עם שם, תמונה וסיפור: עובדות הניקיון מפסיקות להיות שקופות

"עבדתי בניקיון בתל אביב, בהרצליה, בהמון מקומות. באף אחד מהם לא ראו אותי. לא ידעתי עברית, אפילו לא את הא'-ב' או לכתוב את השם שלי, ולא היה לי למי לפנות כשקורה משהו. עבדתי כל היום ורק היו אומרים לי 'יאללה יאללה, לכי תעשי את זה ואת זה'", כך מתארת אמלסת בהאטה את 12 השנים שחלפו מאז שנחתה מאריתריאה.

החוויה של רבים מעובדי ענף הניקיון, בעיקר אלה המועסקים דרך קבלן, דומה. הם מגיעים למקום העבודה מוקדם מכל אחד אחר ועוזבים אחרונים, אך יכולים לעבור ימים שלמים מבלי שמישהו ישאל לשלומם. כשזכויותיהם נפגעות - ברבים מהמקרים אין למי לפנות, או שהם לא יודעים איך.

במכללה למינהל החליטו שאצלם הדברים ייראו אחרת. הפרויקט שלקחה על עצמה הקליניקה למגדר, משפט ושינוי חברתי החל לפני 13 שנים בהנגשת ידע בסיסי על זכויות משפטיות ואלימות במשפחה לעובדות הניקיון בקמפוס, והתפתח לשיעורי עברית, סיוע משפטי - בהוצאה לפועל, ביטוח לאומי, דיני משפחה - ולסדנאות העצמה.

תחת הכותרת "אנחנו לא שקופות", הוצבה השבוע במסדרונות המכללה תערוכה שמציגה תמונה, שם וסיפור של שש מתוך 35 עובדות, שהסכימו להצטלם ולשתף. "אני מיניה, אימא לשלושה ילדים. החדר כושר הוא המקום האהוב עליי וכמובן גם הסאונה", נכתב באחד מהשלטים. ברהנה בחרה לספר כי באה לארץ מאתיופיה וכי התחביב המרכזי שלה הוא סריגת תיקים. "כדאי לכם לנסות אחד", היא מצוטטת. עובדות אחרות כתבו כי הן אוהבות לרקוד, לצפות בסרטים או לבלות עם הילדים.

"אני עובדת כאן תשעה חודשים, וההרגשה היא שסוף סוף רואים אותי ומדברים אליי בסבלנות", סיפרה אמלסת. מתחת לתמונתה מצוין כי היא אם לחמישה ילדים ואוהבת לשמוע מוזיקה.

"אנחנו מתחילים בהיכרות מעמיקה יותר עם העובדות, מיפוי של הצרכים והמצב הסוציו-אקונומי שלהן. אחר כך אנחנו שואלים אותן איך הן רוצות שנעזור - ופועלים בהתאם", הסבירה עו"ד מרים זלקינד, מנהלת הקליניקה למשפט ומגדר. הסטודנטים מלווים את העובדות בדרך למימוש זכויותיהן, לפעמים גם פיזית. בתחילת השנה עובדת שביקשה לתבוע פיצויי פיטורים מהמעסיק הקודם שלה פנתה לעורך דין שדרש ממנה שכר טרחה דמיוני של כמחצית מהסכום שמגיע לה. הסטודנטים חזרו יחד איתה למשרד שלו ודרשו להפחית את התשלום.

"הופתענו לגלות שיש עורכי דין שתפסו נישה של לעבוד מול עובדי הקבלן. הם הבינו שהעובדים מוחלשים ולא מבינים את השפה, מה שפותח פתח לניצול ולדרוש שכר טרחה מאוד גבוה", אמרו שלוש מהסטודנטיות, הדר ביכמן, יובל ליבנה וקארין ספיר. "אמרנו לו שלדרוש 5,000 שקל על מסמך שלוקח דקה וחצי להכין זה לא הגיוני. העובדת ציינה שיש לה המון חברות שנפלו אצלו בפח, אבל היא החליטה להילחם. כשהגענו למשרד בדרום תל אביב וראינו עוד אנשים נכנסים רצינו לצעוק שיברחו".

באירוע הצגת התערוכה שנערך מוקדם יותר השבוע במכללה נאמו נציגי הסטודנטים, העובדים ומנהלת הקליניקה. ההתרגשות הייתה ניכרת. "אני עובדת במכללה כמעט 16 שנה. אני אוהבת את האנשים ואת הסטודנטים וכיף לי, בגלל זה אני ממשיכה לעבוד פה", קראה מהקהל עדנה קבטה, אחת העובדות הוותיקות. היא לא תכננה לדבר, אבל כשהחל הטקס הרגישה צורך להוקיר תודה. "מזמן רציתי לעזוב ונשארתי רק בגלל היחס. אתם פה בשבילנו לכל דבר".

"ההתייחסות לעובדות בצורה הזאת מקרבת אותן אלינו ונותנת תחושה של בית", סיפר ערן, אחראי הניקיון בקמפוס, והעיד שיש לכך השפעה גם בפועל, על רמת העבודה והניקיון במכללה. "יש קשר ישיר למורת העבודה שלהן, בנאמנות שלהן למקום. מבחינתי לא יקרה מצב שהזכויות של עובדת כאן ייפגעו, אני אגיע למנכ"ל של החברה ואדאג שיקבלו מה שהן צריכות. לדעתי צריך לעשות אותו דבר עם המאבטחים כאן".

בשנים האחרונות ניסתה המכללה להציע את המיזם למוסדות חינוך נוספים. עד כה, לא שמעו על אוניברסיטה או מכללה שנענו לקריאה. "מאוד קשה לעשות שינוי חברתי דרמטי", הודתה מייסדת הפרויקט, ד"ר רותי לבנשטיין-לזר. אך גם למכללה עצמה נותר סכר אחרון לפרוץ: העסקה ישירה של עובדות הניקיון. "היו ניסיונות בשנים הקודמות להתחיל בפיילוט כזה, אבל אם היינו רצים ישר לשם לא היינו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים", אמרה לבנשטיין-לזר. "לפעמים השינוי צריך להתחיל מלמטה - בעמדות ותפיסות".