"אישה יצאה להליכה עם חברתה, ואז שני כלי רכב הגיעו למקום - והגברים שיצאו מהם חטפו אותה בכוח והכניסו אותה למכונית. לאחר מרדף בסיוע מסוק נעצרו החשודים". לא, זאת לא כותרת ממקסיקו או מברזיל, אלה הכותרות אצלנו, היום, עכשיו.
מתי זה קרה לנו? מתי החליטה המדינה ללכת עשרה צעדים אחורה בהגנה על נשים, בלי לראות אותנו כשוות. מתי התנערה לה המדינה מאחריותה לספק כלים, תקציבים וחקיקה שביחד יהוו הרתעה ויעודדו נשים להתלונן, לפעול ובעיקר לא לפחד?
וזה לא שאין פתרונות ואפשרויות רבות לטיפול והרתעה. בעולם, ובמערב בפרט, יש אינסוף תוכניות ואמצעים המופעלים על מנת לשקם גברים אלימים, וחשוב מזה - על מנת להרתיע אותם מחזרה לאלימות ופגיעה.
עוד בוואלה!
כך למשל בשבדיה ובארצות הברית - גברים שהואשמו ונשפטו על אלימות במשפחה משוחררים עם אזיק אלקטרוני המאפשר למשטרה לנטר ולעקוב אחר מקום הימצאם, וחשוב מכך, מאפשר לנשים באמצעות אפליקציה פשוטה לראות שהגבר לא נמצא בקרבתה ומסכן אותה או את ילדיה, שלא לדבר על מקרים של התעלמות מצווי הרחקה. הניטור האלקטרוני מאפשר למשטרה לקבל התרעה בזמן אמת על סכנה ולהגיע לאישה בטרם יגיע אליה הגבר המכה והאלים שמאיים על חייה.
ועוד דרכים להתמודדות עם הבעיה: תוכניות שיקום בבתי כלא, מעונות לגברים מוכים (לא האישה זו שצריכה להיות במקלט, מבודדת מן העולם! היא לא חטאה בכלום) ועוד ועוד. ואצלנו? אצלנו יש את הכסף. לפני מספר שנים הממשלה הקצתה תקציב לטיפול בגברים מכים. אך מה קורה עם התוכניות והשיקום? כמו הרבה דברים אחרים מחכים לרגע האחרון, לאסון הבא, לכותרת הבאה בעיתון. אפילו הצעת חוק לשימוש בצמידים אלקטרונים כבר יש (ח"כ קרן ברק) אבל כנראה שבסדר העדיפויות של הממשלה יש דברים דחופים יותר. אחרי הכל, כנראה זה "רק" נשים.
זו הממשלה עם מספר השרות הגדול ביותר עד היום - תשע. תשע שרות בממשלה שקמה אחרי שנה וחצי של קורונה, שבה מצבן של הנשים רק הידרדר מכל בחינה. נשים פוטרו יותר בקורונה וספגו יותר אלימות, הקריירה של נשים נדחקה אחורה בשבתן בבית עם הילדים (מי אמר שהעבודה של הגברים חשובה יותר?) איפה החקיקה? איפה הסיוע? על כמה עוד מקרים כמו מיכל סלה, מאיה ווישניאק זיכרונן לברכה או שירה איסקוב שניצלה בעור שיניה, אנחנו נצטרך לשמוע ולקום לכותרות העיתונים לפני שמישהו פה ישים אזיק אלקטרוני על גברים אלימים ולוודא שלא יירצחו פה עוד נשים?
הגיע הזמן לשינוי תודעה, לחינוך מגיל צעיר לכבוד הדדי, הסכמה ושוויוניות, יישום תוכניות שיקום לאסירים בזמן כליאתם, שימוש בצמידים אלקטרונים לגברים מכים ולגברים תחת צו הרחקה והוספת מרכזים לטיפול בגברים מכים. אנחנו לא מבקשות להמציא את הגלגל אלא לעלות עליו. נשים הרוויחו בדם, יזע ודמעות את הזכות לשיוויון אחרי אלפי שנים שבהן היו רכושו של האב או של הבעל. הגיע הזמן שהמדינה תדאג גם לשמר את הזכויות האלה ובראשן הזכות לביטחון אישי.
השמות והפנים שמגיעים למהדורות החדשות וכותרות העיתונים הם רק קצה הקרחון. הנרצחות והניצולות הן מקרי הקצה הקשים ביותר, אבל איפה מאות ואלפי נשים וילדים שמתמודדים על אלימות יומיומית, שמרגישות חסרות אונים, שאין להן למי לפנות וגם אם יפנו, לא בטוח שזה יעזור.
הזכות לביטחון אישי היא אבן יסוד בדמוקרטיה, מתי מדינת ישראל החליטה שהיא מוותרת על הזכות הזאת בשם האזרחיות שלה?
הכותבת, נצ"מ (בדימוס) מירב לפידות, מנכ"לית לפידות גולדפינגר תקשורת, כיהנה כדוברת המשטרה לשעבר