כואב, אבל פחות

שירין אבו עאקלה שירתה בכלי תקשורת שמקדם את תעמולת האויב שלי, אני לא רואה בה "קולגה", ואין לי עניין להשתתף בפסטיבל האבל על מותה, שעליו הכריזו כמה מעמיתיי. אבו עאקלה לא נפגעה משום שהיא עיתונאית, אלא כי הסתובבה בחוץ בעיצומו של קרב יריות בין צה"ל למחבלים

קלמן ליבסקינד
12/05/2022

האמת, לא מעניין אותי מי פגע בעיתונאית שירין אבו עאקלה בג'נין, ולא אכפת לי אם היא נהרגה מאש המחבלים או מאש כוחותינו. בג'נין נמצא האויב שלנו, האויב הזה אחראי לרצח של ישראלים רבים, וכדי לפגוע בו חייבים לוחמי צה"ל להגיע אליו, ולבצע את משימתם כשהם פועלים בזירה קשה, כשמחבלים יורים עליהם כל העת.

כל מי שמסתובב בתוך זירת לחימה שכזו, יודע שהוא עלול להיפגע. זה לא טוב, זה מצער, מי שלא מעורב בלחימה לא צריך לשלם עליה בחייו, אבל כל עוד אין דרך אחרת להילחם באויב, זה כנראה לא יהיה המקרה האחרון. עכשיו זה קורה כשהנפגעת היא עיתונאית פלסטינית. בעבר זה קרה כשהרב דן מרצבך נסע במכוניתו מעתניאל למערת המכפלה וכוח של צה"ל, שחשד שמדובר במחבל, ירה בו למוות. וכשאני עוקב אחרי יום האבל שהכריזו שלשום כמה מעמיתיי בתקשורת, חשוב לי לומר שמותו של הרב מרצבך - שאומנם לא היה עיתונאי אבל היה יהודי ואב לחמישה ילדים, ומותו תפס איכשהו מעט פחות כותרות - כאב לי יותר.

ומכיוון שראיתי, כאמור, את ההתייחסות של כמה וכמה עיתונאים לאירוע הזה, ולכאב שהם מצפים שנחוש בעקבותיו, אני מבקש לשרטט כאן את מדרג הכאב שלי אחרי אירועים טראומתיים שכאלה, ובכלל. ובכן, במקום הראשון, והכואב ביותר, נמצאים אנשים שאני מכיר. אחריהם נמצאים נפגעים שאני לא מכיר, אבל כאלה שאני רואה את עצמי קרוב אליהם. שלושת הנרצחים בפיגוע באלעד, לדוגמה, נכנסים להגדרה הזו.

עוד בוואלה!

תחקיר ראשוני בצה"ל: העיתונאית עמדה באזור המחבלים בג'נין, כל הלוחמים טענו שלא ירו לעברה

לכתבה המלאה
שירין אבו עאקלה, עיתונאית אל-ג'זירה נורתה למוות במהלך עימותים, ג'נין, 11 במאי 2022. תיעוד ברשתות חברתיות לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות היוצרים, צילום מסך
כל מי שמסתובב בתוך זירת לחימה שכזו, יודע שהוא עלול להיפגע. אבו עאקלה(צילום: צילום מסך, תיעוד ברשתות חברתיות לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות היוצרים)

במדרגה הבאה נמצאים אנשים שאני לא מכיר אותם, ולא יודע עליהם דבר. נניח, עיתונאי צרפתי שייהרג, חלילה, במהלך סיקור של המלחמה באוקראינה. אין לי הכרות אישית איתו, אין לי קרבה רגשית אליו, אבל מכיוון שאני מניח שהוא היה יקר לקרוביו ולחבריו, כואב לי שכך אירע לו.

באחת המדרגות התחתונות נמצאים אנשים שאין לי היכרות איתם, אבל שגרת יומם גורמת לי להבין שהם לא בצד שלי אלא בצד שנגדי. לדוגמה, אנשים שעובדים באל ג'זירה, כלי תעמולה שמשרת את האויב במלחמתו בנו.

האם אני שמח מכך שאנשים כאלה מקבלים כדור תועה בראשם? לא. האם אני יכול להתחבר לכאב של קרוביהם ומשפחתם? בטח. בדיוק כמו שאני יכול להתחבר לכאב על תושב עזה שנהרג מהפצצה של צה"ל על מתקן של חמאס סמוך לביתו. מצד אחד הוא בעצמו לא נלחם, ולכן חבל לי עליו. מצד שני, אני מזכיר לעצמי שהוא חלק מהקבוצה שלא רוצה אותי כאן.

פה בדיוק עומדת ההתייחסות שלי למותה של שירין אל עאקלה, ובנסיבות הללו, אותם אלו שניסו לגרור אותנו להשתתף באבל על מותה, נראו לי מעט מנותקים מההוויה הישראלית. ראיתי אתמול שורה של עיתונאים המבקשים מאיתנו להתייחס אל אבו עאקלה כאל "קולגה". ואני תוהה, למה רק אליה? הרי לכאורה, גם כתבי ערוץ הטלוויזיה "אל מנאר" של חיזבאללה הם קולגות. הם עוסקים בעיתונות, ואני עוסק בעיתונות. הם משדרים בטלוויזיה, ואני משדר בטלוויזיה. ועדיין, ככל שזה תלוי בי, אין בינם לביני דבר. הם אויבים מרים שלי, גם אם יש להם בכיס תעודת עיתונאי שהעניק להם מישהו.

לנצח את האויב

שירין אבו עאקלה שירתה בכלי תקשורת שעוסק בתעמולה נגד ישראל ובעד אויביה. אומנם לא הכרתי אותה בחייה, אבל כדי להבין במי מדובר, די היה לי בהכרות עם מקום העבודה שלה, ובצפייה בעמיתי, עמרי חיים, שדיווח במהדורה של "כאן 11", שהיא ייצגה "קו אנטי ישראלי ופרו פלסטיני", ובהאזנה לצביקה יחזקאלי שהסביר בחדשות ערוץ 13 ש"בשידוריה הייתה תמיד בין הפתח לחמאס". יחזקאלי, שאליו פניתי בהמשך, סיפר לי עוד שאבו עאקלה לא הכירה בזכותנו למדינה אפילו בגבולות 67', ושגם חמאס וגם פתח הסכימו איתה בחייה, והתייחסו אליה כ"שאהידה" אחרי מותה.

וכשאני רואה את טקס האשכבה הממלכתי שארגנו לה במוקטעה, ואת אבו מאזן שמכריז שם שהיא הייתה "קול לאומי" ש"העבירה את הסבל של אימהות השאהידים והאסירים ושל ירושלים ושל מחנות הפליטים", ואני רואה את הגינויים לישראל שמגיעים מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי, ואני רואה את המפגינים ברבת עמון שמניפים לזכרה דגלי פלסטין וקוראים "מרבת עמון לג'נין, עם אחד שלא מוותר", ואת המפגינים לזכרה בתוניס שמניפים את אותם דגלים וקוראים "שאהיד אל תדאג, הדם הוא פדיון למען החרות", אני מבין היטב שבחלוקה ביננו לבין מבקשי רעתנו, היא הייתה בצד של האחרונים.

איזה תפקיד היא מילאה? לחשוף את האמת או לשרת את העם שלה?(צילום: צילום מסך, רויטרס)

כך בדיוק אני מתייחס גם למי שמסביר לי שהיא נהרגה "במילוי תפקידה". מהו בדיוק התפקיד הזה, שהיא מילאה? לחשוף את האמת או לשרת את העם שלה, שנאבק בנו? להילחם ברע, או "להעביר את הסבל של אימהות השאהידים", כמו שתיאר אותה אבו מאזן? ובכלל, הרי גם המחבל של הג'יהאד האסלאמי שנהרג מאש צה"ל, נפל "במילוי תפקידו". אז אם מילוי מיטבי של התפקיד הזה עובר דרך קידום הסיפור של האויב, הריני מצהיר כאן באופן רשמי שאין לי שום עניין להשתתף בטקס חלוקת פרס העובד המצטיין למנוחה.

ובכלל, צריך לומר משהו גם על הציפייה מאיתנו, העיתונאים, לכאוב יותר את כאבם של עיתונאים שנפגעים. מצטער, אני לא מתחבר לגישה הזו. עיתונאי הוא אדם ככל אדם. כואב לי על עיתונאי שנפגע, בדיוק כמו שכואב לי על זגג שנפגע או על פקיד עו"ש בבנק שנפגע. ובמובן הזה, אם במקום העיתונאית הייתה נפגעת השכנה שיצאה לזרוק את הזבל, זה היה מבחינתי אותו הדבר בדיוק.

כמעט באותו העניין, שמענו אינספור פעמים, בעקבות האירוע הזה בג'נין, את הדאגה ל"חופש העיתונות". אחד הדואגים הבולטים היה דובר משרד החוץ האמריקאי, נד פרייס, שהצהיר שמותה של אבו עאקלה הוא "פגיעה בחופש העיתונות בכל מקום". ובכן, הביטוי הזה, "חופש העיתונות", חשוב מדי מכדי לשרבב אותו לאירוע מהסוג הזה, שאין לו שום קשר אליו. שירין אבו עאקלה לא נפגעה משום שהיא עיתונאית. שירין אבו עאקלה נפגעה כי הסתובבה בחוץ בעיצומו של קרב יריות קשוח בין צה"ל לבין מחבלים. באותה מידה בדיוק היה יכול להיפגע שם גם נהג מיכלית, או תושב שיצא מביתו בדרך למסגד.

חופש העיתונות מחייב את צה"ל לאפשר לעיתונאים לעשות את עבודתם. הוא לא מחייב את צה"ל לשנות את התנהלותו או את דרכי התגובה שלו מול האויב, רק משום שיכול להיות שעיתונאים יבחרו להיות גם הם במקום. כך בדיוק צריך להתייחס גם לתגובה של "ארגון העיתונאים" (שמההודעה שפרסם למדתי שהפך ל"ארגון העיתונאים והעיתונאיות"), לפיה "על כל כוח, שפועל בכל שטח עימות, לשמור על חופש התנועה והסיקור של העיתונות, ולעשות כל שביכולתו כדי למנוע כל פגיעה בעיתונאים... מצפים מצה"ל להוביל תחקיר מהיר ויסודי ולהביא להפקת לקחים".

אני לא יודע איזה לקחים מצפים בארגון העיתונאים שצה"ל יפיק, אבל כאזרח ישראלי, לפני שאני קורא לצה"ל לשמור על חופש התנועה והסיקור של העיתונות באזור עימות, אני קורא לו לעשות כל מה שצריך כדי לנצח את האויב בכל מקום, ולעשות את זה תוך שמירה קפדנית על חיי חיילינו.

רעיון עוועים

די מצער שהקולות הראשונים שקראו לחקירה בינלאומית באו מתוך ממשלת ישראל. ביום רביעי היה זה השר עיסאווי פריג'. למחרת הצטרף אליו השר נחמן שי, כשבעוד אמירה אומללה, הצהיר בתוכניתם של גיא פלג וניסים משעל ברדיו 103 ש"עם כל הכבוד, האמינות של ישראל לא הכי גבוהה באירועים כאלה".
ממשלת ישראל צריכה להדוף בבוז את הקריאות מהסוג הזה, בין כשהן באות מהארץ, בין כשהן באות מהעולם, ולהסביר שהסיפור כאן ברור ופשוט. אנחנו בזירת לחימה, חיילינו מותקפים באש, הם משיבים אש, ואנחנו מגבים אותם באופן מלא.

כל בר דעת יודע שזירת לחימה היא אזור מסוכן. אם חס וחלילה איתי אנגל היה נפגע מאש אוקראינית, בעודו מצלם כתבה בפאתי קייב, אף אחד לא היה מקים ועדת חקירה בינלאומית. לכולם היה ברור שמדובר בזירה שבה הרוסים והאוקראינים יורים אלה על אלה, ומי שבוחר להסתובב בזירה הזו, מסכן את חייו.

