בעכו של שנות ה-60, יונתן קרוננפלד סימל עבור רבים מתושבי העיר אדם שאיפשר להם לברוח לשעה קלה ממציאות חיי היום-יום. הוא היה מגיע לשכונות, מוציא ממכונית הסוסיתא שלו מקרן סרטים גדול, גלגלי פילם ענקיים והיה מקרין סרט קולנוע על קיר בניין. מסביב התאספו תושבי השכונה, והיו צופים בסרט, מתמוגגים. בסיום היו מוחאים כפיים ומודים למר קרוננפלד, עד הפעם הבאה. לפני שבועיים הלך יונתן קרוננפלד לעולמו והוא בן 93.
הוא נולד בעיר רדאוץ שבחבל בוקובינה ברומניה להוריו יעקב וארנה. בעיר חיו כ-5,600 יהודים שהיוו שליש מכלל האוכלוסייה במקום. ארנה הגיעה מבית של חסידי ויז'ניץ. יעקב גדל בבית שהשתייך לזרם היהדות המודרנית, שהושפע מתנועת ההשכלה. בעיר גם פעלו תנועות נוער ציוניות שהשפיעו על רבים מקרב הדור הצעיר.
לזוג נולדו שני בנים - יונתן ואורי. בסוף שנות השלושים עברה המשפחה לעיר צ'רנוביץ, עיר גדולה יותר, גם היא בחבל בוקובינה שאז היתה בתחומי רומניה והיום בשטח אוקראינה. גם בעיר זו הקהילה היהודית היתה דומיננטית ו-45 אלף היהודים שחיו בה היוו כארבעים אחוז מתושביה.
אחרי שנה בה היתה העיר תחת שלטון סובייטי, היא נכבשה ביולי 1941 על ידי הרומנים, עושי דברם של הנאצים. מצב היהודים הורע מאד והם סבלו רדיפות ומעשי רצח, אונס וביזה. במקביל הוטלו עליהם גזירות והגבלות שונות. כעבור חודש הגיעו לעיר קציני ס"ס ופקידים גרמנים, והורו להקים בעיר גטו ליהודים. יחד עם היהודים המקומיים חיו בצפיפות גדולה בתוך הגטו גם יהודים מהסביבה שהוכנסו למקום ובמקום נדחסו כ-70 אלף יהודים בתנאים קשים ביותר, בהם גם משפחת קרוננפלד - זוג הורים ושני ילדיהם.
אחרי שורה של מעשי רצח המוניים, החלו השלטונות בגירוש יהודים לטרנסניסטריה. מאמצע חודש אוקטובר 1941 גורשו מדי יום כאלפיים יהודים. הם הועמסו על קרונות רכבת, ללא מזון ומים והוסעו בתנאים קשים מנשוא. המסע ארך כחמישה ימים ויונתן זכר ימים אלו כ"גיהינום" לדבריו. רבים מתו בקרונות במהלך אותן נסיעות. כשהגיעו סמוך לנהר דניסטר, הורדו מהרכבת והחלו במסע רגלי. הסיוט נמשך ואף הפך קשה יותר. יונתן סיפר לבני משפחתו על ימים שהיו עבורו "סיוט". המסע הרגלי נמשך כשבועיים ללא אוכל, בקור כבד ורצח בירי של אלו שכוחם לא עמד להם. נעליו של יונתן בן ה-12 התבלו ונקרעו והוא קשר סחבות על כפות רגליו.
בסוף המסע הגיעו לעיירה אובודובקה, שהיתה גם היא בידי הגרמנים ושותפיהם הרומנים. הרובע היהודי בעיירה הוקף גדר והוכרז כגטו היהודים. התנאים בגטו היו קשים מנשוא; רבים נשלחו לעבודות כפיה ורובם נספו שם. התמותה בגטו גם כן היתה גדולה מאד בשל תנאי תברואה גרועים, מחלות, קור ורעב. יעקב, אביו של יונתן, היה בין הנספים.
יונתן ואחיו נלקחו משם למחנה סמוך שבו היו רק ילדים ונערים. בעזרת חוש הומור וקסם אישי, הצליח להתחבב על שומר במחנה וזה העלים עין כששני האחים נמלטו מהמחנה אל החופש.
קפואים מקור התדפקו השניים על דלת בית אליו הגיעו ואישה שפתחה את הדלת, הכניסה אותם לביתה. לאחר מכן המשיכו בבריחה, אולם יונתן שנשבע לעצמו כי יציל את אמו ממוות, ביקש לשוב ולהיפגש איתה.
חייל שפגשו בדרך, ושאותו שיחדו בטבעת זהב שיונתן החביא, נעתר לבקשתם ולקח את שני הילדים חזרה לאובדובקה. למרות שהם חזרו אל המקום הנורא שבו איבדו את אביהם, הם היו כעת שוב עם אימם. כעת הוא חש אחריות לדאוג לאחיו הקטן ולאימו. מדי פעם היה חומק מחוץ לגטו ומצליח להביא שיירי מזון שליקט. השלושה הצליחו לשרוד עד 14 במרץ 1944, יום שחרור המחנה בידי הצבא האדום.
לאחר שיצאו לחופשי שבו לצרנוביץ'. בלבו של יונתן גמלה ההחלטה שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. הוא הצטרף לגרעין של תנועת בני עקיבא והיה איתם במחנה הכשרה באזור בודפשט.
בסוף חודש ספטמבר 1947 עלה עם חבריו על האונייה "גאולה", שהפליגה מנמל בורגאס שבבולגריה לעבר חופי ישראל. כעבור שבוע הפלגה, סמוך לחיפה, הקיפו את האונייה ארבע משחתות בריטיות. אחת מהן נגחה ב"גאולה" ואחרי המתנה של שלושה ימים בנמל חיפה גורשו כל 1,388 המעפילים למחנה מגורשים בקפריסין. "זו היתה טראומה גדולה עבורו", סיפרה בתו, שרית הלל. "אחרי שהוא כבר התקרב להגשמת החלום שלו וכמעט נגע באדמת הארץ, שוב הוא מצא עצמו בתוך מחנה מוקף גדר".
אחרי מספר חודשים במחנה המגורשים בקפריסין, שוחרר יונתן עם מעפילים נוספים והגיע לישראל. בקפריסין הוא התחבר לשליחי ארגון ההגנה וביקש להצטרף לקיבוץ. הוא נשלח לקיבוץ ניר-עם שבנגב. כעבור זמן קצר גוייס לחטיבת "אלכסנדרוני", שהוקמה מספר חודשים מוקדם יותר, עם תחילת מלחמת העצמאות.
בקרבות בלטרון, במאי 1948, הוא נפצע באחת מרגליו. הוא אושפז בבית חולים, ללא חברים וללא משפחה. לימים המסעות בשלג בילדותו והפציעה במדי צה"ל, גרמו לו כאבים קשים והיו תזכורת לעבר.
אחרי שהחלים שובץ ל"גולני", גם היא חטיבה שהוקמה מספר חודשים לפני כן. הוא לקח חלק בקרבות באזור צמח, דגניה ובגליל. אחרי המלחמה המשיך לשירות קבע בצבא בתפקיד רס"ר של גדוד 12 במחנה החטיבה שליד מושב בן עמי. עשרות שנים אחר כך, כשברק, אחד מנכדיו, היה לוחם באותו גדוד, לא היה מאושר ממנו.
מדי פעם היה מגיע לעכו, העיר שמדרום לבסיס, ושם פגש עולה צעירה מרומניה בשם רבקה, ששבתה את לבו. גם היא שרדה את השואה והחלה במדינה הצעירה פרק חדש בחייה. השניים נישאו ב-1954 ויונתן השתחרר מהצבא כדי להיות יותר עם משפחתו. לבני הזוג נולדו במהלך השנים שלושה ילדים - שרית, יעקב ואבי.
ללא כל ידע מוקדם וללא שזכה להיות במסגרת לימודית בילדותו ובנעוריו, למד חשמלאות והחל לעבוד במקצוע. הבת שרית מספרת כי לא אחת, כשהיה שב הביתה, וכשאמה שאלה אותו על גובה ההכנסה באותו יום, היה משיב כי עבד בבתי משפחות שלא היה ביכולתן לשלם לו והוא הבין למצבם. "אנחנו עצמנו חיינו בדוחק ומצבנו הכלכלי היה קשה", זוכרת שרית, אבל לדבריה "למרות המחסור, לא היתה תחושה של מצוקה. זכורה לי ילדות מאושרת. לא היה כלום ובעצם היה לנו הכל".
הילדים עזרו לאביהם בעבודתו, סחבו את סלילי סרטי הקולנוע וכרזו מהמכונית הנוסעת על הקרנה צפויה של סרט. "ההקרנות היו ממש סינמה פרדיסו של עכו", נזכרת שרית. "כל תושבי השכונה היו יוצאים החוצה. אנשים היו מביאים אוכל ומכבדים אחד את השני. היה הווי מיוחד ותחושה של ביחד". היא נזכרת כי לעתים היו מגיעים לשכונות שבהם לא נמצא קיר בניין גדול ולבן דיו, ואז היו נאלצים למתוח סדינים ששימשו כמסך עליו הוקרן הסרט. "אבא התנהג כאילו הוא עדיין רס"ר בגולני, והיה אסור שיהיה ולו קמט קטן על הסדין, כי זה היה פוגע באיכות התמונה", סיפרה.
כשירדה קרנו של הקולנוע השכונתי, פתחו בני הזוג קרוננפלד חנות למוצרי ספורט במרכז מסחרי רסקו בעכו. במסגרת מאמציו לפרנס את משפחתו הוא פתח גם עסק לציוד הגברה. פעמים רבות היה מתקין מערכות הגברה ללא קבלת תמורה. כך לדוגמה, באירועים שנערכו בפנימיות נוער וכמובן כשנקרא להתקין מערכת הגברה באירוע של חטיבת גולני. "זה היה השיא מבחינתו", אמרה בתו.
כשהמשפחה החלה להתבסס ולחוש יציבות, טילטלה את חייהם נפילתו בשבי של הבן אבי. אבי ושבעה מחבריו נפלו בשבי בלבנון, בידי אש"פ, בספטמבר 1982. "בהתחלה לא היה אות חיים מהם. זו היתה תקופה קשה מאד בבית", סיפרה שרית. היא אומרת כי בימים הראשונים אביה היה במצוקה כל כך קשה עד כדי כך שהוא לא הצליח לדבר. כשנודע שהשבויים בידי אש"פ החל יונתן במאבק להשבת בנו וחבריו. הוא הפך לדובר משפחות השבויים ונפגש עם ראשי המדינה פעמים רבות. אבי וחבריו שוחררו בעסקת חילופי שבויים בנובמבר 1983.
מוקף במשפחה - ילדיו ונכדיו - היה משתף אותם מדי פעם בזיכרונות מהעבר הקשה, ולדברי הנכד ברק גם היה מלא חוש הומור, שנון, אוהב לצחוק. תמיד היה מרכז האירוע ומצחיק אותנו הנכדים ללא סוף".