80 שנה לגירוש יהודי פריז: "אפילו הנאצים התפלאו כמה מהר הפכה צרפת אכזרית ליהודים"

משפחתו של משה גילתה על יהודים שיועדו לגירוש, והזהירה אותם מראש. סימון, שהסתתרה בבית יתומים מרוחק, לא שוכחת את הפרידות מהוריה, שנשלחו לאושוויץ. פחות מאלפיים ניצולי שואה מצרפת חיים היום בישראל. זה סיפורם של שניים מהם, שהצליחו לבנות כאן חיים חדשים

27/04/2022
בווידאו: "קיר השמות" במוזיאון השואה בפריז (צילום: רויטרס)

השנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה 2022, יצוינו גם 80 שנה לגירוש יהודי פריז ולתחילת שילוחם של יהודי צרפת למחנות ההשמדה ב-1942. שליש מיהודי המדינה נרצחו בשואה. על פי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה, נותרו כיום בישראל כ-1,856 שורדי ושורדות שואה בלבד שעלו ארצה מצרפת.

אחד מהם הוא משה גוטל, יליד פריז בן 85. "הייתי בן שנה וחצי שפרצה המלחמה", סיפר לוואלה!, "בקיץ 1939 יצאה כל המשפחה לחופשה בצפון צרפת. אבא שלי היה קצין בצבא וקיבל צו 8, והחלטנו להישאר שם. ב-1940 הצרפתים הוציאו חוקים קשים נגד היהודים, אפילו יותר גרועים מחוקי נירנברג - אפילו הגרמנים התפלאו כמה מהר הפכה צרפת מליברלית לאכזרית ליהודים. לאט לאט המצב של היהודים הפך לגרוע יותר".

אירועי יום השואה(צילום: עיבוד תמונה, מערכת וואלה!)

אז, אביו של גוטל היה למנהל של בית יתומים, שבו שהו ילדים שאיבדו את הוריהם במלחמה. "אבא שלי הלך למחתרת היהודית וביקש ללחום איתם, הם אמרו לו שלא צריך יותר קצינים, אבל יש הרבה יתומים מהמלחמה וצריך איש חינוך לניהול מוסד של בתי יתומים. אבא שלי, כמורה, מיד לקח את המשימה הזאת".

עוד בוואלה!

"הצטיין במיוחד בסילוק היהודים": תיקו האישי של אדולף אייכמן נחשף

לכתבה המלאה
משפחת גוטל. למעלה משמאל: הדוד הנרי, שהזהיר יהודים רבים - והוצא להורג מול כיתת יורים(צילום: באדיבות המשפחה)

"קצין המשטרה הראשי של המחוז היה אוהב ללכת למוסד שאבא שלי ניהל", הוא נזכר, "אבא שלי היה נותן לו לשתות שתייה חריפה. כשהוא היה שיכור הוא היה מספר לו על היהודים - ילדים, זקנים ונשים - שהוא היה צריך להסגיר לגרמנים. כל פעם הוא היה 'שוכח' את הרשימה על שולחן הכתיבה של אבי, ומיד דודי, הנרי קליין, הלך להזהיר את אותם יהודים מהרשימה - וכך הם הספיקו לברוח. כך קרה כמה פעמים. הנרי הדוד שלי, שהציל כך אלפי יהודים - הוצא להורג בכיתת יורים".

"הגרמנים היו באים לחיפוש במוסד כל כמה זמן", הוסיף לספר. "כל פעם אותו קצין צדיק הזהיר אותנו והחבאנו את היהודים שעבדו שם, למעט הילדים שעדיין היו מוגנים בצרפת". אך לא תמיד זה הצליח, ופעם אחת, כשלא הייתה אזהרה מראש, נעצרו שם רואה חשבון הונגרי עם כל משפחתו, והם גורשו. "יום לפני שיחקתי עם הילדה אנה ויום אחרי היא כבר לא הייתה", נזכר. משה הסביר שהוא אינו זוכר את שמו של הקצין הצרפתי שהזהיר אותם, כך שאינו יכול לקבל אות חסיד אומות העולם.

לא היה מישהו שלא שכל מישהו

כשממשל וישי עלה לשלטון בחצי מצרפת, גם הילדים כבר לא היו מוגנים, והמוסד החינוכי פוזר. "נודע לנו שהגסטפו מחפש אותנו, וההורים החליטו לעבור לשוויץ בשלוש משלחות, כי היינו משפחה גדולה", מספר משה. "לאט לאט כולנו עברנו לשוויץ והיינו מוגנים. אני גדלתי במוסדות של הצלב האדום וההורים שלי היו במחנות פליטים".

אחרי המלחמה, ניסו בני המשפחה לשקם את חייהם. "לאחר המלחמה אבא שלי חזר לפריז, במטרה לחזור למקום העבודה שלו ולחזור לחיים", סיפר, "לא היה לי מושג מה זה חיי משפחה תקינים או לימודים או חיי שגרה, כי הייתי עוד קטן כשהכול התחיל. ניסינו לחזור לקהילה, אך כולם היו בטראומה. כולם היו חיים-מתים כי לא היה מישהו שלא שכל מישהו. מהתקופה הזאת אני זוכר הכול אפור - היה נורא".

"לא הייתי רוצה לחיות במדינה אחרת". משה גוטל עם אשתו(צילום: באדיבות המשפחה)

אף שהוריו ואחותו נמנעו מכך, משה החליט לעלות לישראל. "הוריי לא היו ציונים, אך אבא שלי הבין מבחינה פדגוגית שצריך לאפשר לנו ללכת לבני עקיבא בצרפת. לא נותרו הרבה דתיים שנותרו בצרפת - זה קשה להעלות על הדעת. חוויתי שם חוויה מעצימה של יהדות חזקה, שיודעת לעמוד על שלה ולהילחם. היה כל כך עצוב בקהילה, שזה היה איזון חזק וטוב", סיפר.

בארץ הוא הפך למורה בכפר חסידים, הדריך נוער עולה, והקים משפחה. "בארץ התחתנתי, לאשתי ולי נולדו ארבעה ילדים, 22 נכדים ושישה נינים - ועוד אחד בדרך. אני גר בבירת ישראל - בירושלים, וזו הנקמה הכי טובה שיכולתי לבקש. צרפת כביכול לא הייתה אנטישמית, אך לא הייתי רוצה לחיות במדינה אחרת מלבד מדינת היהודים - זה המסר שאני רוצה להעביר", סיכם משה.

"אל תשכחו אף פעם שאתם יהודים"

סימון גרשנזון (לשעבר גרשנפיש), בת 88 מחיפה, הייתה ילדה בת שבע כשהמלחמה הגיעה לצרפת. "הוריי הגיעו לצרפת מפולין לאחר אירועים אנטישמיים שהיו שם. ב-1941 התחלו לדבר על רדיפות של יהודים. בשלב הזה כבר היו איסורים על היהודים כמו טלאי צהוב, ואסור לעלות לתחבורה הציבורית, ועוד כל מיני איסורים", סיפרה.

אמה הייתה הקורבן הראשון מהמשפחה. "באחד הימים פתאום גרמני דפק בדלת. אמי אמרה לנו, לילדים, להתחבא מתחת למיטות. היא פתחה לו את הדלת עם תינוק על הידיים שלא יכלה להחביא אותו. חשבנו שלוקחים רק גברים, ולכן אבא התחבא בבית משוגעים ואמא הייתה איתנו. למחרת דפק בדלת שוטר צרפתי וביקש מאמא שלי לבוא איתו", היא נזכרת.

"למחרת אבא לקח אותנו לראות את אמא בבית הסוהר", אומרת סימון. "ראיתי אותה בחדר קטן עם עשרות אימהות יהודיות שפשוט עמדו שם וחיכו. אמא שלי הבחינה בנו והיא צעקה לעברנו, אני זוכרת את המבט הקשה שלה, והשיער שלה היה מבולגן. כל כך נבהלתי שפשוט ברחתי ממנה - כך נפרדתי ממנה - זה קשה לי עד היום שזו התמונה האחרונה שלה ממני. במשלוח מספר 6, אימי נשלחה לאושוויץ. קיבלנו על כך גלויה ממישהו לא ידוע אחרי המלחמה".

משפחת גרשנפיש, עשרה ימים לפני שהאם נשלחה לאושוויץ(צילום: באדיבות המשפחה)

מכאן החל מסע ההישרדות של סימון ואחיה. "נשארנו עוד חודשיים בבית עם אבי. לאחר מכן הוא לקח אותי ואת אחותי לבית ספר רחוק ליתומים. ברכבת לשם היו מלא גרמנים, אבל כבר למדנו להחביא את הטלאי הצהוב. שם הוא נפרד מאיתנו ואמר לי: 'אל תשכחו אף פעם שאתם יהודים, ותישארו יחד'. ראיתי אותו מתרחק וזהו, לא ראיתי אותו יותר", היא מספרת. "אחרי חודש וחצי הודיעו לנו שלקחו אותו, אחרי המלחמה הבנו שגם הוא הגיע לאושוויץ".

"בתקופת המלחמה לא ידענו מכלום, חשבנו שהמלחמה תיגמר ונתאחד כולנו", היא מספרת, אך התקווה הזו נגוזה. "את שני האחים שלי הוא (אבא שלי - מ"כ) החביא אצל מישהי נוצרייה שהחביאה עוד שתי בנות יהודיות אחרות. יום אחד הלשינו עליה וביקשו ממנו להעביר את שני הבנים. הם הרגו את אחי הקטן בן הארבע, ואחי האמצעי התחבא בתחנת רכבת כל תקופת המלחמה תחת שם בדוי".

"צרפת נעשתה אכזרית". נשים יהודיות בפריז עונדות טלאי צהוב(צילום: אתר רשמי, יד ושם)

אחרי השחרור, חיפשו האחים ששרדו את מה שנותר ממשפחתם. "לאחר המלחמה הלכנו למקום היחיד שחשבנו שיהיו בו ההורים או יהודים אחרים - בית כנסת של הקהילה. שם חיכו לנו חיילים יהודים אמריקנים ועזרו לנו למצוא את אחי להגיע לדודה שלנו בשוויץ, וממנה עלינו בעליית הנוער לארץ", היא נזכרת. "בעלייה לאוניית מעפילים בדרך לארץ, מישהו אלמוני נתן לנו מזוודה גדולה. שהגענו לעתלית מישהו אחר לקח אותה מאיתנו - היום אני יודעת שכך העברנו נשק לאצ"ל".

גם בארץ ישראל לא הסתיימו תלאותיהם של בני המשפחה. "פה פיצלו בינינו: אחותי נשלחה למקווה ישראל, אחי למוסד בפתח תקווה ואני למוסד ברעננה. זה היה קשה מאוד, במיוחד שלא נשארו קרובי משפחה אחרים ואבא ביקש שנישאר מאוחדים", היא אומרת. "במשך השנים עברתי הרבה מאוד מוסדות".

בישראל סימון הקימה משפחה, והייתה לאשת חינוך. "לאחר שהתחתנתי עברנו לחיפה ויש לנו שני ילדים", היא מספרת. "עבדתי בתור מורה וייסדתי את הפרויקט של המחויבות האישית שתלמידים עושים בכיתות י'-י"א. המסר שלי הוא שצריך להמשיך להיות בנתינה, למרות הכול, ולכן הקמתי את הפרויקט הזה שממשיך ומצליח בכל הארץ".

חמישה ניצולים עלו השנה מצרפת

על פי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה, מתוך 1,856 הניצולים מצרפת החיים כיום בישראל, 1,459 מקבלי תגמול חודשי והיתר מקבלי קצבה שנתית. גילם הממוצע של השורדים עולי צרפת הוא 84.5, המבוגר בהם בן 102, והצעיר בן 77. בשנה האחרונה עלו ארצה חמישה שורדי שואה מצרפת, ובסך הכול 46 שורדים ושורדות עלו ארצה מהמדינה בחמש השנים האחרונות.

"לכל שורד או שורדת סיפור משלהם ולכל קהילה המורשת שלה", אומר מנהל הרשות לזכויות ניצולי השואה, אברמי טורם. "זאת חובתנו כמדינה לפעול ולדאוג כי כל שורד ושורדת שואה יזכו לספר את סיפורם הייחודי ויזכו לחיות בכבוד הראוי להם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully