דוד שלי, אלק'ה (אליהו), נפטר לפני 26 שנים במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. אלק'ה היה סוד. הוא הוסתר. היה לו קשה. ההתמודדות עם המוגבלות הנפשית השקופה הייתה בלתי אפשרית. הסטיגמות, לעיתים הלעג והתגובות הקשות מהסביבה, חוסר הקבלה וחוסר ההבנה היו עצומים. בלתי נסבלים.
אבל זה היה לפני כמעט מאה שנים, כשהוא נולד. ומה קורה היום?
היום מציינים בעולם את יום בריאות הנפש הבינלאומי. בישראל, עדיין לא מוקדש יום לנושא, אבל הצעת חוק של ח"כ מיכל וולדיגר וחברי כנסת נוספים קובעת שהוא יצוין בישראל בדרכים שונות.
לקראת יום זה, חשוב לדעת: בישראל חיים כמיליון בני אדם עם מוגבלות תפקודית חמורה, בהם 250 אלף עם מוגבלות נפשית (אלו נתונים מדווחים, בהחלט ייתכן שהמספר גבוה בהרבה). ובינינו, מי לא משתמש היום בכדורים פסיכיאטריים?
אז גם כיום לועגים, לא מקבלים ומדירים מהחברה אנשים עם מוגבלות נפשית כמו דודי אלק'ה. וזה רק מחמיר.
עוד בוואלה!
לצערי, המפלה העיקרית היא המדינה, שמונעת מאנשים עם מוגבלות נפשית, כל מוגבלות נפשית, לעבוד במקומות עבודה מסויימים - למשל במעונות ילדים. תקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת ילדים במעון רגיל), תשכ"ו-1965 קובעות בסעיף 22ג' כי "לא יועסק במעון עובד החולה במחלת נפש". לא כל מוגבלות נפשית היא מסוכנת לסביבה, ולא כל מוגבלות נפשית היא אוטומטית גם אלימות - ההכללה הזו היא בעיקר בורות, ומתאימה אולי לשנות ה-60 של המאה הקודמת, בטח שלא מתאימה ל-2021.
אבל גם הציבור הישראלי מפלה וסטיגמטי כלפי אנשים עם מוגבלות נפשית. לפי סקר מ-2018, 67% מהציבור אמרו שהיו נרתעים מהשתתפות בפעילות פנאי בקבוצה שחברים בה גם מתמודדים עם מוגבלות נפשית. עוד עלה כי 48% אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם, וכן
67% הודו שירתעו מישיבה בבתי קפה או מסעדות שמעסיקים מתמודדים עם מוגבלות נפשית.
ההבדל העיקרי בין מוגבלות נפשית למוגבלויות אחרות הוא שזו מוגבלות שקופה, כזו שלא רואים. יש כאלו שאף מכנים את המתמודדים איתה בכינויי לעג סטיגמטיים כ"משוגעים".
"שלא ידעו שהייתי אצל פסיכיאטר"
אנחנו חיים בימים שבהם מכנים כל אדם שלא מסכימים איתו "חולה רוח" או "חולה נפש", בימים שכל מעשה קיצוני הופך להיות עאלק תוצאה של מחלת נפש, בימים שבהם משתמשים במוגבלות על מנת ללעוג ולהעביר ביקורת. בימים שבהם לועגים לאנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות על מנת להתאזן נפשית.
כל מה שאנחנו, הילדים שלנו וגם אנשים עם מוגבלות שומעים, זה שאדם עם מוגבלות נפשית הוא לא נורמלי, חולה, דפוק ולא מוסרי. ישנם אפילו פוליטיקאים שרומזים, או אפילו אומרים במפורש על מישהו שהוא לא ראוי, בגלל "מחלת נפש". אגב, אין דבר כזה מחלת נפש. נכון לומר מוגבלות נפשית או הפרעה נפשית.
ההדרה, הלעג, הסטיגמות והאפליה מצידנו כלפי מוגבלות נפשית, כל אלו גורמים לאנשים להתבייש ולהסתיר את המגבלה. הם מעדיפים שלא לאבחן, או לקבל טיפול, "כדי שלא ידעו שהייתי אצל פסיכיאטר" ו"שלא יהיה רשום שיש לי אישיות פסיכוטית".
מי שלא מטפל בסרטן, מת מזה. מי שלא מטפל במוגבלות נפשית, עשוי למות מזה גם בהתאבדויות, אנורקסיה ועוד. בימים כאלה - אנחנו חייבים חשבון נפש. כי לא למדנו כלום.
לא למדנו שמוגבלות נפשית ניתנת לטיפול תרופתי ושניתן להגיע לאיזון. לא למדנו שמוגבלות נפשית אינה "מחלת נפש". לא למדנו שאנשים עם מוגבלות נפשית יכולים להשתלב בחברה, בעבודה ולחיות חיים רגילים כמונו. לא למדנו שאסור ללעוג למוגבלויות. ולא למדנו שאף אחד מאיתנו וקרוביו - לא חסין מפני מוגבלות נפשית.
ובעיקר לא למדנו שאפשר וגם חובה להכיל ולשלב אנשים עם מוגבלויות, גם מוגבלות נפשית. ייתכן שהמוגבלות "שקופה" - אבל אסור שנתייחס למי שיש לו מוגבלות כאילו היה שקוף.
אז לפני שאתם חושבים או מתבטאים בצורה סטיגמטית על אנשים עם מוגבלות נפשית, תחשבו שזה גורם לאנשים להתבייש במוגבלותם ובעצמם ויוצר דה-לגיטימציה לתופעה נרחבת - דבר שמונע אבחון, וגם טיפול מאזן. ומי שנמנע מטיפול במוגבלותו הנפשית בגלל סטיגמות חברתיות - לא מעלים אותה, אלא מעצים ומחמיר אותה.
תחשבו מה מרגישים ההורים והאחים של מי שיש לו מוגבלות נפשית. ותימנעו. פשוט תימנעו.
אורן הלמן הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדין סיכוי שווה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה ואבא לילדה שלומדת בחינוך המיוחד.