שמי יובל בוקין, אני בן 22 מחיפה, עובד בתור מורה מתרגל אורט דפנה, ואני נמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה וחולה בסוכרת נעורים סוג 1. אני גם אוהד מאוד ספורט - כדורסל (אני משחק כדורסל בקבוצת הכדורסל של בית חנה!), כדורגל, ג'ודו, טניס, קראטה ועוד, אני אוהב לבלות עם חברים בסופי שבוע, ובנוסף אני אוהב עיצוב פנים ולאכול במסעדות. בשעות הפנאי שלי אני מנהל פרויקט התנדבות שנקרא "הפרויקט של יובל", שבו אני מחלק סלי מזון עבור משפחות נזקקות ומחלק גם חלות בימי שישי לאנשים נזקקים. אני משתדל לשלב גם ילדים בכל הגילאים, על מנת ללמד אותם על אהבת חינם וערבות הדדית.
ביום יום יש לי קשיים חברתיים בהבנת סיטואציות חברתיות, קריאת מצבי רוח ותלות באנשים אחרים. עד לפני שנתיים, לא הייתי עצמאי בכלל ואני חושב שהדבר שהכי עזר לי להתמודד עם הקשיים הוא להתייעץ עם אנשים אחרים לגבי הבעיות שלי. למשל, בעבודה, יש לי קולגות שעוזרות לי להבין את הבעיה וככה אני לומד להתאים את ההתנהגות שלי לסיטואציה. גם ההתמדה שלי במסגרת הדיור שבה אני גר, בעבודה, והשקעה בשיפור התקשורת הבין-אישית, עזרו לי מאוד.
אל תפספס
לפני כמה שנים שיחקתי כדורסל בספיישל-אולימפיקס, ארגון מיוחד לבעלי מוגבלויות, והקבוצה של אקים חיפה שיחקה גם באותו טורניר. כך הכרתי את יונת שיינפלד-מצליח המאמנת ואת שחקני הקבוצה, ועברתי אליהם אחרי שיונת הציעה לי להצטרף ולחזק אותם. בשנה שעברה הגענו למקום הראשון בליגה, ואני חושב שהניסיון שצברתי הוביל לכך שהביטחון העצמי שלי עלה, מה שלא היה לי בעבר. כשהגעתי בהתחלה למועדון הקהילתי "בית חנה" וסיפרתי על הפרויקט שלי, גיא גוטמן מנהל המרכז הקהילתי בית חנה ועדי גלעד-אסולין, מנהלת תחום הפנאי של אקים חיפה הציעו לעזור לי לשלב את החברים שם ב"הפרויקט של יובל", כי זה ייתן להם הזדמנות לעזור לאחרים, כמו שעוזרים להם כשהם נמצאים בסניף. זה מאוד ריגש אותי.
אבל לא הכל מושלם. לדעתי, היחס של הישראלים לבעלי מוגבלויות הוא לפעמים רחמני ומפלה. למשל, כאשר הצהרתי בפני אנשים על כוונתי ללמוד עבודה סוציאלית או קלינאות תקשורת באוניברסיטה, ראיתי שהם הרימו גבה ואמרו "אתה לא יכול לעבוד במקצועות האלה בגלל שאתה עם קושי תקשורתי ואתה תיכשל". בנוסף, אני שומע הרבה פעמים על מקרים של אנשים שאינם מעוניינים להכיר אנשים עם מוגבלויות, או להשתתף איתם במסגרת משותפת, או לגור לידם. אני חושב שזה נובע מבורות מוחלטת וחוסר רצון להכיר אוכלוסיות שונות, וזה מוביל לתחושה של תסכול אצל אנשים עם מוגבלויות, משום שהם אינם רוצים להיות נטל על החברה.
אני חושב שאני יודע איך אפשר לפתור את זה, למשל באמצעות הסברה והקמת מסגרות ודיור לאנשים עם מוגבלות בבניינים שנמצאים בתוך האוכלוסייה הכללית. ככה, יותר ויותר אנשים יהיו מודעים לכך שאנשים עם מוגבלויות הם אנשים נורמליים לכל דבר, וכאשר אנשים יעזרו להם הם יוכלו להתמודד טוב יותר עם המוגבלות שלהם. אחרי הכל, המטרה שלנו כחברה היא לעזור ולדאוג אחד לשני, והקמת המסגרות שהתבצעה לאורך השנים עזרה לאנשים להכיר את השונה וכך להיות חברה מגובשת יותר. אני יודע שזה לא יהיה פשוט לביצוע, אבל זו הדרך שלנו לחברה צודקת ומכילה יותר.
אני מאוד מרגיש קשור למדינה ואני גאה להיות אזרח שלה ואני מקווה שאנשים נוספים יעריכו את זה שהם גרים במדינת ישראל. לכבוד היום הבינלאומי לשוויון של אנשים עם מוגבלות, אני מאחל למדינה ולתושביה שנצליח להישאר מאוחדים כעם, לאהוב אחד את השני ולא להתעסק בשנאה.
לילה סגול מתקיים זו השנה השנייה כחלק משיתוף פעולה של מפעל הפיס, השלטון המקומי והאזורי ועמותת שווים ובמסגרתו הוארו מאות מבנים בכל רחבי הארץ.