ביומה הראשון דמתה החקירה הנגדית של הדס קליין לרצף תשדירי פרומו מייגעים: "אנחנו נוכיח", התריע חזור והתרע עו"ד עמית חדד, הסניגור של נתניהו בתיק 1000, "אנחנו נראה", "אנחנו עוד נראה", "אנחנו עוד נבין", וכו'. "יש לנו דרך ארוכה ביחד", ניסה להפחיד את קליין, תוך שהוא מרעים קולו באופן מוגזם באולם בית המשפט. קליין לא נבהלה, ובפועל כל התלהמות של חדד גרמה לה איכשהו לשלוף עוד סיפור על שרה נתניהו. השליפות הללו, אפשר להניח, היו כאב הראש הגדול ביותר של חדד בדיונים, ולא בכדי פעם אחר פעם חזר על בקשתו מקליין שלא לספר "סיפורי רכילות" על שרה נתניהו.
"יש לך הזדמנות עכשיו לומר עכשיו את האמת", הטיח חדד בקליין בתחילת החקירה הנגדית, "כי הראיות שנציג כאן מוכיחות כי העדות שלך אינה אמת". שלושה ימים יעברו עד שחדד יבין סופית שטקטיקת ההפחדות והאיומים לא עובדת, ושכדאי לו לשנות פאזה ברוח סיפורו המפורסם של עגנון, מ"אויב לאוהב". וכך, מאיומים והפחדות שאפיינו את תחילת החקירה הנגדית, עבר חדד לפניות מנומסות, שלא לומר מתחנפות, לעדה על הדוכן.
כמעט כל שאלה נפתחה בקדימון: "אין לי טענה אלייך שאת באת לפה לשקר, אבל...", "היום לא נריב", וכו'. רק לפני כמה ימים הטיח בה שהיא שקרנית, והנה עכשיו הוא כבר מציע לה ש"נצעד ביחד במשעול". זה היה כל כך מרגש שהתחשק לי באותו רגע לזמזם ביחד עם חבורת תומכי נתניהו, שהגיעה לאולם, את שירה של נעמי שמר: "במשעול בלב שדות, זוג פוסע לבדו, וידה בתוך ידו כברכת שלום".
ובכן, ידה של קליין ממש לא היתה בתוך ידו של חדד, ובכל זאת ביום הרביעי של החקירה הנגדית החל חדד לרשום הישגים מצומצמים (מיד אפרט). השינוי לא נבע מדברי החנופה החוזרים והנשנים של חדד לקליין (אולי זה קצת הוריד את מספר הסיפורים על גב' נתניהו, זה כן), אלא מנטישת קו ההגנה שבלט בימים הראשונים של החקירה הנגדית. נטישה או מיצוי, אין לדעת. מה שברור הוא שהוא נפסק.
מטרתו של קו ההגנה של הימים הראשונים היתה לבסס ככל האפשר את הטיעון שבראייתם של בני הזוג נתניהו, בני הזוג מילצ'ן וג'יימס פאקר היו חבריהם. לצורך ביסוס טענה זו חדד הציג, בין השאר, מסרונים מביכים בין שרה נתניהו לקליין, שבהם מרעיפות השתיים מחמאות מלוקקות אחת לשניה. קליין הסבירה היטב: "זו העבודה שלי". זו אכן, בין השאר, העבודה שלה. היא "שמוזרית", כלומר יודעת איך לדבר עם אנשים שהמעסיק שלה רוצה בקרבתם, והם רוצים בקרבתו. היא מסתחבקת עם שמעון פרס, עם ליברמן, עם טוני בלייר או עם שחקן הוליוודי כלשהו באותה מידה, כי הם חשובים למילצ'ן שמעסיק אותה. לכן, היא גם מחמיאה לגב' נתניהו, ולא משום שהיא באמת חברה שלה; לא בכדי, סירבה לחתום על הצהרת החברות המגוחכת שגב' נתניהו ביקשה ממנה לחתום עליה.
אבל חדד רצה להראות את נקודת המבט של בני הזוג נתניהו, לא של מילצ'ן והדס - איך מבינים את היחסים הללו ראש הממשלה לשעבר ורעייתו. הרי מה שחשוב במשפט פלילי הוא היסוד הנפשי של הנאשם. העניין התמוה הוא שבכתב האישום מצוין במפורש שבין בני הזוג מילצ'ן לבני הזוג נתניהו שררו יחסי חברות. לא רק שזה לא הוכחש, זה במובנים רבים מחזק את הסיפור המובא בכתב האישום. חדד רוצה לטעון שכל הפעולות נבעו מהחברות הזאת? אחלה. איפה הציג את זה בראיות? ביינתים רק דיבר על עצם החברות, שעליה אין ויכוח.
בכל זאת, אי אפשר להתאפק מלשאול: האם באמת נתניהו חבר של מילצ'ן ופאקר? מהי בדיוק חברות? על רקע מה בדיוק החלה החברות ביניהם? האם במחנה קיץ של שבט מצדה, פאקר והוא הרטיבו יחדיו מדורה בכיבוי צופי? אולי מילצ'ן הוא זה שהציל את נתניהו בפעולה המפורסמת ההיא בסיירת מטכ"ל ולא ידענו? אולי פאקר, מילצ'ן ונתניהו למדו ביחד בדירת סטודנטים אפלולית למבחנים הקשים של MIT? לא, האפיזודות הללו לא באמת קרו, ולא היו יכולות לקרות, שכן, בואו, לא מדובר בחברות אמיתית. הדשנים של יחסי מילצ'ן-נתניהו הם כוח, כסף ושררה.
אז בואו נקפוץ ליום הטוב של חדד, היום הרביעי של החקירה הנגדית, שאכן הניב פירות להגנה - לא טנא גדול ועשיר של פירות, אבל בהחלט כמה פירות ספורים שאפשר אולי להמתיק אתם מעט את טעמו המר של התיק הפלילי המובהק ביותר מבין שלושת התיקים נגד נתניהו.
כדי להבין את הפרופורציות, קצת מספרים: נתניהו מואשם בקבלת סיגרים בחלוקת הסכומים הבאה: 267,254 שקל מארנון מילצ'ן, ו-145,577 שקל מג'יימס פאקר. הסכומים מבוססים על החשבוניות שהיו אצל הדס קליין. באשר למילצ'ן, קליין עומדת על כך ש-100% מהסיגרים שנקנו ממילצ'ן היו עבור נתניהו, מהסיבה שמילצ'ן עצמו לא עישן אותם.
לדבריה, האורח היחיד, לבד מנתניהו, שהיה מעשן פה ושם סיגרים שהיו בתפזורת אצל מילצ'ן, היה ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. כל החבילות המוזמנות נקנו לדבריה לבקשת נתניהו. עדותה תיתמך על ידי העדים הנוספים שיובאו להעיד, ובעיקר על ידי הנהג יהונתן חסון. באשר לפאקר, קליין היתה זהירה יותר ואמרה שלמיטב זכרונה כל הסיגרים היו עבור נתניהו, אבל בכל זאת לקחה בחשבון שאולי נרכשו כמה לאורחים אחרים ששכחה מהם. לכן קבעה ש-98% מהחשבוניות היו עבור נתניהו.
ההישג של חדד - בגזרה ה"וורודה"
בגזרת הסיגרים חדד לא הצליח לערער לעת עתה, באופן אמיתי, את עדותה של קליין. ההישג שלו כביכול, היה בגזרה הוורודה - גזרת השמפניות.
החלוקה בכתב האישום של אספקת השמפניות היא כזאת: מילצ'ן רכש שמפניות לבני הזוג נתניהו ב-184,448 שקל, ואילו פאקר ב-85,597 שקל. החישוב הזה נעשה לאחר שקליין העידה במשטרה כי לגבי פאקר אין לה כל ספק שכל השמפניות נרכשו עבור בני הזוג נתניהו. עדותה נתמכת על ידי שני קוסקס, מנהלת משק הבית של פאקר בקיסריה.
באשר לשמפניות שנרכשו על ידי מילצ'ן, היא היתה מסויגת יותר ואמרה שהסכום מהווה 65% מכלל חשבוניות השמפניות השייכות למילצ'ן שהיו ברשותה, והשאר (35%) מתעדות רכישות עבור הזוג מילצ'ן עצמו. חדד הציק, ובצדק מבחינתו, לקליין בשאלה איך הגיעה דווקא לחישוב הזה של 65%, והציג לה למשל אמירה שלה בחקירה הראשונה לפיה השמפניות נועדו בראש ובראשונה לבני הזוג מילצ'ן. קליין זכרה היטב שבהמשך העדות היא אמרה כי "הרוב הלך לשרה", אבל היא כן אישרה ש-65% זו הערכה שלה ולא כימות מדויק.
בשלב זה השופט עודד שחם ביקש להבין באופן ברור יותר מהפרקליטות מהי בדיוק המתודולוגיה שלפיה נקבעו הסכומים הנקובים בכתב האישום. התובע אלון גילדין אישר לשופט שהכימות של השמפניות שהגיעו ממילצ'ן מבוסס אך ורק על ההערכה של קליין ולא מגובה בעדויות חיצוניות. מה שמגובה, הדגיש, זו השיטה ולא הכימות.
האם מדובר בהתפתחות חיובית של ההגנה? אולי במעט, במובן זה שיהיה קשה לשופטים לקבוע נחרצות שהסכום שנקוב בכתב האישום עבור השמפניות שהגיעו ממילצ'ן הוא מדויק. אולי השופטים יחתכו אותו , אולי לא יתייחסו לסכום ספציפי. עם זאת, צריך לזכור, כל העיסוק בסוגיית השמפניות ממילצ'ן הוא ב-184 אלף מתוך ה-700 אלף המיוחסים לנתניהו בכתב האישום. נניח לצורך הדיון שהשופטים יחתכו את ה-184 אלף בחצי. עדיין נישאר עם כ-600 אלף שקלים טובות הנאה שעדיין מיוחסות לנתניהו. אגב, הפרקליטות ממילא לא מייחסת לנתניהו מודעות נפשית לכל בקבוק שמפניה ששתתה רעייתו, אלא מודעות ברורה לשיטה של אספקת הבקבוקים.
לא בכדי התעכבתי בתחילת המאמר על הפתיחה הפומפוזית המיותרת של החקירה הנגדית. עמית חדד הוא עורך דין צעיר ומוכשר, שרבים מבני גילו יכולים להתקנא בו, אבל מה לעשות, יש מציאויות שאי אפשר לערפל, ויש עדים, שגם אם תתאמץ מאד לא תוכל להפוך אותם לשטנים. כלומר, תצליח אולי בקרב להקות הצווחנים, הצעקנים, מפיצי הבדיות והצילומים המעוותים של העיתונאים שמסקרים את המשפט. זו לא חוכמה גדולה, לא אליהם התכוונתי.
חדד הבין באיחור קל שקליין היא לא שלמה פילבר, לא ניר חפץ, וגם לא עדת מדינה. היא פשוט האישה שהיתה שם, והאישה שעכשיו רוצה לספר. הניסיונות של חדד להדביק לה מניעים זרים העלו עד כה חרס מתפוררת. הניסיון לצבוע אותה פוליטית (אולי נקבע שאדם עם דעות פוליטיות בישראל לא יכול להיות עד במשפט נגד פוליטיקאי. סטארטאפ), נראה ונשמע באולם מגוחך עד פתטי.
לעו"ד חדד יש כמובן עוד מלאכה רבה אחרי פגרת בית המשפט. העיסוק שלו בכמויות הוא ודאי לגיטימי ולמעשה בגדר חובה של סניגור בתיק כמו זה. מן הסתם חדד גם ירשום בדרך הישגים קטנים או גדולים בתיק. למשל, מילצ'ן בוודאי לא יישמע נחרץ כמו קליין, ויוצגו סתירות נקודתיות בין עדים שונים. הייעוץ המשפטי שנתן עו"ד ויינרוט יחזור וידובר. ועדיין, את הסיפור הגדול של תיק 1000, חדד, כמו כל סניגור אחר, יתקשה מאד לערפל. הוא כמובן ניסה וינסה להציג את היחסים הללו בין שני הזוגות כיחסים מותרים משפטית, אתגר כמעט בלתי אפשרי, אבל כמו שאמר השופט חיים כהן: "אין גבול לחקר סניגור".
כך או אחרת, פלילי או לא, את הסיפור הגדול, הלא ממש מוכחש, הסיפור החזירי על מה שהתרחש שם בציר קיסריה-בלפור-בית ינאי, גם עורך הדין המוכשר ביותר לא יצליח להעלים.