המקרה של שירה איסקוב הוא דוגמה טובה לטיפול באלימות. עכשיו נותר רק לשכפל אותו

היחס הציבורי, המשפטי, והתקשורתי למקרה שירה איסקוב, הוא יפה ונכון, ומחמם לב. אולם מול ההתגייסות הלאומית הנרחבת אליו, קיימים מקרי אלימות רבים כנגד נשים אליהם המערכת נותרה אדישה. עכשיו נותר להתייחס גם אליהם

אורה כורזים
26/08/2021

הרשעתו של אביעד משה היא כרגע בוסטר המורל הלאומי. הנבל הלאומי, שניסה לרצוח את המאמי הלאומית, לא יראה אור יום לפחות ל-20 השנים הבאות, כך אנו רוצים לקוות, ומי לא אוהב אגדות אימים עם סוף טוב? גם התוספת החשובה שההרשעה כוללת סעיף התעללות בפעוט התמים, שראה את אימו כמעט נרצחת על ידי אביו - גם היא בשורה חשובה ותקדים רב ערך, גם אם די צפויה, במיוחד נוכח טיעוני ההגנה המקוממים והמגוחכים, שניסו להסביר את נסיון הרצח, ב"התגרות" הקורבן.

אבל כאשר כולם חוגגים את הרשעת הרשע וניצחון הטובים, חייבים ארגוני הנשים לנצל את הרגע ואת העניין הציבורי, כדי להגיד את האמת, גם אם זו משבשת במעט את אווירת הקרנבל הכללית: שירה איסקוב היא רק דוגמה אחת, ציורית ומרתקת ככל שתהיה, אבל בהחלט לא מייצגת. בישראל חיות עוד עשרות אלפי נשים מוכות, מאויימות, מושתקות ומושפלות, ועוד עשרות אלפי ילדים שרואים את מראות הזוועה שראה אותו פעוט.

מול ההתגייסות הלאומית הנרחבת, ההתמסרות התקשורתית, העניין הציבורי, ויישור הקו של המשטרה ומערכת המשפט, אפשר לשים מקרים מזעזעים, שבהם הזעזוע הוא לא מתיאורים צבעוניים של אירועי האלימות, אלא מאדישות המערכת, וקלות הראש שבה היא מתייחסת לארועי האלימות בתוך המשפחה.

עוד בוואלה!

אביעד משה הורשע בניסיון הרצח של אשתו לשעבר שירה איסקוב

לכתבה המלאה
אין יום שבו לא מתרחשים מאות מקרי אלימות כנגד נשים. איסקוב בבית המשפט, אתמול(צילום: פלאש 90, ללא)

זה לא מפתיע: אין יום שבו לא מתרחשים כמה מאות מקרי אלימות כנגד נשים, חלקם קשים, חלקם כוללים פגיעות גוף של ממש, וכולם מולידים פגיעות נפש שלא ימחקו עד סוף חיי האשה המותקפת או ילדיה הצופים. אותן נשים לא מככבות בתכניות תחקיר בפריים-טיים, ולא מוזמנות להשיא משואה ביום העצמאות. הן לא נחשבות סמל לגבורה ולא פותחות מהדורות, בניגוד לשירה, הן מחלימות לבדן, אוספות את עצמן ואת חייהן, ומנסות לאחות את הפצעים, ולהתמודד עם קשיי החיים שצובאים עליהן מכל עבר. גם בהן צריך בית המשפט להתחשב, גם סבלן הוא חשוב, וגם הן יוצאות מסיפור שבו יש טוב ויש רע, אלא ששם לא תמיד הטוב מנצח.

לאחרונה פסק בית המשפט בירושלים, לשחרר ללא הרשעה ועם קנס סמלי, אדם שהיכה את אישתו וגרם לה חבלות. הסיבה: הגבר המכה הוא טייס קרבי, והרשעה היתה פוגעת בקידומו המקצועי. ארוע זה לא קיבל סיקור, ולרוע המזל דווקא הוא המאפיין והשיגרתי בטיפול מערכת המשפט בגברים אלימים. מקרה שירה איסקוב, שהפך מסיפור פרטי לארוע לאומי מכונן, הוא היוצא מן הכלל - הוא הגירסה ההוליוודית למציאות החיים שהחברה הישראלית לא רואה ולא מכירה, ומערכת המשפט מרשה לעצמה לקבל כטבעית.

ויצו מפעילה מקלטים לנשים נפגעות אלימות. אצלנו סיפורי שירה איסקוב הם יומיומיים, וכך גם הזנחת המשטרה ומערכת המשפט. אותנו קצת קשה לשכנע עם מקרה קיצון של התגייסות לאומית כללית, במיוחד כאשר המצב הרגיל הוא התעלמות כללית. על טיפול הרשויות בשירה איסקוב יש לברך, אך באותה נשימה גם יש לדרוש שהדוגמה הנכונה הזאת תשוכפל גם למקרים אחרים, ותשמש מקרה בוחן לבית המשפט בבואו לפסוק גורלות של משפחות דומות אחרות. רק אם זה יקרה, תיק מדינת ישראל נגד אביעד משה, יתברר אכן כבעל משמעות.

הכותבת היא יו"ר ויצו ישראל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully