בדובאי פגשתי איש עסקים, דיברנו והשיחה התגלגלה מהר מאוד לכך שהוא אבא לילד עם צרכים מיוחדים. סיפרתי לו על מה שקורה בישראל והוא שלף את תעודת המוגבלות של הבן שלו, וסיפר לי שבדובאי אנשים עם מוגבלות נקראים "אנשים עם נחישות". ואז הבנתי עוד משהו. הבנתי שמוגבלות היא לא רק חוצת מגזרים, דתות ולאומים, אלא היא חוצה גם מדינות ויבשות.
קיבלתי גם דוגמה נוספת לכך שמילים משנות מציאות. כאשר בישראל המדינה מכנה את האנשים האלה "נכים" (כך הם מוגדרים על "תעודת הנכה"), היא מייצרת תיוג שלהם על סמך המוגבלות שלהם.
עכשיו תראו, השימוש במונח "נכה" מפריע לי, כי זו לא סתם "טרמינולוגיה". זו מהות! ישראל היא המדינה היחידה מבין המדינות המערביות הנאורות שמשתמשים בה עדיין במונח הסטיגמטי והמתייג הזה. "נכה" מגדיר אדם על פי נכותו, בתיוג, בצורה שונה בצורה שלילית וסטיגמטית!
אני לא מכיר "נכים". אני מכיר אנשים עם מוגבלות, או אנשים עם צרכים מיוחדים. מעציב אותי שיש גורמים שממשיכים להנציח את הסטיגמות באמצעות שימוש במונח הזה.
אל תפספס
יש בישראל יותר ממיליון (!) אנשים, ילדים ובני נוער עם מוגבלות שכלית ("מפגרים" בשפתם של מי שמשתמש במוגבלות כקללה); על הרצף האוטיסטי ("אוטיסטים"); עם מוגבלות נפשית ("חולי נפש"); עם קשיי דיבור ("מגמגמים"); נמוכי קומה ("גמדים") ועוד. הם שותקים כי קשה להם להילחם ולצעוק - אבל הם נפגעים. אוהו כמה שהם נפגעים. וזה פצע גדול בלב שלנו. בכל יום אנחנו נתקלים במקרים מזעזעים של לעג והשפלה של אנשים עם טורט, מוגבלות שכלית ועוד. ואני שואל: מדוע אנשים שמשפילים אנשים עם מוגבלות לא מקבלים קנס? מדוע אין פעולות ענישה כלפיהם?!
לשם השוואה, בדובאי הם נתפסים כאנשים נחושים. וזה הגיוני, משום שכל מי שמכיר את עולם המוגבלות, יודע שהאתגרים עצומים, הקשיים אין-סופיים, ובסופו של דבר בכדי לבצע כל פעולה שעבורנו היא שיגרה - עבור מי שיש לו מוגבלות זה מאמץ עילאי.
לכן היחס של החברה ושל המדינה כלפי האנשים האלה חייב לקחת בחשבון את הצורך בשילוב ובהתחלה שלהם בכל תחום: בחברה, בחיים האזרחיים, בעבודה, בשוק העבודה, בתרבות ובאומנות, בספורט ועוד. כשמתייחסים לאנשים עם מוגבלות כמעוררי השראה ונחושים, גם לא לועגים להם ולא משתמשים במוגבלות כמושא ללעג או לקללה או בכדי להעביר ביקורת על אחרים.
מבחינתי, המנצח האמיתי בתחרות הוא לא מי שהגיע במקום הראשון, אלא דווקא מי שהגיע במקום האחרון. ולמה? מכיוון שהוא השתתף בתחרות. צריך להבין שההשתתפות עבור בערך מיליון אנשים עם מוגבלות חמורה שחיים בישראל, היא הניצחון האמיתי!
הבעיה היא שאנחנו, החברה בישראל וגם המדינה עצמה, הם החסמים של אותם אנשים: אפליה, הדרה, לעג, וסטיגמות הם החסמים העיקריים לפני ההשתתפות בכל דבר.
מאז שהפכתי להיות אבא מיוחד, יש שני שירים שאני מאוד אוהב. הראשון הוא "אני ואתה נשנה את העולם". די ברור למה ולשם כך הקמתי את מיזם סיכוי שווה לשילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.
השיר השני הוא "אילו ציפורים":
"אילו ציפורים, אשר עפות מעל הים, אילו ציפורים היו דוברות כבני אדם, אילו סיפורים היו ודאי לציפורים...".
ובכן, לטעמי השיר הזה לא נכתב על ציפורים, אלא על אנשים עם מוגבלות: אלה שלא יכולים לדבר, שלא יכולים לספר את מה שעובר עליהם ומה שהם חווים, אלה שלא מעניינים אף אחד, אלה שקולם לא נשמע ושאף אחד לא מעוניין גם שישמע. התפקיד שלנו כחברה אזרחית, הוא לדאוג שקולם ישמע. תפקידנו לזעוק את זעקתם, להילחם בהשתקה שלהם, להביא את מצוקותיהם לסדר היום הציבורי!
חברה שבה אנשים מוגדרים על-פי המוגבלות שלהם היא חברה חולה וממש לא בריאה. חברה שמדירה במקום לשלב ולהכיל את האחר, היא חברה לא שיוויונית. אנחנו חיים בחברה שלא מנגישה בתי ספר, משרדי ממשלה, תחבורה ציבורית ודברים חיוניים נוספים, עבור מי שלא יכולים להיות כמונו, בגלל שיש להם מוגבלות שכלית, נפשית, שמשתמשים בכיסא גלגלים, שיש להם אוטיזם, שלא רואים או לא שומעים. אז מי שלא מבין שכל אלה שווים לחלוטין לכל אחת ואחד אחר - יש לו ציון נכשל בדמוקרטיה, בזכויות אדם, באהבת אדם ובערבות הדדית.
מכיוון שישראל כבר בת 74 שנים, אני מאמין שצריך לייצר מערכת של חקיקה ואכיפה כדי לשנות מן השורש את היחס של החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות. במקביל, אפשר בהחלט לחנך ולהסביר, אבל מערכת של חקיקה ואכיפה היא מחוייבת המציאות.
אורן הלמן הוא מייסד דף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה ואבא לילדה בחינוך המיוחד