וכך הוכנסתי לבירקנאו יחד עם הדוד שלי. הייתי חולה שחפת, היה לי חור בריאות עם מים, וחבר של דוד שלי אמר שלא אחזיק מעמד. דודי מאיר החזיק אותי בחיים".

עוד בוואלה!

בעזרת חוש הומור וקסם אישי ניצלו חייו של יונתן בשואה - בעזרתם שימח את כל עכו

לכתבה המלאה
שמואל גבעוני. באדיבות המצולמים
"החלטתי שאין לי כוח, השלמתי עם זה שגם אני הולך". שמואל/באדיבות המצולמים

משם הועבר למחנה בוכנוואלד, אבל עם התקרבות הצבא האדום נלקח עם עוד אסירים והועלה על קרון משא פתוח. "נסענו כל הדרך ללא גג ולא ידענו לאן לוקחים אותנו. כולם מתו מסביבי, יצאנו אלפים והגענו בחיים רק כמה מאות בחיים, ואני הרגשתי שזהו, עצמתי עיניים וגמרתי עם החיים. וידעתי שזהו זה - הייתי בן 15, והשלמתי עם זה שגם אני הולך. ירו בנו וקיללו אותנו, ציוו עלינו לרדת, והחלטתי שאין לי יותר כוח", תאר את אותם רגעים נוראיים.

אז הופיעה מול עיניו תמונת הזריחה מעל מושב נהלל שבארץ ישראל. הוא אסף כוחות והחליט להיאחז בחיים. הוא הוכנס לתוך צריף וכעבור זמן מה החל לשמוע בחוץ את החיילים גרמנים צועקים שהם שונאים את היטלר ובמקביל צעקות ברוסית. היה זה היום שבו הגיע הצבא האדום.

ברגע זה נגמר עבורו הסיוט. הוא היה שוב אדם חופשי. באותן דקות הוא חשב איך הוא משיג לעצמו אוכל. "אני הקטן ניגשתי לאחד החיילים הגרמנים, ופחדתי שיבעט בי וירביץ לי, משכתי ממנו את התרמיל, והוא לא התנגד. כבר היו מסביבנו חיילים רוסים ו'הגיבור הגדול' הזה, שיום לפני זה היה הורג אותי, הצלחתי לקחת ממנו את התרמיל בלי שיהרוג אותי . פתחתי את התיק שהיה בו כל מה שחלמתי: כיכר לחם שלא ראיתי שנה או יותר, נקניק, גבינה, ואני כנראה התעלפתי, וכל מי שהיה לידי קפץ על התרמיל ואכלו כל מה שאפשר. כשהתעוררתי חשבתי שאני בגן-עדן; הכל היה לבן, זה היה בית חולים".

הוא היה בן 16 ושקל מעט יותר מעשרים קילוגרם וריאותיו היו פגועות. פרט לו, מכל משפחתו שרדה רק אחת מאחיותיו, מרים, המבוגרת ממנו בשלוש שנים. דוד שלו, בשם מקס, שהיה חייל בצבא הצ'כי, הלין אותו בביתו שבפראג ויחד עם האחות מרים טיפלו בשמואל עד שהתחזק.

בפראג הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", ויחד עם חבריו לתנועה היה בהכשרה לקראת העלייה. ב-1949 עלה עם חבריו לישראל באוניה "גלילה". חברי הקבוצה - יוצאי צ'כוסלובקיה חלמו עוד לפני שעלו לישראל להקים קיבוץ ולקרוא לו על שמה של חביבה רייק, לוחמת בפלמ"ח וחברת קיבוץ מענית, מקבוצת "צנחני הישוב" שצנחו באירופה. רייק נתפסה על ידי הגרמנים ונרצחה.

שמואל גבעוני עם אחותו מרים, היחידה ששרדה ממשפחתו. באדיבות המשפחה
מכל משפחתו רק שניהם שרדו את המלחמה. שמואל עם אחותו מרים/באדיבות המשפחה

שמואל וחבריו היו בהכשרה בקיבוצים מענית ומרחביה. שמואל, שהיה במרחביה, שינה את שם משפחתו ל"גבעוני". במרחביה גרו חברי הקבוצה באוהלים והוא זכר את התנאים הקשים בחורף הסוער של 1950. זה היה חורף קר, גשום מאד ובמשך מספר ימים ירד שלג על פני כל המדינה.

"התנאים היו קשים מאוד, זו היתה תקופת הצנע", סיפר לימים. "אוכל היה מעט, אבל אכלנו כולנו אותו דבר. גרתי באוהל והרגשתי בגן עדן. ראיתי אנשים שחלמתי עליהם. עבדתי בפלחה באותו חורף קשה, אבל הייתי המאושר באדם", אמר.


באותה השנה עלו חברי להבות חביבה על הקרקע והקימו את היישוב שעליו חלמו. שמואל החל לעבוד כמסגר, מקצוע אותו רכש בישראל. בלהבות חביבה התחתן עם תמר, שהגיעה לקיבוץ במסגרת חברת נוער. לזוג נולדו שלושה ילדים - עמית, נוגה ויפעת.

במשך שנים רבות היה גזבר הקיבוץ. למרות שלימודיו נקטעו כשהיה נער צעיר, והוא לא למד, כיהן שמואל באזור בתפקידים כלכליים מרכזיים ובהם - חבר הנהלת קואופרטיב עמק חפר והיה בין החותמים על הקמת המפעלים האזוריים "גרנות". הוא גם היה פעיל מרכזי במאבק שניהלו כמה מתושבי האזור נגד הקמת שדה תעופה צבאי בשטח שבו פעל בתקופת המנדט מנחת של הבריטים. המאבק הציבורי, שהגיע עד לבית המשפט העליון, הצליח.

שמואל גבעוני. באדיבות המשפחה
היה ממקימיי להבות חביבה ושימש כראש המועצה האזורית מנשה. שמואל/באדיבות המשפחה

בשנת 1980 נבחר לתפקיד ראש המועצה האזורית מנשה, תפקיד אותו מילא במשך ארבע שנים. במהלך כהונתו אוזרחה היאחזות הנח"ל "חריש" והוחלט לסלול ליישוב החדש כביש ולחבר אותו לתשתיות חשמל וטלפון. כראש מועצה הוא הורה שהיישוב החדש יזכה לתשתיות רק אם גם כפר אום אל קוטוף הסמוך יזכה לאותם תנאים, וכך היה. באותן שנים החלה לפעול תחנת הכוח שעל חוף חדרה (היום נקראת "אורות רבין"), וגבעוני עמד על כך שיתבצע ניטור שוטף כדי לבדוק את איכות האוויר באופן קבוע. לאחר מכן שב להיות גזבר בקיבוצו ובמהלך השנים גם היה מנהל ספריית פועלים, מנהל כוח אדם במפעלי "גרנות" ומבקר תנועת הקיבוץ הארצי.

במהלך השנים היה משתף את ילדיו ונכדיו במה שעבר עליו בזמן השואה. "הוא לא תאר זאת כסיפורי זוועה, אלא יותר כסיפורי הרפתקאות", אמר בנו עמית. הוא גם היה מגיע להרצות בפני תלמידי בתי ספר שבהם מלמדים שניים מילדיו ונסע חמש פעמים לפולין עם תלמידי בית ספר "חוגים" מחיפה.

לפני כ-12 שנים יצר קשר עם מישהו ממושב נהלל וסיפר לו על אותה תמונה של המושב שנצרבה בזיכרונו ושבזכותה רצה להמשיך לחיות. בעקבות כך הגיעה אליו קבוצת תלמידים מנהלל שתיעדה את סיפורו. לאחר מכן הוזמן להשתתף בטקס יום השואה והגבורה שנערך במושב.

לפני שבועיים הלך לעולמו והובא למנוחות בלהבות חביבה, הקיבוץ שהיה ביתו מיום היווסדו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully