"זה היה הבית שלו": הלך לעולמו הספרן שניצח בקרב להצלת ספריית קריית שמונה

דווקא בשבוע הספר, שהיה עבורו שבוע חג, התבשר לפני 11 שנה אברהם לב על סגירת הספרייה העירונית בקריית שמונה בה עבד. לב לא כאב רק את אובדן מקום העבודה הפרטי שלו, אלא גם לא היה מסוגל להשלים עם סגירת המקום אותו החשיב למוסד חינוכי וחברתי שהכרחי לחיי העיר.

למרות סגירת הספרייה, נהג לב להשאיל בחשאי ספרים לקוראים האדוקים, ובגלוי יצא למאבק ציבורי שעורר הדים ברחבי המדינה. אחרי חודשים ארוכים המאבק נחל הצלחה, אבל הוא כבר לא הוחזר לעבודתו. בשבוע שעבר הלך לעולמו אברהם לב והוא בן 71 שנים.

לב נולד בשנת 1950 לאילנה ועמנואל לב בעיירה בלאז' (Blaj) שברומניה, צעיר בעשר שנים מאחיו הבכור, יעקב. אביהם היה דתי ושומר מצוות. כשהיה בן שנה עלתה המשפחה לישראל. זוג ההורים ושני בניהם נשלחו למעברת חלסה, סמוך לגבול הצפון, כמו עולים נוספים שהגיעו באותה תקופה מרומניה וממרוקו. בהמשך השנה שונה שם היישוב ל"קריית יוסף" ואחר כך ל"קריית שמונה".

אחיינו, דורון רוזנבלום-לב, סיפר כי "אברהם היה בן קריית שמונה נאמן". הוא אהב בכל ליבו את העיר ולדברי האחיין "הקריה וחבריו היו כל חייו". לב היה כבד שמיעה וכבר בילדותו סבל מבעיות בריאות שונות, שלא הקלו עליו בחברת הילדים. אולם, התא המשפחתי הקטן היה חם ותומך ואברהם למד והשתלב בחברת בני גילו. "חייו לא היו קלים, מלווים באתגרים ובמלחמות אישיות", סיכם אחיינו.

אחיו הבכור, יעקב, היה עבורו דמות לחיקוי. הוא היה נערץ עליו והוא קיבל ממנו תמיכה. יעקב, שהיה ספורטאי מצטיין ודמות מרכזית בתנועת "הנוער העובד" בקריית שמונה, עזב את העיר אחרי שחרורו מצה"ל, ובהמשך הקים משפחה ועבד בתעשייה האוירית. במלחמת יום כיפור, כשהיה בן 33 בלבד, כשהוא כבר נשוי ואב לשניים, נהרג יעקב במהלך קרב בדרום רמת הגולן.

זו היתה מכה קשה למשפחה. אברהם התקשה לעכל את האובדן הכבד, אך עם זאת גייס את כוחותיו ותמך בהוריו. אז גם גמלה בליבו ההחלטה להתגייס לשירות צבאי, למרות סירוב צה"ל לגייס אותו, בשל הבעיות הבריאותיות שלו. מאבקו הצליח והוא גוייס ליחידת נ"מ.

מגיל צעיר היה לב שקוע בעולם הספרים. הוא היה צמא דעת והתעניין בנושאים רבים בהם היסטוריה, ידיעת הארץ, פוליטיקה וספרות ועסק גם בצילום. הוא למד לימודי גיאוגרפיה וארץ-ישראל לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, ואחרי לימודיו חלומו היה לעבוד כספרן. מספר שנים אחרי כן החלום התגשם והוא מצא ביטוי לאהבתו הגדולה והחל לעבוד בספרייה העירונית של קריית שמונה והיה אחראי על ספריית העיון.

נוכח הידע הרחב שצבר ובשל הכרתו בחשיבותם של לימודים, העמקת ידע ואהבת הספרים, הוא ראה חשיבות גדולה להנחיל זאת לתלמידי בתי הספר בעיר. משה סטרול, ממנוייה האדוקים של הספרייה וחברו של לב, אמר כי "אברהם ידע לכוון כל תלמיד לספרי העיון שיעזרו לו בעבודתו. הוא חי את הספריה ומצא בה יעוד".

לב, כמו אימו שהיתה מכריזה שהיא "רבולוציונרית" (מהפכנית) היה בעל דעות מוצקות בתחומי חברה ופוליטיקה. הוא האמין בערכים של שיוויון וסוציאליזם והיה מבטא זאת בקול, גם אם דעות אלו נחשבו חריגות. בין הדמויות שהעריץ היה אריה לובה אליאב. כשאליאב הלך עולמו ממש בתקופת המאבק על הספרייה, נסע לב להלוויה וביקש להשתתף בכיסוי הקבר. הוא הקפיד לחבוש "כובע מאו טסה טונג" וללבוש חולצה עם הדפסת דמותו של צ'ה גווארה.

הספרייה בה עבד לב, הייתה חלק מהמתנ"ס בעיר שנקלע אז לקשיים כספיים. בעקבות כך הוחלט על סגירת הספרייה. לב התראיין לכלי התקשורת, מחה נגד הסגירה ועורר הדים כשהוא ניצב בחזית המאבק נגד סגירת הספרייה.

"אפילו לעת קיצוצים, יש דברים שבהם אסור לגעת: האם הייתה העירייה מסכימה שייסגר בית כנסת - אחד מרבים? ואילו ספרייה יש רק אחת. זה לא רק לא נעים לראותה סגורה, זה מקומם", כתב אז יוסי שריד בעיתון הארץ. "במקום שנועלים ספרים ומחשבים בבריח, יינעלו מוחות של מבוגרים וסיכויים של ילדים. לו נאלצתי לבחור בין עיר שיש בה עירייה ואין בה ספרייה, ובין עיר שיש ספרייה ואין בה עירייה, הייתי בוחר באפשרות השנייה", הוסיף שריד, שביקר אז בעיר בה התגורר עשרים שנה קודם לכן.

לב לא חשש רק מאובדן פרנסתו ומשכורתו הזעומה ואמר אז כי "הספרייה היא הבית שלי, כשאני חולה - אני מגיע לספרייה כדי להבריא. מעבר לחשש הקיומי אני מפחד שקריית שמונה תישאר בלי ספרייה. ספרייה זה לא בנק או דואר, זה מוסד חשוב יותר. הרי בלי חוכמה ובלי דעת לא יהיו לא בנק ולא דואר".

אברהם לב לא הקים משפחה וכאב על כך שלא היה לו בת זוג. נקודת אור בחייו היתה הקהילה עליה נמנה. מדובר היה בחבורה של בית הכנסת "בן ציון" שבקרית שמונה המוכר כ"בית הכנסת הרומני".
לאחר מות אביו החל לב להגיע לבית הכנסת לקריאת קדיש לעילוי נשמת אביו שהיה מפוקדי בית הכנסת הקבועים. לאט לאט הוא החל להתקרב לקבוצת המתפללים ולדת. לבית הכנסת הצטרפו אז תושבים חדשים שהגיעו לעיר - מורים ובעלי מקצועות חופשיים, שמילאו מחדש את השורות אחרי שרוב המתפללים, יוצאי רומניה, הלכו לעולמם, והתמזגו עם המתפללים הוותיקים.

"אברהם היה לאחד מקהילת בית הכנסת והיה אחד מהחבורה", אמר משה מאיר, מבאי בית הכנסת ומי שהפך לחברו של לב. עוד סיפר כי "אברהם הביע גם בבית הכנסת את דעותיו החברתיות והפוליטיות, לעתים גם כהתרסה על גורלו. הוא היה אומר שיש לו דרכים משלו לדבר עם אלוהים והוא מדבר איתו באופן ישיר, כמו חבר ולעתים משתף אותו בקשיים".

במסורת שהשתרשה בבית הכנסת היה נוהג לב לקרוא את ההפטרה בשמחת תורה. במועד זה חל יום הולדתו ואחיו נהרג סמוך ליום זה. "הוא קרא את ההפטרה בסגנון שמזוהה עם יהודי רומניה, סגנון שונה מהרגיל", אמר מאיר. "כולם כבר ידעו שזו ההפטרה של אברהם", ציין.

מדי ליל שבת היה מתארח לב אצל אחת ממשפחות המתפללים ואף היו לו מעין שתי משפחות מאמצות: משפחות מלכיאור וגלידאי. בשנים האחרונות מצבו הבריאותי הידרדר והם דאגו לסעוד אותו ולתמוך בו. דורון אחיינו סיפר כי הוא ניסה לשכנע את אברהם לעבור לגור קרוב למשפחתו במרכז הארץ, אך הוא סירב ואמר שלא יעזוב את קריית שמונה.

לפני שבוע וחצי הלך לב לעולמו. רבים מתושבי העיר הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, ובמסע ההלוויה הלכו חבריו אחרי הארון ושרו את הפיוט "שבחי ירושלים" שהפך להיות מזוהה עם לב, אשר נהג לעבור בבית הכנסת על פני התיבה ולשיר אותו בהזדמנויות רבות.