מי שהיה פעם בברלין ודאי עבר ליד מגדל הטלוויזיה של העיר, סמוך לאלכסנדרפלץ, שהיום הוא אחד מסמליה. המקום בדרך כלל הומה אדם, כיאה לאזור מרכזי בעיר גדולה, אבל אם נכנסים לרחובות הצדדיים, פתאום הרעש וההמולה נדחקים מאחורי שורת בניינים וגינות קטנות. אחד מהרחובות הצדדיים האלה הוא רוזנשטראסה - "רחוב הוורדים". מי שבמקרה מזדמן למקום יתקשה להאמין שדווקא ברחוב הקטן והשלו הזה התחולל אירוע דרמטי, הקרוי על שמו, אי שם בימי מלחמת העולם השנייה.
ב-27 בפברואר 1943, קבוצה קטנה של אזרחים גרמנים החלה מתאספת באותו רחוב בדיוק, כשמבטיהם של הנאספים מופנים בציפייה לעבר הבניין שבכתובת 4-2. הם הגיעו לשם באופן ספונטני לחלוטין. רבים מהם ודאי תהו אם בכלל הגיעו למקום הנכון, תוך שהם שואלים בדאגה את אלה שהגיעו לפניהם מה הם יודעים. חיבר את כל הנוכחים דבר משותף אחד: הם חיפשו את ילדיהם או בני זוגם היהודים, שנעלמו באותו יום כאילו בלעה אותם האדמה.
הקהל, שהורכב רובו מנשים, הגיע למקום אחרי חיפושים ברחבי העיר. בתוך הבניין עליו השקיפו בחרדה, שכנו משרדי הקהילה היהודית של ברלין, ושם, לפי השמועה, בני משפחותיהן נכלאו. החשש היה שהתחנה הבאה של העצורים בבניין תהיה רכבת למזרח, משם אף אחד לא שב.
אל תפספס
בדיעבד נקראו אירועי אותו יום והימים שלאחר מכן "אקציית בתי החרושת". באקציה הזו גורשו היהודים שנותרו בגרמניה הנאצית. שמה ניתן לה בשל העובדה שרוב היהודים שנשארו בגרמניה באותו שלב היו עובדי כפייה, רובם בתעשיית הנשק. רבים מהם נלקחו ישירות מהמפעלים בהם עבדו אל נקודות האיסוף - ומשם מזרחה. היו גם כאלה שנלקחו מביתם או נחטפו פשוט באמצע הרחוב אם זוהו כיהודים. כ-7,000 יהודים גורשו מברלין באותו השבוע.
כחלק מאותו מאמץ, נעצרו גם כאלו שעד אותו זמן הרגישו מוגנים יותר מגירוש, בהם יהודים שנישאו לבני זוג גרמנים או צאצאיהם של זוגות כאלה. אלה נעצרו, הופרדו מיתר היהודים, ונשלחו לבניין הקהילה היהודית ברוזנשטראסה. כ-2,000 איש נכלאו באותו בניין, רובם גברים. משהבינו שבעליהן כלואים בתוך אותו מבנה, החלו הנשים הגרמניות להתגודד סביבו בתקווה ליצור עימם קשר ולשחררם.
במהלך הימים שלאחר מכן הגיעו עוד ועוד נשים לרחוב. לפי העדויות, מספרן הגיע לאלפים. הן עמדו שם במשך שעות בכל יום, בכל שעה, בכל תנאי מזג אוויר ובזמן ההפצצות של בעלות הברית על העיר. בתוך הבניין היה הגסטפו הגוף האחראי לאסירים היהודים, ובחוץ שמרה המשטרה, שניסתה פעם אחר פעם לפזר את ההתקהלות - אך לשווא. עדי ראייה סיפרו שמכונית של אנשי אס-אס נסעה במהירות אל תוך קהל המפגינים כדי לאיים עליהם; לפי עדויות אחרות, ביום השישי למחאה, כיוון האס-אס מכונות ירייה לעברם. אך הנשים לא ויתרו ולא נטשו את עמדותיהן. הן רצו את הבעלים והילדים שלהן בחזרה.
וכך היה. לאחר מחאה שארכה שבוע ימים, שיחרר הגסטפו את היהודים, והם חזרו למשפחותיהם.
המחאה שנופחה?
הבניין בו נכלאו היהודים נהרס כמו רבים אחרים במהלך ההפצצות על ברלין. סיפור המחאה, לה אין תיעוד מצולם, הגיע לתודעה בגרמניה ובמדינות נוספות רק בשנות ה-80. בישראל הוא בקושי מוכר גם היום. בשנות ה-90 הוקמה אנדרטה שמנציחה את האירוע בגינה הסמוכה לרחוב רוזנשטראסה, וברחוב עצמו הוצב עמוד זיכרון עליו נכתב הסיפור. ב-2003 יצא סרט גרמני על הפרשה ("רוזנשטראסה"). ראיתי אותו כשהייתי נערה, והתרגשתי מעצם המחשבה שאירוע כזה אכן קרה.
אבל סרטים והיסטוריה לחוד. כי כמו אירועים רבים שקרו ואין להם תיעוד (וגם כשיש להם), גם מחאת רוזנשטראסה עוררה סביבה פולמוס. חלק מההיסטוריונים, ובראשם וולף גרונר, טענו כי המחאה נופחה מעבר לממדיה.
טענתו העיקרית של גרונר הייתה שהאנשים שנכלאו בבניין, שכולם היו יהודים שנישאו ל"ארים" או בני תערובת, לא נעצרו בשביל להישלח להשמדה, אלא בשביל להציבם ככוח עבודה במקום היהודים "המלאים" שנשלחו למחנות. הוא גם מסביר שחלק מהיהודים שוחררו כבר במהלך אותו שבוע של ההפגנה, בעוד שאחרים שוחררו אחרי שהסתיימה - מה שמראה כביכול שלמחאת הנשים לא הייתה הרבה השפעה על שחרור הכלואים בפועל.
מורן גייזנברג מרכוס שמעה על המחאה מסבתה רות. אימה של רות, אמה וייסמן, היתה נוצריה שהתגיירה, ואביה שמעון וייסמן היה יהודי. "סבתא שלי היתה אז בת 15, כשיום אחד אבא שלה פשוט נעלם", מספרת מורן. "אמה הלכה לחפש אותו. לבסוף שניהם חזרו הביתה מאוחר מאוד, ואמה סיפרה לה שעצרו את שמעון והיא שיחררה אותו. היא סיפרה לה שהגיעה למקום בו נכלא ודרשה שישחררו אותו ביחד עם עוד כל מיני 'נשים של יהודים'. הנשים שם צעקו ועשו בלגן", היא נזכרת.
"אני לא חושבת שמישהו ייחס לאירוע הזה חשיבות במשפחה שלי, כי זה היה אחד מתוך הרבה סיפורים אחרים", אומרת מורן. "סבתא שלי בעצמה אמרה לי שלא הבינה את גודל האירוע. היא אמרה: 'כן, אמא שלי פשוט באה וצעקה והם החזירו לה אותו'. זה לא היה בכלל עניין גדול בשבילה, זה היה ברור שהיא תציל את בעלה". שמעון אכן ניצל, ולאחר המלחמה הוא, אשתו אמה ובתם רות עלו לישראל.
כשמחפשים מידע על המחאה, קשה שלא להיתקל בשמו של ההיסטוריון והסופר האמריקני נתן סטולצפוס, שהיה בין הראשונים לכתוב עליה ולהביאה לתודעה. אחרי שקראתי על הוויכוח סביב הפרשה, יצרתי איתו קשר במעין ניסיון לקבל אישרור לכך שהאירוע אכן "ייחודי וחשוב".
"אני אשמח שתתאר לי את... החשיבות... והייחוד של המחאה", ביקשתי ממנו, נבוכה. "אבל בעיניי זה לא בהכרח אירוע ייחודי", השיב. כמעט התאכזבתי.
"כשמדברים על המחאה צריך להסתכל עליה בקונטקסט רחב יותר - עשר שנים לפני שהחלה, כשהנאצים עלו לשלטון", הוא המשיך. "אנשים 'לא-יהודים' שנישאו ליהודים, ומעולם לא היו מעורבים בפוליטיקה - לפתע הפכו להיות מעורבים בה במידה רבה. הם סבלו מהשפלה מעצם כך שהמשיכו לחיות עם בני זוגם. משפחותיהם הלא-יהודיות הרבה פעמים התכחשו להם. המשטרה לא עזרה להם נגד אלימות שהם ומשפחותיהם חוו, ורק לחצה עליהם להתגרש". המחאה היתה נדירה מעצם העובדה שאנשים התקבצו יחד והפגינו כדי לשחרר יהודים, הוא הסביר, אבל למעשה אותם אנשים מחו יום-יום מאז עלה היטלר לשלטון, מעצם כך שנותרו עם בני זוגם היהודים.
"לפי המחקר הוותיק ביותר, 92-93% גרמנים לא-יהודים, שהיו נשואים ליהודים, סירבו להתגרש מהם במהלך כל תקופת השלטון הנאצי. לפי מחקר אחר הם היוו אף 98%", ציין סטולצפוס. "בשלב מסוים אלה הבינו שאם הם נוטשים את בני משפחותיהם - הם פשוטו כמשמעו מביאים למותם".
כשעלו הנאצים לשלטון היו 540 אלף יהודים בגרמניה, כש-15 אלף מתוכם חיו במשפחות מעורבות. בתום המלחמה, 12 שנים אחר כך, נותרו שם בסך הכל 19 אלף יהודים, רובם במשפחות מעורבות. "כבר ב-1950 העריך הסטטיסטיקאי ברונו בלאו, שבעצמו היה נשוי בנישואים מעורבים, ש-99% מהיהודים ששרדו בגרמניה הנאצית היו יהודים במשפחות מעורבות - ששרדו בגלל הנישואים שלהם", סיפר סטולצפוס. "בהערכה זו לא נכללים אלה ששרדו את המחנות ואלה שירדו למחתרת", הוסיף.
בלגן במטה הגסטפו
ראשית נישואיהם של אלזה וג'וזף חוצן לא הייתה קלה. אלזה היתה פרוטסטנטית, ג'וזף היה יהודי, ומשפחותיהם התנגדו לנישואין, על אף שהדבר היה מותר בגרמניה של לפני 110 שנים. הם הביאו את בנם הראשון מחוץ לנישואים, ולאחר שהמשפחה היהודית השתכנעה שאלזה רצינית מספיק, האחרונה התגיירה והזוג נישא בסופו של דבר. לאחר מכן הביאו עוד שלושה ילדים, שהפכו לגברים חסונים וספורטאים נלהבים. המשפחה חיה בברלין.
כשעלו הנאצים לשלטון, סולקו האב וכל ארבעת הבנים מהמסגרות החברתיות שלהם, ובמהלך המלחמה הפכו לעובדי כפייה. בשונה מבעלה ובניה, ועל אף גיורה, אלזה נותרה "ארית" לפי הנאצים, והיא ניצלה זאת כדי לעזור למשפחתה. "היא היתה אישה כזאת שהולכת ועושה בלגן במטה של הגסטפו בשביל להוציא את הבנים שלה משם", מספרת עליה ענבר חוצן, שקראה על קורות בני משפחתה בספר שמצאה במקרה. לפי אותו ספר, "חדשות מחוצן", אלזה גם השתתפה במחאת רוזנשטראסה, משם חילצה בפעם השישית את אחד מבניה מידי הגסטפו. ככל הנראה במבנה היה כלוא אח נוסף, שהסגיר את עצמו כדי להישאר עם אשתו.
לאף אחד מאותם יהודים במשפחות מעורבות לא היה ברור באמת אם הם מוגנים מגירוש. תמיד היה חשש שגם תורם יגיע. על אף הסיכון, שלושת הבנים הצעירים למשפחת חוצן נישאו לנשים יהודיות "מלאות", ואולי קיוו שמעמדם כ"חצי-חצי" יציל גם אותן. בדיעבד, לא רק שהנישואים לא הצילו את הנשים, אלא אף "דרדרו" את מעמדם של הבנים, וכל שלושת הזוגות גורשו בסופו של דבר למחנות.
אב המשפחה ג'וזף מת כבר ב-1942 בעבודות הכפייה. הבן הבכור אפּי, שניצל מגירוש לאחר שירד למחתרת בברלין, היה הבן היחיד ששרד את המלחמה. הוא שב אל אימו אלזה, והם חיו יחד עד מותה. לאחר שכתב את זיכרונותיו מהתקופה ההיא, ולאחר שהחליט שלא להתחתן ולהביא ילדים, מת גם אפּי.
כיום סיפור המשפחה מוצג בסמינרים שמועברים במוזיאון בית ועידת וואנזה. האמנית הישראלית ענבר חוצן, קרובת משפחתם, ביססה כמה מיצירותיה על סיפורם, ואלו יוצגו באוגוסט הקרוב בתערוכה בברלין - לא רחוק מבית המשפחה, זו שנותרה בברלין, ונגדעה.
הנאצים הבחינו בין בני התערובת, שכונו "מישלינג". למשל, בשעה שרבים "לא-פריווילגים" נאלצו לשאת את הטלאי הצהוב כמו יהודים "שלמים", אחרים "פריווילגים", לא היו צריכים לעשות זאת כלל. מאחורי ההבחנות הללו הסתתרה גם פוליטיקה, שכן היטלר לא רצה לעורר מחלוקות בעם הגרמני, שחלקו - מה לעשות - כבר היה מעורבב עם יהודים. "באיזשהו מקום זה היה הדבר שהכי היה קשה לנאצים - כי למכור שנאה ליהודים היה להם קל. אבל למכור שנאה לאלה שהתחתנו עם יהודים, או לבני התערובת, זה היה כבר יותר קשה", מסביר גיא מירון, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה וראש המרכז לחקר שואת יהודי גרמניה ב"יד ושם".
"למעשה, לנאצים היתה אובססיה לעניין של נישואים מעורבים", הוא ממשיך, "אם מסתכלים בדוח ועידת ואנזה, רובו לא מתייחס בכלל ל'איך להרוג את היהודים', אלא מה לעשות עם בני התערובת - תוצרי הנישואים האלה. זה הכי הציק להם. כי פה היה צריך לשים את הגבול - מי הוא יהודי ומי לא".
ולמרות כל הדיונים באותה וילה שלווה בפרבר של ברלין, הנאצים לא הצליחו להגיע להחלטה בעניין הזה, והיא נדחתה שוב ושוב. וכל עוד היא נדחתה, רבים מהיהודים בנישואי התערובת ובני התערובת עדיין לא גורשו. "ההחלטות שהתקבלו לגבי גירוש יהודים בנישואי תערובת לא היו אחידות", מסביר מירון. "אנחנו מדברים על תקופה שבה לא היו החלטות חוקיות - כמו שלא הייתה גם החלטה חוקית של 'אנחנו הורגים עכשיו את היהודים'. זו מדיניות שהתפתחה. אני לא מכיר חוק שהגן על היהודים בנישואי התערובת, אבל גם פה המציאות בפועל מראה שזו היתה ההתנהלות".
"אמא רצתה למות עם בני עמה"
דורותיאה וויצ'חובסקי-פריד, שביקשה ממני בביישנות לקרוא לה בשמה "היהודי" שלומית, היתה בת למשפחה "פריווילגית". אימה היתה יהודיה, אביה היה נוצרי. מתקופת המלחמה היא לא זוכרת הרבה כי היתה בת שלוש, אבל היא יודעת לספר שאימה אליאונורה היתה מוגנת בזכות הנישואים לאביה. כך למשל היא לא היתה צריכה ללכת עם הטלאי הצהוב, זאת בשעה שקרוביה היהודים כבר החלו להיעלם סביבה.
"אבי הגיע ממשפחה נוצרית. חלק ממנה ניסו להגן על משפחתי היהודית, אבל לא כולם. חלק מהם היו נאצים", מספרת שלומית. "אבי תמיד היה גאה באימי וביהדות שלה. הם החליטו להתחתן ב-1935 מהר-מהר לפני שחוקי נירנברג, שאסרו על נישואים מעורבים, יכנסו לתוקף". מכיוון שנישא ליהודייה, אביה של שלומית לא קיבל את רישיון הרפואה שלו, ויכול היה לקבל מטופלים פרטיים בלבד, בעוד שעל אימה נאסר להמשיך את לימודיה באופן גורף.
במציאות המחרידה הזו, אביה של שלומית, קורט, שהיה רופא שיניים, יכול היה להמשיך לקבל מטופלים, שלפעמים היו אנשי גסטפו. שלומית מספרת שבכל פעם שהגיעו אנשי הגסטפו במכוניות השחורות שלהם לביתם בברלין, אימה הייתה נתקפת חרדה, כי הייתה בטוחה שהם באים לקחת אותה.
יום אחד אימה לא יכלה לסבול זאת יותר. היא הסגירה את עצמה ונכלאה גם היא ברוזנשטראסה. "אני חושבת שהיא ניסתה להגן על המשפחה, על בעלה ועלינו הילדות", מנסה שלומית להסביר. "מאוחר יותר בחייה אמרה לי שהיתה 'חייבת למות עם העם שלה'. אז אולי זו הסיבה", היא תוהה. באותו שלב, מכל משפחתה, שמעטים ממנה הספיקו להגר ורבים אחרים נשלחו למחנות, אליאונורה נותרה לבדה עם בעלה ובנותיה. לאחר שהבין בעלה שהסגירה את עצמה, הלך לרוזנשטראסה ושיחרר אותה משם.
"אני משוכנעת שאבי היה אחד מהמפגינים ברוזנשטראסה", אומרת שלומית, "ההורים שלי מעולם לא דיברו על המחאה. רק עשרות שנים אחר כך הצלחתי לקשר בין הסיפור אליהם, אחרי שקראתי כתבה על האירוע. קיבלתי מאחותי מסמך שמראה על השחרור של אמא מהכלא ברוזנשטראסה, בו אפשר לראות את הכתובת של הבניין ותאריך השחרור של אמא". התאריך הרשמי שעל המסמך הוא 12 מרץ 1943, כשבועיים לאחר תחילת ההפגנות מחוץ לבניין.
לאחר שהמלחמה נגמרה מצאה את עצמה המשפחה במחנה פליטים בדרום המדינה באזור קמפטן, שם גדלה שלומית. "הפעם היחידה בחיי שראיתי את סבא שלי, אביו של אבא, הייתה כשביקר אותנו בקמפטן אחרי המלחמה", היא נזכרת. "הוא היה איש כבד בכסא גלגלים, זה בטח לא היה פשוט בשבילו להגיע כל הדרך ברכבת אז. אבל אני זוכרת שבינו לבין אמא היו הרבה מריבות. עד שפעם אחת הוא צעק עליה ש'היו צריכים לשלוח אותך לתאי הגזים'. באותו הרגע אבא שלי הוציא אותו מהבית, ולקח אותו לתחנת הרכבת, שם אמר לו: 'אני לא רוצה לראות אותך יותר'. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו".
"כשהייתי ילדה לא הבנתי את הקונפליקט בנישואיי הוריי. קיבלתי את המצב איך שהוא. רק כשבגרתי הבנתי את המורכבות", מספרת שלומית.
"את צריכה להבין שאני גדלתי כנוצריה", היא אומרת לי. "יחד עם זאת, תמיד הבנתי שאני שונה בגלל הרקע היהודי שלי. גם אמא שלי חונכה כך לאחר שאביה התנצר בשביל ללכת לאוניברסיטה. אבל היא תמיד אמרה לי לזכור שאני יהודייה, ושעליי לעזור ליהודים. כשהתבגרתי החלטתי להתגייר".
שלומית, היום בת 82, גרה בדרום גרמניה ונשואה לאלכסנדר פריד. אלכסנדר, בן 97, ניצול שואה ששרד את מחנה הריכוז זקסנהאוזן ואת צעדות המוות, עלה לישראל קצת אחרי המלחמה, חי כאן עשרות שנים, והיה (ועודנו) ציוני נלהב. הוא היגר לגרמניה לאחר שהתאהב בשלומית והם החליטו להתחתן.
"אז מה, כל הסיפור הזה של המפגינים ברוזנשטראסה הוא בעצם על... אהבה?", שאלתי את ההיסטוריון נתן סטולצפוס, בניסיון לא להישמע רגשנית מדי מצד אחד וגם לא ספקנית מצד שני. "את יודעת, היו הרבה סיבות", השיב בחיוך. הוא מביא כדוגמה גם מקרה כמעט הפוך. "היה סיפור אחד של האנס הולשטיין שהיה יהודי שהיה נשוי ללא-יהודייה, ושניהם רצו להתגרש זה מזה. אבל כשהבינו מה יהיו ההשלכות עבורו, הם החליטו להישאר יחד", סיפר.
"בנוגע לרוזנשטראסה, אחד הדברים שהותירו בי הכי הרבה רושם, הייתה ההבנה שהאנשים שהפגינו שם רצו לוודא שקרוביהם לא יחשבו שנטשו אותם. זה היה חשוב להם. הם רצו להראות שעדיין נשאר קצת טוב", הוא הדגיש. "ראיינתי במשך שעות אנשים כאלה, וכהיסטוריון וידאתי שעדותיהם היו מהימנות, אך לא הייתה לי סיבה לפקפק בכוונתם. מובן שהאנשים האלה רצו את בני משפחותיהם בחזרה. אבל הם גם רצו שיידעו שהם שם בשבילם".
"בספר שכתבה ריטה קון, היא מספרת איך נכלאה בהיותה ילדה ברוזנשטראסה. היא כותבת שראתה את ההפגנה מחוץ לבניין, ושאלה מי אלה האנשים שמפגינים בחוץ. אחד מאנשי הגסטפו ענה לה: 'זו הדגמה למהי נאמנות גרמנית. האנשים שבחוץ מפגינים למענך'. אני לא בטוח איך אפשר לפרש את האמירה הזו של אותו איש גסטפו, אבל נדמה שנאמנות נתפסה בעיניו כערך חשוב", הוא מספר. "בסופו של דבר, זה מה שעושות הפגנות - מייצרות חוסר יציבות. ומכך חששו יותר מכל הנאצים, שניסו לאחד את העם מאחורי האידיאולוגיה שלהם. הם עשו כל מה שיכלו כדי להשתיק ולהעלים את הנושא מעורר המחלוקת של המשפחות המעורבות מעיניי הציבור. מהבחינה הזאת נישואי התערובת היו האיום הכי גדול עליהם ועל תורת הגזע שלהם".
בניסיון לעצור את המחאה ולהעלימה מעיניי הציבור, ברור למה הנאצים העדיפו לפזר אותה במהירות בלי להפעיל אלימות נגד המפגינים. אולי פיזורה השקט, ושחרור היהודים חזרה למשפחותיהם, הוא שבסופו של דבר השכיח אותה מהציבור ולזמן מה מדפי ההיסטוריה.
אגב שכחה, תהיתי למה המחאה, ובעצם כל נושא נישואי התערובת, מוזכר כל כך מעט בישראל. "אפשר לומר שנישואים כאלה הצילו יהודים בזמן השואה, נכון?", תהיתי בקול כשדיברתי עם פרופ' מירון. "אה, בוודאי שהצילו", השיב.
אז למה אנחנו בקושי מדברים עליהם, הקשיתי. "כי זה לא נוח לנו", הוא הציע, "כי אנחנו אוהבים את הסיפור שאם אתה יהודי גאה ועולה לארץ ישראל זה יציל אותך. וזה מקלקל לנו את הסיפור, זה סיפור הפוך".
ואמנם, יש שיגידו שהגנתם של הגרמנים הארים על קרוביהם היהודים אינה מעוררת כבוד כמו זו של חסידי אומות עולם. הרי, ככלות הכול, כמו שאמרה לי גייזנברג, "לא היה שם משהו אלטרואיסטי. כל אחד שם דאג ליקרים לו". אבל דווקא בגלל שלכל אחד מאותם אנשים הייתה מוטיבציה ברורה לפעול כפי שפעל, חרף הניסיון הנאצי למחות כל רצון או רגש אינדיבידואלי, ולחלק בגסות את האנושות לקבוצות - האירוע הזה מעורר, על כל מורכבותו, גם הזדהות ואהדה, וגם קצת תקווה. אחרי הכול, דווקא באותן תקופות אפלות, המוחים היו אלה שמצאו את הכוח להישאר נאמנים להשקפותיהם, לבחירתם החופשית, לאהבתם.