סבא שלי אהב חומוס. מאוד. אבל הוא שנא תורים אפילו יותר. זאת הסיבה שמעולם לא הצלחתי לגרום לו לסעוד איתי ב"אבו חסן" ביפו. לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו שמדובר בפסגת היצירה הקולינרית שיש לישראל להציע, הוא סירב לעמוד בתור הקצר בכניסה למוסד הוותיק. "לא גירשנו מפה את הבריטים כדי לעמוד בתור לחומוס", הוא סיכם את העניין בקלילות האופיינית לו.
נזכרתי בסבי המנוח כשנכנסתי לסוף התור המפלצתי שהשתלט על הגדה הדרומית של נהר התמזה בלונדון. מאות אלפי בני אדם עברו בתור הזה, שנמשך לאורך כשבעה קילומטרים בממוצע, מאז יום חמישי האחרון. מי שהגיע לסוף, אחרי המתנה של שעות ארוכות (לעתים מעל 24 שעות), יכול לספר שהוא ראה את ארון הקבורה של מלכת אנגליה המנוחה, אליזבת השנייה. שעות של עמידה בתור בשביל לראות ארון למשך חמש שניות. אפילו אין חומוס בסוף. באופן אישי, אחרי שבע דקות בתור, תחת השמש הלונדונית הקרה, ארזתי את עצמי ועזבתי את התור.
מתברר שסבא שלי, שנלחם בצעירותו בבריטים כמפקד מהולל באצ"ל, ידע על מה הוא מדבר. יש כנראה מיליון הבדלים בין התרבות הישראלית לתרבות האנגלית, אבל לא מן הנמנע שהפער הכי גדול בינינו מגיע בדרך שבה אנחנו מתייחסים לעמידה בתורים. היזכרו רק ביוני האחרון, אז כל מהדורות החדשות ושערי העיתונים נפתחו בדיווחים על תורים בנתב"ג. לא אסון טבע, לא מלחמה, לא מחדל פוליטי - פשוט אנשים שנאלצו להמתין שעתיים או שלוש בתור לדלפק בדרך לחופשה.
מהדורות החדשות עסקו בנושא בלי הפסקה. אתרי האינטרנט הציעו טיפים לחיסכון זמן בתור. "כך תארזו טרולי עם בגדים לשבועיים ותימנעו מהתור למסירת המזוודות", הציעו מגזיני תיירות נרגשים. אנשי עסקים זריזים החלו להציע מסלולי VIP בשדה התעופה במאות שקלים כדי לעקוף את התור. אף אחד לא חשב להציע את הטיפ המתבקש: להגיע מוקדם ולהיאזר בסבלנות. מה, אנחנו בריטים?
מותה של המלכה אליזבת השנייה
עמידה בתור היא חלק מההוויה האנגלית. חלק מהמיתוס. כמו שתיית תה, רכילות על המשפחה המלכותית והיגיינת שיניים שנויה במחלוקת. למען הסר ספק, לא מדובר באגדה. ביוני האחרון עמדתי בתור למקדונלד'ס בארל'ס קורט בלונדון. אחרי חמש דקות של עמידה בתור שהרגישה כמו נצח, שאלתי בנימוס את הבחור לפני כמה זמן הוא ממתין. הוא הביט בשעון וענה בלי למצמץ: "בערך שעה". ויתרתי על הארוחה.
האנגלים מתגאים ביכולת המיתית שלהם לעמוד בתור. בעיניהם זו עדות לנימוס, אדיבות ובעיקר לסבלנות. בעיני שאר העולם, מדובר בנאיביות, או בתרגום לישראלית: פראייריות. זה נראה לנו מוזר כמו הקונספט המוזר של נהיגה בצד שמאל של הכביש. התור המפורסם ביותר בממלכה נערך מדי שנה בווימבלדון. אלפי אנשים, ולעתים אפילו עשרות אלפי אנשים, תופסים מקום בשעות הקטנות של הלילה, מביאים כיבוד קל ובירה כבדה, ומחכים במשך שעות עד שיפתחו את השערים לטורניר הטניס היוקרתי מכולם. לא כולם ייכנסו. למעשה, הרוב לא ייכנס. הכניסה למתחם היא על בסיס מקום פנוי, כאשר בעלי הכרטיסים האמידים לא צריכים לעמוד בתור אלא פשוט נכנסים. במילים אחרות: אנשים עומדים בתור בווימבלדון לא בשביל לראות משחק טניס, אלא בשביל להיות חלק ממשהו. העמידה בתור היא האירוע עצמו מבחינתם.
אפשר לזלזל בזה ולראות בזה עדריות, אבל זו תהיה זווית ראיה שטחית של מתבונן מבחוץ. מי שייצא לו להיות בלונדון בחודש יוני מוזמן להגיע לראות את התור השמח בווימבלדון. "פשוטי עם" שלקחו חופש מהעבודה מבלים יחד עם משפחה וחברים מתחת לשמש הלונדונית החמימה, ופשוט מרגישים כמו חלק ממשהו גדול. חלק יצליחו להיכנס למתחם ויאכלו גם תותים בשמנת - אבל גם מי שלא, יוכל לספר שהוא היה שם.
וכך, נראה שכמעט כל תושבי לונדון, ואולי כל אזרחי בריטניה, עסוקים בימים האחרונים ב"להיות שם". במבט מבחוץ אפשר להסתכל על זה בציניות. מיליוני אנשים שמתאבלים על גברת בת 96 שהלכה לעולמה בשיבה טובה. הלוואי על כולנו. אלא שמאחורי עננת הציניות מסתתרת לכידות אנושית מאוד פשוטה ואפילו מרגשת. יש שיאמרו שיש כאן גם תפיסת עמדה ותצוגת כח. תזכורת למלך צ'ארלס הנכנס מי הריבון האמיתי בממלכה המאוחדת. ההמונים אהבו את אמא שלו, אבל ההמונים הם גם אלה שהוציאו להורג את המלך צ'ארלס הראשון. המשפט שלו, אגב, נערך בדיוק באותו מקום בו הארון של המלכה אליזבת מוצב כרגע.
הפרלמנט הבריטי מציג בעמודי הסושיאל שלו מפה עדכנית של התור. אפשר לראות את אורך התור והזמן הממוצע בו יאלץ מי שמצטרף אליו כרגע לעמוד עד שיגיע לארון המלכה. אני מצטרף לסוף התור ב-13:30. לפי העדכון האחרון אני אעבור שבעה קילומטרים ב-14 שעות. במקרה הטוב אני אכנס לתור בשלוש לפנות בוקר. אין סיכוי שאני עומד כל כך הרבה זמן בשביל שום דבר, אבל הסיכוי שאעשה את זה בשביל לראות ארון קבורה אפילו נמוך יותר.
ועדיין, הזחל האנושי העצום הזה משתרך לו באיטיות ובסבלנות לאורך קילומטרים. מאות אלפי אנשים עברו את הדרך הזאת בימים האחרונים. ההערכות האחרונות מדברים על 750 אלף איש שיחלפו על פני הארון עד להלוויה מחר. המראה של ההמונים מבטל כל ציניות. אין פה אנשים "משוגעים", אלא אנשים רגילים לחלוטין. חלקם צעירים, חלקם מבוגרים. בסוף השבוע היו אנשים שעמדו מעל ל-24 שעות. חלקם מבינים בוודאות שאין שום היגיון בלעמוד כל כך הרבה זמן רק בשביל להביט בארון סגור לכמה שניות. אבל הם רוצים להיות שם, הם רוצים להיות חלק מזה. וגם: הם רוצים לשלוח מסר.
זה צו השעה מבחינתם. קצת כמו, להבדיל אלפי הבדלות, ישראלים שמתנדבים להמשיך לשרת במילואים למרות שהגיעו לגיל פטור. בעוד יש מילואימניקים רבים שמצליחים להתחמק מהשירות ולהשיג פטורים, יש עדיין את אלה שמרגישים מחויבות להיות חלק מהתשתית הזאת של הישראליות, גם אם זה אומר לבלות תקופות ארוכות רחוק מהבית והמשפחה. אנחנו לא קוראים להם "משוגעים", ובטח שלא נקרא להם "פראיירים" (לפעמים הם קוראים ככה לעצמם) - אנחנו קוראים להם "הישראלי היפה".
במידה דומה, כך רואים הבריטים את העומדים בתור בלונדון. הם אומנם לא תורמים ליציבותה הביטחונית של המדינה כמו משרתי מילואים, אבל הם משמרים מסורת בריטית עתיקה. היחס האוהב שלהם למלכה המנוחה הוא מעבר לזה של נתינים במונרכיה, אלא יותר של נכדים שמגיעים להיפרד מסבתא. התחושה היא שמדובר בתור משפחתי כמעט, ולמשפחה הזאת יש מאות אלפי פרצופים.
התור הארוך מכיל כל מיני סוגים של טיפוסים, אבל כולם שם מאותה סיבה - להיות שם כשזה קורה. יש שם קבוצה שלמה של נזירות שחורות, יש בני זוג הודים שעשו את כל הדרך מניו דלהי כדי להשתתף באירוע - ויש שני בחורים צעירים שמחלקים חידוני טריוויה כדי להעביר את הזמן. התחושה באוויר היא של הפנינג חגיגי ושמח, כמעט שקשה להרגיש שמדובר בחלק מאירועי הפרידה מסמל לאומי שהלך לעולמו.
זה היה ככל הנראה התור הארוך בהיסטוריה, והאנשים שעומדים בו גאים בעובדה הזאת. המפגש עם ארון הקבורה של המלכה הוא לא באמת הסיבה שהם הגיעו לשם. "עוד שלושים שנה נוכל לספר לשרה הקטנה שהיא עמדה בתור יחד עם סבתא שלה כדי לראות את המלכה", אומרת לי אמא טרייה בשם אלישיה שהגיעה לתור יחד עם התינוקת שלה וגם עם אמה המבוגרת. הסבתא, אגב, סיפרה שהיא עמדה בתור כדי לראות את ארונו של ווינסטון צ'רצ'יל שהוצב באותו מקום. "גם אז היו אלפים שהגיעו, אבל לא עמדנו כל כך הרבה זמן כי לא היו בדיקות ביטחוניות בכלל. זה לא היה מסודר כמו עכשיו, פשוט באנו, קדנו לארון והמשכנו הלאה", מספרת הסבתא הגאה, שהייתה יכולה לנצל את התור הקצר יותר שהיה מיועד לנכים וקשישים, אך אמרה שהיא מעדיפה לחוות את הרגע הזה יחד עם כולם. זה כל הסיפור.
הסדר המופתי בו מתקיים התור אינו מובן מאליו, בטח לאדם שמגיע ממדינה בה "סדר" זו מילה גסה כמו ישראל. אין אפשרות "לשמור" מקום בתור, והדרך היחידה להגיע לסופו היא לעמוד את כולו. הבריטים מקפידים על כך על ידי חלוקת צמידים ממוספרים, אלה מאפשרים לבאי התור לצאת לרגע לשירותים או לרכישת מזון (בכל זאת, יש כאלה שעמדו בתור למעלה מיממה) - אך סדרנים מנומסים מונעים מאנשים לחתוך או להיעדר לתקופה ארוכה. למען ההגינות נציין שלא נראה כאילו מישהו היה עושה את זה גם אם לא היו סדרנים לאורך המסלול.
כשמתרחקים מהתור הוא נעלם בזיכרון. לונדון ממשיכה להתקיים כעיר גדולה ותוססת כשבלבה מתרחש אירוע היסטורי של פעם במאה. ופתאום אני שומע זעקת שבר חזקה. אישה נשברת וצועקת "NOOOOOO" בכאב. אלא שאז אני מביט ורואה שמדובר באישה צעירה שגילתה שהיא פספסה את האוטובוס שלה. הצעקה שלה נשמעה זרה בתוך הנימוס המופתי של הבריטים, שמעכלים כל אחד בדרכו את סופו של העידן האליזבתני. עוד שלושים שנה כל אחד מהם יזכור בדיוק איפה הוא היה כשהעידן הזה נגמר.