שלוש שנים וחצי הצליחה משפחת גנז מקרואטיה לשרוד בתקופת השואה תחת זהות בדויה של הונגרים נוצרים. את הטלית, הסידור והתפילין, עליהם לא ויתר אב המשפחה, הבריחה עבורו אשה קרואטית שהייתה נשואה ליהודי, והיא שסייעה למשפחה בהשגת מסמכים מזוייפים.
סיפורה של משפחת גנז הוא אחד מהסיפורים המוצגים בתערוכה המקוונת החדשה "זכרו את שמותיכם החדשים - סיפורם של יהודים ששרדו את השואה תחת זהות בדויה", שעלתה באתר יד ושם לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה.
התערוכה כוללת 14 סיפורים של משפחות שרובן שרדו את השואה באמצעות זהות בדויה. הסיפורים מבוססים על מסמכים, תעודות אישיות, עדויות, תצלומים, דפי עד וחומרים נוספים מאוספי יד ושם. התעודות המזויפות המוצגות בתערוכה נמסרו ליד ושם על ידי השורדים ובני משפחותיהם והן חושפות סיפורים מופלאים של הישרדות בתנאים לא-תנאים תוך גילוי תושייה, יצירתיות, יוזמה, אומץ והקרבה.
עוד בוואלה!
"לאורך כל תקופת השואה, היו שניסו להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם באמצעות זהות בדויה ומסמכים מזויפים. לא היה מדובר במהלך פשוט או קל", אומרת יונה קובו, רכזת תערוכות מקוונות ביד ושם. לדבריה "הדבר אילץ אותם להיטמע בסביבה עויינת ולהסתגל במהירות למציאות משתנה. הם חששו כל הזמן, בכל מקום ומכל אדם, והשתדלו לסגל לעצמם את מנהגי הסביבה במלואם, במטרה להפוך לבלתי נראים. עוד היבט מורכב היה שלשרוד באופן זה חייב קבלת סיוע מאחרים, אם מדובר בלא-יהודים שרבים מהם אף הוכרו בהמשך כחסידי אומות העולם, או אנשי מחתרת יהודים שסייעו באיתור מחסה, מזון ואף מסמכים מזוייפים, תלושי מזון, תעודות מעבר ועוד".
מיקשה-מישו גנז ואשתו אירנה חיו עם בני משפחתם בכפר דבליאצה שבחבל הבאנאט הדרומי ביוגוסלביה. מישו היה חייט מומחה. לאחר לידתו של בנם, דוד, ב-1926, עזבה המשפחה את הכפר ועברה לזאגרב. מישו פתח עסק סיטונאי לסחר בנוצות והמשפחה חיה ברווחה ושמרה על המסורת היהודית. ב-1932 נולד בנם יוסף.
באפריל 1941 הקימו הגרמנים, במסגרת פירוק יוגוסלביה, את מדינת גרורה - קרואטיה העצמאית בראשות אנטה פאבליץ, מנהיג תנועת אוסטשה הבדלנית והאנטישמית. על היהודים הוטלו גזירות רבות: רכושם נגזל, הם סומנו בטלאי צהוב, נדרשו למסור את כל התכשיטים, להרשם בקהילה, לקבל תעודות זהות מיוחדות ליהודים ונלקחו לעבודות כפייה. האוסטשים הקימו שורה של מחנות ריכוז בקרואטיה, בהם את מחנה יאסנובץ, מחנה השמדה ידוע לשימצה שבו נרצחו כ-600 אלף בני אדם, רובם סרבים נוצרים וכ-25 אלף יהודים.
מישו גנז נאלץ לסגור את העסק שלו. זמן מה לפני שנכנסו הגרמנים לזאגרב רכשו מישו ואירנה בית פרטי עם גינת עצי פרי בשכונה מרוחקת ממקום מגוריהם ועברו אליו כמה שבועות לאחר כיבוש העיר. בית זה היווה עבור המשפחה פתח הצלה ראשוני. איש לא הכירם במקום החדש והם חיו ללא חשש שמישהו יזהה אותם כיהודים ויסגירם.
הם ביקשו משוער הבית הקודם בו גרו בשכירות, שהיה ידידם, לשמור עבורם על דברי הדואר ולא סיפרו לאן הם עוברים. באחד הימים הגיעו אוסטשים לבית הישן של משפחת גנז וביקשו לקחת את מישו למחנה אך מישו כבר היה בבית החדש. מישו ואירנה החליטו לברוח מזאגרב בעזרת חברים, ובעיקר בעזרת אנטוניה פישביין, שהיתה נשואה ליהודי.
"אנטוניה פישביין הצילה אותנו, מגיע לה להיות חסידת אומות העולם" אמר יוסף גנז. הוא סיפר כי "היא נולדה וגרה בכפר בו התחתנו הורי בדבליאצה. בעלה הרמן היה יהודי מבוסניה, קבלן בנין עשיר מאוד, והם התגוררו בזאגרב. היא היתה אישה עם כושר ארגון ובעלת תושיה בלתי רגילה". עוד סיפר יוסף כי "היא שיחדה מפקח משטרה ושילמה כסף לשני שיכורים שישבו בבית מרזח והם העידו בשבועה על כל מה שהיא אמרה, וכך השיגה מסמכים מזויפים עבורה ועבור בעלה היהודי".
אנטוניה והרמן עזבו את זאגרב והגיעו לעיר ספליט שבדלמטיה, ששכנה באיזור שהיה תחת השילטון האיטלקי. אנטוניה החליטה לחזור לכפר הולדתה ולהציל אנשים נוספים. "היא אמרה לבעלה הרמן: 'אני הצלתי אותך, ועכשיו אתה תישאר פה, ואני אציל את מישי [מישו גנז]'" תיאר יוסף גנז בעדותו.
"למרות התנגדות בעלה היא הסתכנה וחזרה לכפר הולדתה. כדי להגיע לכפר היה עליה לעבור דרך שלוש מדינות, לצאת מהשלטון האיטלקי ולעבור דרך קרואטיה האוסטשית ומשם לסרביה. בתחילה היא הגיעה לזגרב, אספה מאתנו תמונות, לקחה תמונה משפחתית וגזרה עם מספרים את הפנים. היא הצילה 12 יהודים - את האחים של בעלה, אותנו הארבעה ועוד זוג".
אנטוניה חזרה לזגרב עם מסמכים עבור בני משפחת גנז, מסמכים עם שמות הונגרים וביקשה מהם ללמוד ולשנן את השמות החדשים. בני המשפחה עזבו את זאגרב ב-15 ביולי 1941 יחד עם אנטוניה. לפני שעזבו השמידו את מסמכיהם המקוריים כדי שלא יוותר דבר המעיד על יהדותם. גם בביקורת הגבולות נחלצה אנטוניה לעזרתם והצליחה לחלץ את מישו מחקירה של המשטרה האוסטשית.
אנטוניה הסתירה אצלה את הטלית, התפילין וסידור התפילה של מישו, שלא הסכים לעזוב את זגרב בלעדיהם. הם הגיעו לספליט ולאחר זמן קצר עברו לעיר הנמל שיבניק. להרמן היו קשרים עם קבלנים במקום, והוא ארגן עבורם עבודה במפעל אלומיניום. מישו ניצל את כישוריו כחייט ותפר נעלי בד, אותן מכר וכך סייע לפרנסתה הדלה של המשפחה. שלוש שנים וחצי הצליחו ארבעת בני משפחת גנז לשרוד תחת זהת בדויה.
יוסף גנז סיפר על התקופה זה חיו תת זהות בדויה כי הייתה מלאה בחשש. "היו שכנים שחשדו. בפרט שכן אחד ממול, שתמיד שאל: 'מי אתם? מה אתם? מה עושה אבא? למה באתם? למה לא רואים אתכם בכנסייה ביום ראשון? היה פחד נוראי שיגלו מי אנחנו" תיאר יוסף בעדותו שנתן ליד ושם.
ב-3 בנובמבר 1944 שחררו הפרטיזנים של טיטו את שיבניק. מישו התנדב לסייע לפרטיזנים כחייט ודוד, שהיה כבר בן 18, הצטרף לפרטיזנים ולחם בשורותיהם לשחרור טרייסט ומקומות נוספים. לאחר המלחמה התגייס דוד לצבא היוגוסלבי וב-1946 שוחרר מהשירות הצבאי. יוסף בן ה-12 החל ללמוד בבית ספר שהקימו הפרטיזנים בשיבניק ולאחר סיום שנת הלימודים התאחד עם הוריו ששבו לזאגרב. הוריו של מישו וכל אחיו ואחיותיו נרצחו בשואה. ב-1948 עלו בני משפחת גנז לישראל.
לתערוכה המלאה