הלכה לעולמה חברת הכנסת לשעבר מרשה פרידמן, מחלוצות המאבק הפמיניסטי בישראל

חברת הכנסת מרשה פרידמן, מחלוצות המאבק למען זכויות הנשים בישראל, הלכה ביום שלישי לעולמה והיא בת 82. פרידמן הייתה חברת הכנסת הלסבית המוצהרת הראשונה בארץ, שברה תקרות זכוכית והטילה זרקור על נושאים שלא דוברו עד אז, כגון הפלות ואלימות נגד נשים.

"הכנסת השתעשעה אתמול בנושא לא שגרתי: מה לעשות לבעלים המכים את נשותיהם?", כך תואר בעיתון מעריב שפורסם ב-1976 דיון בנושא אלימות במשפחה, הראשון בתולדות הכנסת. "את הנושא העלתה לדיון כמובן חברת הכנסת מרשה פרידמן", כך נכתב, "שהזעיקה שמיים וארץ נגד האלימות שבה נוהגים הבעלים כלפי הנשים". לפי הדיווח בעיתון דבר, "פרידמן לא הצליחה לשכנע את הנוכחים באולם המליאה ברצינותה של הבעיה, וחיוכים וקריאות התעופפו מכל פינות הבית".

במבט של 45 שנים לאחור, קשה להבין כיצד תופעת האלימות נגד נשים נחשבה אז נושא איזוטרי שאף הושם ללעג. עבור מרשה פרידמן, העלאת הנושא לדיון ציבורי היה בנפשה. היא שברה את קשר השתיקה סביב התופעה, שעד אז נרשמה במשטרה כעבירת תקיפה קלה ולעתים אף כ"הפרת הסדר הציבורי".

פרידמן נולדה ב-1939 בניו יורק, לאב מנהיג פועלים ופעיל באיגודים המקצועיים. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים עלתה לישראל עם בן זוגה וביתם התינוקת. היא החלה ללמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ובתקופה זו החלה תפיסת העולם הפמיניסטית להתפתח ולהתגבש אצלה.

פרידמן ונשים נוספות מחיפה הקימו תנועה בשם "נלח"מ - נשים למען חברה מחודשת", והחלו לפעול להעלאת התודעה הפמיניסטית בישראל. הן הוציאו עיתון, אותו חילקו במרכזי קניות בחיפה, ותמכו במאבקי נשים בהם תמיכה בחוק שיאפשר הפלות, ומתן עזרה לפועלות במפעל של "עלית" ששבתו במחאה על כך ששכר הפועלים היה גבוה משלהן. יחד עם מרצה נוספת באוניברסיטת חיפה, מרילין ספר, ערכו באוניברסיטה סמינרים על נשים והעלו את השיח והתודעה הפמיניסטית.

בשנת 1973 היא התמודדה במסגרת רשימת רצ של שולמית אלוני בבחירות לכנסת השמינית. פרידמן שובצה במקום השלישי ונבחרה לכנסת, לאחר שהמפלגה זכתה בשלושה מנדטים.

במהלך כהונתה הגישה הצעת חוק להתרת הפלות מלאכותיות. לפי לשון ההצעה, החוק היה אמור לאפשר "לבצע הפלה על פי בקשת האישה, ללא תנאים נוספים, במשך 12 השבועות הראשונים של ההיריון". לאחר תקופת הזמן המוגדרת, ההצעה ביקשה לאפשר לרופא נשים לבצע הפלה ללא אישור של גורם אחר, בתנאים הבאים: סכנה של נזק גופני או נפשי ליולדת; סכנה שהילד ייוולד עם ליקוי; והיריון כתוצאה מאונס. ההצעה, שנחשבה כמרחיקת לכת, לא זכתה לתמיכת הכנסת.

בקרב הפעילות למען זכויות נשים התעוררה אז מחאה רחבה בעקבות החוק שנפל. הן יצאו להפגנות ונאבקו בגניקולוגים שמצד אחד התנגדו לחוק ומצד שני ביצעו הפלות לא חוקיות, ופרסמו את שמם. מרשה פרידמן ופעילות נוספות אף פלשו לכנס של גניקולוגים ודרשו לנאום בו, אך סורבו.

היחסים בין פרידמן ושולמית אלוני עלו על שרטון, ובתחילת 1976 הקימו פרידמן ואריה לובה אליאב, שפרש מהמערך, את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. בבחירות לכנסת התשיעית הקימו פרידמן ונשים נוספות את "מפלגת הנשים", שלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

יחד עם פעילות נוספות, מרשה פרידמן הקימה בשכונת הדר הכרמל בחיפה את המקלט הראשון בישראל לנשים נפגעות אלימות. המקלט, שנקרא "נשים למען נשים", דאג שהנשים שמגיעות אליו יזכו להגנה משטרתית, תמיכה כלכלית, שירותים רפואיים וסוציאליים, גנון לילדים ועוד. מעבר לסיוע החיוני לנשים שמצאו מחסה במקלט, פרידמן ראתה בו גם תרומה נוספת לנושא הפמיניסטי הכללי, כמקום שבו יאספו עדויות שישרתו את המאבק הכולל של נשים נגד אלימות כלפיהן.

תפיסת עולמה בישראל של אמצע שנות השבעים נחשבה רדיקלית ומעטים הזדהו עם רעיונותיה. כך לדוגמה, ברב-שיח שערך עיתון על המשמר בנושא זכויות נשים בשנת 1976, התבטאה הסופרת מיכל סנונית כי "לקחת ולהשתיל את רעיונותיה של מרשה פרידמן כאן, זה ממש כמו לרדת מכוכב אחר". עם זאת, הודתה כי הזדהתה עם דבריה של פרידמן כי כשיש בעיה עם הילדים בפגרה לא בהכרח על האישה למצוא לכך פתרון, וסיפרה כי באותו יום בעלה שאל אותה מה תעשה עם בתם בשעה שהיא תשתתף בסימפוזיון. בהשראת פרידמן, ענתה לו כי עליו למצוא לכך פתרון ולקחת את הילדה.

פרידמן היא חברת הכנסת הלסבית המוצהרת הראשונה. זמן קצר אחרי סיום כהונתה בכנסת יצאה מהארון כלסבית ועברה לחיות עם בת זוג. השתיים הקימו בחיפה מרכז לנשים שהיה גם חנות ספרים בשם "קול האישה". "האגודה כואבת את פטירתה של מרשה פרידמן שנאבקה בחייה עבור הזכות שלנו לחיות את חיינו בחופש, בגאווה וללא אלימות", ספדו לה באגודה למען הלהט"ב בישראל. "יציאתה מהארון בשנות ה-70 שהייתה צעד חריג באותן השנים שימשה השראה רבה לאלפי נשים וגברים גאים. כולנו תקוה שגם בזכות מורשתה פורצת הדרך נראה ייצוג נשי גאה בפוליטיקה הישראלית".

גם במערכת הפוליטית ספדו למרשה פרידמן. "אמיצה ופורצת דרך, הייתה פעילה בולטת למען זכויות אדם, ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל, ושותפה לפתיחת המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות", כתבה השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג. "כחברת כנסת מטעם רצ, העלתה לסדר היום נושאים שנחשבו בזמנו לטאבו: גילוי עריות, זנות בקרב נערות, זכויות להט"ב, זכויות לאומיות לפלסטינים, וזכותן של נשים לבצע הפלה. לימים היא יצאה מהארון ולמעשה הפכה לח"כית לשעבר הלסבית הראשונה בישראל", סיפרה. "לפני כמה שנים פגשתי אותה בארה"ב, והלהט להגן על זכויות האדם לא פחת. אתמול הלכה לעולמה, אך מורשתה תמשיך לחיות אחריה".

חברת הכנסת נעמה לזימי (העבודה) תיארה את פרידמן כ"אישה פורצת דרך, ממובילות הגל הפמיניסטי של שנות ה-70'-80', חברת כנסת לשעבר, פעילת זכויות אדם, שוויון מגדרי וזכויות הקהילה הגאה, דמות חיפאית ולאומית", וכתבה כי היא "סללה דרך עבור כולנו". "יהי זכרה מהפכה", סיימה.

"נשים רבות לקחו חלק בעשייה והיו אחראיות להישגים של הפמיניזם בעשור הראשון שלו", כתבה החוקרת חנה ספרן בספרה "לא רוצות להיות נחמדות". "יחד עם זאת", מדגישה ספרן, "דמותה של מרשה פרידמן תופסת מקום מרכזי ומוביל לאורך כל התקופה, במיוחד כמי שבהיותה חברת כנסת ייצגה את התנועה ורעיונותיה מעל הבמה הציבורית והפוליטית ביותר במדינה. גם לאחר סיום כהונתה כחברת כנסת הובילה פרידמן את הפעילות לכיווני התפתחות חדשים ויזמה הקמת מרכזי נשים".

ב-1981 עזבה פרידמן את ישראל ושבה לארצות הברית. גם לאחר מכן, המשיכה לשמור על קשר עם ארגוני נשים בישראל. רבים הרעיונות שהובילה לפני 45 שנה ושנחשבו מהפכניים, הם היום בגדר מסוכמות בחברה הישראלית.