יואל משורר, הילד השני שנולד ברמת השרון, היה חלק מבנייתה כל חייו

כשיואל משורר נולד בשנת 1928, התגוררו משפחות בודדות במושבה הקטנה עיר שלום. פרדסים, לולים קטנים ומעט פרות היו מקור הפרנסה של המתיישבים הראשונים, שבקושי הצליחו להיאחז בקרקע. ללא כל מקור מים, וללא תמיכת המוסדות הלאומיים, כלל לא היה בטוח שהיוזמה להקים ישוב חקלאי מצפון לירקון, הרחק מיפו הדחוסה, תצליח.

בשנה שבה נולד משורר, שהיה הילד השני שנולד ביישוב החדש, הייתה סוף סוף תחושה כי הישוב מצליח להפוך לעובדה בשטח. זו הייתה שנת המפנה. "משהו התחיל לזוז", כתב מנחם משורר, אביו של יואל. לימים הכפר שבו גרו עשר משפחות בצריפים עלובים, הפך למושבה רמת השרון. עם הזמן גדל היישוב והיה למועצה מקומית, והיום זו עיר שבה גרים כ-50,000 תושבים.

בשבוע שעבר הלך משורר לעולמו והוא בן 94. כל חייו היה תושב המקום וראה את היישוב הקטן הופך לעיר גדולה. אביו, מנחם, ושני אחיו - דוד וברוך, היו בין רוכשי האדמות הראשונים במקום. שלושת האחים הגיעו לארץ ישראל מרוסיה, התיישבו בתל אביב ושינו את שם משפחתם מזינגר למשורר. הם החליטו להצטרף ליוזמה של הקמת יישוב חקלאי בחולות מצפון לירקון.

לפרנסתם עבדו השלושה אצל קבלן בקידוח באר מים, ובמקביל החלו להכשיר קרקע לגידול טבק. מסע העלייה על הקרקע ארך שלושה ימים. מנחם משורר תיאר את המסע שהתנהל בגשם שוטף, ואת חציית הירקון על גבי "גשר" שהיה בנוי מסירות מתנודדות שנקשרו זו לזו.

משם צעדו העולים על הקרקע לפתח תקווה, והמשיכו, על פי תיאורו של מנחם: "באדמה כבדה, מלאה רפש. העגלה שקעה בבוץ והיה צורך למשוך אותה ולהוציאה". מפתח תקווה המשיכו לעין חי (שהפכה מאוחר יותר לכפר מל"ל), ורק ביום השלישי הגיעו ליעדם, לעיר שלום.

מנחם ואשתו שרה, ומשפחות שני אחיו, חיו ביחד חיי קומונה. למרות שלא היה להם כל ניסיון חקלאי, הם החליטו להקים במקום משק. מדובר היה בחלום קשה להגשמה, בגלל מצוקת מים קשה ששררה במקום, והתושבים בעיר שלום חיו בדלות ובמחסור.

הם נטעו פרדס הדרים והקימו לול ורפת. משפחת משורר המורחבת היתה מעורבת בחיי המושבה הקטנה. בתוך הצריף שבו גרו, הקצו הוריו של יואל מקום לתפילות עבור מניין, עד שהוקם ביישוב בית כנסת. האב מנחם היה חבר בוועד הישוב, ומונה להיות מוכתר המושבה, תפקיד שאותו מילא עד סיום המנדט הבריטי. האם שרה הייתה פעילה בחיי החברה והתרבות והדריכה קורסים בהגשת עזרה ראשונה. יואל סיפר לימים כי דלת ביתם הייתה תמיד פתוחה לכל, ותושבים היו מגיעים להתייעץ ולבקש עזרה.

יואל הילד למד בבית ספר יסודי שקם במושבה ואת לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה בתל אביב. לצד החקלאות הקימה משפחתו גם חנות לחומרי בניין, ויואל סייע בעבודה בחנות.