"האמינות של ישראל לא הכי גבוהה באירועים כאלה", נחמן שי(צילום: ראובן קסטרו)

גם היוזמה לחקירה משותפת ישראלית־פלסטינית, אף שברור שהייתה מהלך שמטרתו הפחתת הלחץ הבינלאומי, הייתה רעיון עוועים. הרשות הפלסטינית איננה צבא עמית שלנו. הרשות הפלסטינית היא אויבת שלנו. אם מי מהחמושים שירה בג'נין על לוחמי צה"ל היה פוגע והורג את אחד מחיילינו, הממשלה הפלסטינית הייתה משלמת לו שכר על פועלו. הפלסטינים גם תובעים שלוחמי צה"ל, אותם אלה שנלחמו השבוע בג'נין, יוכרו בבית הדין הבינלאומי בהאג כפושעי מלחמה.

בנסיבות האלה, לתת להם להשתתף איתנו בחקירה שתבדוק אם התפקוד של הלוחמים שלנו היה ראוי או לא, זה טירוף מושלם. ובכלל, למה שזה ייגמר פה? הרי מחר הפלסטינים יבקשו להצטרף לבדיקת תפקודו של השוטר שירה על מחבל בעיר העתיקה. מה נגיד להם אז? שזו הייתה הזמנה חד־פעמית? מבצע מיוחד לעיתונאים הרוגים? צה"ל לא צריך את הפלסטינים כדי לקיים תחקיר, וכשהוא מזמין אותם להצטרף, הוא מכניס את עצמו למבוך שאין לדעת איך ייצא ממנו בעתיד.

במקום לגלות חולשה וחוסר ביטחון, ממשלת ישראל הייתה צרירה להכריז שצה"ל הוא צבא אמין ומקצועי, ואין צורך לצרף לבדיקות שהוא עורך אף אחד אחר, כדי לשכנע שהוא כזה. כך גם ביחס לשר החוץ יאיר לפיד, ששוחח ביום רביעי עם השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, חוסיין א־שייח', והציע לו גם הוא, בשתי שיחות טלפון שניהל איתו, לחקור יחד את האירוע.

"שר יקר", היה צריך לפיד לומר לו, "דע לך שבכל פעם שרוצחים ייצאו מג'נין, אנחנו ניכנס לג'נין. ובכל פעם שיירו עלינו שם, אנחנו נגיב בעוצמה. ובכל אירוע כזה, יידעו אזרחיך ששכניהם המחבלים מסכנים אותם. האחריות לשלומם מוטלת עליך, לא עלינו". כך היה נוהג שר חוץ של מדינה ריבונית, בטוחה בעצמה ובחייליה. וכמי שמנהל שיחות צפופות עם מנהיגים רבים בעולם, הייתי רוצה לראות את לפיד מעיר להם שהיה שמח לראות, לצד הכאב על עיתונאית שמתה בטעות, כאב דומה על 19 ישראלים שנרצחו בתקופה האחרונה בכוונה.

וברמה האישית? יותר משהטרידה אותי השבוע השאלה האם חיילי צה"ל הם שפגעו בשירין אבו עאקלה, הטרידו אותי תמונותיהם של יהודים שנקלעו ביום רביעי להפגנה של מכבדי זכרה הפלסטינים, בעיר הבירה שלנו, ומיהרו להוריד את דגלי ישראל ממכוניותיהם, פן יאונה להם רע. עוד הטרידה אותי הידיעה שמערכת הביטחון שלנו, שהשקיעה כל כך הרבה אנרגיות כדי לתת מענה לאירוע בג'נין, לא השקיעה רבע מהן כדי למצוא שורה של ערבים חמושים שירו ביהודים בלוד אך לפני שנה ומסתובבים חופשיים עם כלי הנשק שלהם עד היום. האירוע בג'נין הוא אירוע טקטי. הטרור נגד יהודים בלוד ובירושלים, הוא כבר מזמן בעיה אסטרטגית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully