החיים לא נתנו לאלקה בורנשטיין הרבה סיכויים לשרוד. היא עמדה מול הביטויים הקשים ביותר של הרוע האנושי, אבל תושייה, כוח פנימי וגילויי טוב לב של בני אדם, עזרו לה להינצל ממוות, לבנות את חייה מחדש, להקים משפחה ולספר את סיפורה לדורות הבאים. בשבוע שעבר הלכה אלקה לעולמה והיא בת 92.
היא נולדה בשנת 1930 בעיר פלשובישו, שהייתה שייכת אז לרומניה, להוריה שפרינצה-רחל ושמואל-זאב פרל. כעבור כשנה עברה המשפחה לגור בכפר שיף שבחבל מרמורש, שם גרו בבית פרטי, מוקף חצר גדולה עם עצים. "זו הייתה ילדות יפה, אבל קצרה", סיפרה.
לאלקה היו אח בכור ושתי אחיות צעירות ממנה. כשהייתה אלקה בת 8 כרעה אמה ללדת, אולם הלידה הסתבכה ורופא הכפר סירב לבוא לסייע לה. האם והילוד מתו. כעבור שנה וחצי הלך לעולמו גם אביה, שבור לב. ארבעת הילדים שנותרו יתומים עברו לגור אצל קרובי משפחה, כל ילד בבית משפחה אחרת. אלקה עברה לביתה של דודתה.
אל תפספס
באוגוסט 1940, עבר חבל הארץ מרמורש לידי הונגריה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית. חייהם של היהודים הפכו לסיוט - הם פוטרו ממקומות העבודה וילדיהם הוצאו מבתי הספר. מצבם הכלכלי היה קשה ביותר. ב-19 במרץ 1944 נכבשה הונגריה בידי גרמניה וכעבור חודש היהודים רוכזו בגיטאות, בתנאים קשים ביותר. אלקה ומשפחת דודתה הוכנסו לגטו יחד עם עוד אלפי יהודים. אולם הנורא מכל עוד היה לפניהם - עוד חודש עבר ובאמצע מאי 1944 החלו לגרש את יהודי מרמרוש למחנה ההשמדה אושוויץ. כ-38 אלף בני אדם, מרבית היהודים במרמרוש, נרצחו בשואה.
כשהגיעו למחנה ועמדו בפני הסלקציה, התנחמה אלקה בת ה-14 שהוריה כבר לא בין החיים ולא צריכים לעבור את הכאב שעברו ההורים שהופרדו מילדיהם. היא נשלחה לבלוק הילדים, אבל הצליחה לברוח ממנו ולהגיע לבלוק הנשים, שם פגשה את דודתה. היא זכתה לשיירי אוכל מידי הדודה, שהייתה המבשלת של מפקדת הבלוק.
כשהיו סלקציות, לעתים על ידי יוזף מנגלה שהיה מבצע ניסויים באסירים, אלקה הייתה נעמדת על אבן שהסתירה לצורך זה. הנערה נמוכת הקומה הצליחה להשתוות לגובהן של שאר הנשים ולא למשוך תשומת לב בשל גובהה.
באוקטובר 1944 הועברה למחנה עבודה בפולין. התנאים במחנה היו קשים ביותר ומדי בוקר היו צועדים האסירים מרחק 16 קילומטרים לאיזור עבודות כריתת וניסור עצים, ובסוף היום שבים בצעידה למחנה.
נוכח התקדמות הצבא האדום ונסיגת הצבא הנאצי, הוחלט להעביר את האסירים לעומק גרמניה בצעדה רגלית. אלקה תיארה צעדה בקור כבד כשלעיתים ירד שלג וגשם, ללא מזון ושתיה וכמעט ללא בגדים לגופם וללא נעליים. "מי שלא היה מסוגל להמשיך וללכת, ירו בו למוות". אלקה עצמה הייתה קרובה להתמוטטות ובאחת ההפסקות, כשישבו בתוך אורווה, התעלפה. חברותיה הבינו כי היא לא תוכל להמשיך לצעוד ומשמעות הדבר יהיה גזר דין מוות. הן כיסו אותה בקש והמשיכו בצעדה. היא זכרה את בעל החווה שהעיר אותה והגיש לה כוס חלב. "את טעם החלב היא זכרה כל חייה", אמרה בתה, דינה סמט.
וכך קרה בכל צומת שבו עמדה בפני סכנת מוות - בתוך כל הרוע הגדול היו מי שהושיטו לה יד. כך היה גם בהמשך; אחרי שהוסגרה לידי הגסטאפו, הוכתה קשות ועמדה להישלח שוב למחנה, ריחם עליה חייל ושיחרר אותה. נזירות שפגשו אותה הנחו אותה להחליף את הכותונת שלבשה לבגדים רגילים. אז גם החליטה לאמץ זהות אחרת. היא הציגה עצמה כנערה גרמניה שהוריה נהרגו בהפגזות בעלות הברית ואמרה ששמה הוא אלי קארל. היא הועברה למחנה פליטים גרמנים שנותרו ללא בית. בעקבות מכות שספגה בתקופה שקדמה לכך סבלה קשות מכאבים באוזניים ובשיניים ואושפזה לצורך טיפול.
האחות האחראית, הילדגארד נויגבאואר-לפלר, חסה על הנערה הקטנה והשתקנית, והחליטה לתת לה מחסה בביתה. היא לקחה אותה לבית הוריה, זוג אנטישמים שלא שיערו בנפשם שהם מצילים יהודיה. בעלה של הילגרד, קצין אס אס, שירת בחזית ולא שב מהמלחמה.
"זה היה פתאום כמו לחיות בתוך חלום, לגור בבית ולישון על מיטה לבנה", סיפרה. לדבריה, כל אותה תקופה חיה בפחד איום וחששה כי זהותה היהודית תחשף. "הילדגארד אהבה אותי כמו בת, היא חשבה שאשמח אותה, אבל אני הייתי עצובה ולא דיברתי כמעט", נזכרה אלקה.
אחרי שהעיירה הגרמנית בה חיה נכבשה על ידי הצבא האדום, פגשה חיילים סובייטים ואמרה להם כי היא יהודייה. כדי לאמת את דבריה שלחו אותה לרופא יהודי שהיה איתם. היא דיברה איתו ביידיש וסיפרה לו על קורותיה. "מה עלי לעשות עכשיו?", שאלה אותו. "תצעקי שאת יהודיה", ענה לה הרופא. אחרי שגילתה למשפחתה של הילדגארד את האמת, ביקשו בני המשפחה כי תבקש שיחוסו עליהם מפני ביזה ופגיעה, וכך עשתה.
עם תום המלחמה שבה לביתה וגילתה כי שתי אחיותיה ואחיה נותרו בחיים. כעת רצונה היה לעלות לארץ ישראל. היא הצטרפה להכשרה ובסוף דצמבר 1947 עלתה עם חבריה על ספינת המעפילים "פאן יורק", שהפכה בדרכה לחופי ישראל להיקרא "קיבוץ גלויות". יחד עם ספינה נוספת, "עצמאות", שיצאה איתה מחופי בולגריה, היו על שתי הספינות יותר מ-15 אלף ניצולי שואה. אבל לפני שעגנו בחיפה, הורו להם שלטונות המנדט הבריטי להסתובב לאחור והם גורשו למחנות מעצר בקפריסין.
בקפריסין הכירה את בעלה לעתיד, שרגא בורשטיין, ניצול שואה מפולין שאיבד את כל משפחתו - אחים, הורים, סבים וסבתות. רק דוד אחד נותר בחיים מכל המשפחה. כעבור שלושה חודשים הם שוחררו ממחנה המעצר והגיעו לחופי ארץ ישראל, חודש וחצי לפני הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל.
הזוג הצעיר השתקע בבני ברק. הם חיו בדלות ובחוסר כל, נלחמים על קיומם הכלכלי. הם הקימו משפחה ונולדו להם שלושה ילדים - שמואל-זאב, דינה ושולמית. הזוג שהקים את חייו מעפר נלחם למען עתיד ילדיו, כשצל עברם נוכח בבית כל הזמן; האב שרגא לא סיפר דבר וילדיו רק ידעו שעבר בגרועים שבמחנות הריכוז וההשמדה. לעתים היה צועק מתוך שינה את שמו של אחד מאחיו, אברמל'ה. אלקה דווקא התעקשה לספר את סיפור הישרדותה.
עיתונאית "מעריב" בגרמניה, אינגה דויטשקרון, ששמעה את סיפורה, החלה לחפש את הילדגארד וב-1980 מצאה אותה. אלקה נסעה לגרמניה והשתיים נפגשו 35 שנים אחרי שנפרדו.
במהלך השנים התבקשה אלקה לספר את סיפורה ועשתה זאת בחפץ לב בבתי ספר, כנסים ומקומות עבודה ויצאה עם משלחות בני נוער לפולין. ביום השואה האחרון דיברה בזום בפני מאות עובדי מבקר המדינה וסיפרה את קורותיה בפני עשרות אנשים במסגרת מיזם "זיכרון בסלון". בשבוע שעבר הלכה לעולמה. הותירה אחריה שלושה ילדים, תשעה נכדים ו-38 נינים.