בתקופה שלפני הכרזת העצמאות התגייס לחיל השדה (חי"ש) של ארגון ההגנה, והיה בין שומרי המושבה. הוא זכר את ליל ההצבעה בעצרת האו"ם על תוכנית חלוקת ארץ ישראל. באותו לילה שמר בצפון המושבה, ושמע ממקלטי הרדיו בבתים הסמוכים את מהלך ההצבעה. בבוקר שב הביתה וידע שעומדת לקום מדינה.

לאחר הכרזת העצמאות והקמת צה"ל חויל לצבא ובבסיס הקליטה קיבל את המספר האישי 00002. הוא שירת בחטיבת אלכסנדרוני והשתתף בקרבות בדרום. לאחר מכן עבר קורס קצינים ושירת בחיל ההנדסה. ב-1952, לאחר שחרורו משירות צבאי, פנה ללימודי הנדסת בניין בטכניון שבחיפה.

לאחר שסיים ללמוד החל לעבוד בחברת המים הלאומית "מקורות". במהלך בניית "המוביל הארצי", בשנים 1959-1964, עבד בפרויקט הגדול בתפקיד מהנדס ביצוע. בהמשך עבר לחברת הבת של מקורות, שעסקה בבניית תשתיות, וב-1971 מונה לנהל את פרויקט הגדלת שדה התעופה בלוד והקמת מסלולי נחיתה נוספים.

כשסיים את עבודתו במקורות הפך לקבלן בניין והחל בבניית בתי מגורים, בעיקר ברמת השרון והסביבה. את אשתו, רינה, הכיר ב-1972. "הגעתי לבית חברים להדלקת נרות חנוכה. יואל נכנס לשם, ראה אותי וזהו, נהיינו זוג", סיפרה רינה משורר. ליואל ורינה נולדו שתי בנות ובן- ליבי, אודליה ויניב.

לצד עבודתו היה יואל מעורב בחיי רמת השרון והמדינה והיה פעיל פוליטי במשך שנים רבות. למרות שגדל בבית שהשתייך לימין הפוליטי, הצטרף למפלגת העבודה ובמשך שנים רבות היה חבר במועצת סניף המפלגה ברמת השרון וציר בוועידת המפלגה.

"היה אכפת לו ממה שקורה ברמת השרון ובמדינה והוא הביע את דעתו ופעמים רבות גם שלח מכתבים ונתן עצות. הוא היה מעורב ורצה להשפיע", סיפר בנו, יניב. הוא אמר כי אביו הצביע בכל מערכות הבחירות לכנסת וקיווה להצביע גם בבחירות הקרובות. הבן יניב אמר כי הרצחו של יצחק רבין הכאיב לאביו.

כמי שגדל ברמת השרון מראשית ימיה, העיר הייתה יקרה לו מאוד, והוא ראה צורך לייעץ ולהעיר על המתרחש בה. לא אחת היה מציע את עזרתו בתחומי מומחיותו כקבלן וכמהנדס בניין. כך, לדוגמה, לפני מספר שנים, בדיון שנערך במליאת מועצת העיר בנושא עומסי התנועה הכבדים ברחוב סוקולוב, הרחוב הראשי של רמת השרון, משורר הגיע לישיבה, ישב בקהל וקיבל זכות דיבור. הוא הציע לחפור מתחת לרחוב מנהרה עבור רכבים ולהותיר את הרחוב פתוח להולכי רגל. הוא אף הציע עצמו לנהל את הפרויקט בהתנדבות. "תנו לי רק חדר בעירייה", אמר לנוכחים שהתפעלו מהלהט והמעורבות של התושב הוותיק ביותר של העיר.

בתי הספר בעיר היו מזמינים אותו לספר לתלמידים עם ימיה הראשונים של רמת השרון ורינה, אשתו, אמרה שהיה עושה זאת בשמחה. "הוא הרגיש כבוד על כך שהיה חלק מראשית ימי רמת השרון, עוד כשהייתה מושבה ועד לימינו. הוא שמח לראות איך העיר התפתחה".